לפני עשר שנים הקים אילן כהן את 'הסטודיו לשחמט' במודיעין, בית ספר המונה כיום למעלה ממאתיים תלמידים, שבוגריו זוכים מדי שנה להישגים מרשימים בתחרויות ארציות מכובדות. שיטת לימוד המשחק שפיתח כהן אף מיושמת כיום במספר בתי ספר בעיר, כשיעור בכישורי חיים, ואת פילוסופיית החיים ה'שחמטית' מיישם כהן גם בעצמו. הוא היה ממובילי השיירות לשדרות כאשר העיר הייתה תחת מטח טילים, וכיום כותב ספר המתאר את משנת החיים שלו, המבוססת על עקרונות משחק המלכים, ומסביר איך אפשר להיות אדם דתי גם בלי כיפה וציצית. מילים רבות נכתבו על כהן בעבר, בעיקר בימי השיירות לשדרות, אבל את האדם האמיתי, זה שמסתתר שמאחורי לוח המשבצות, איש לא חשף. עד עכשיו.
להתרחק מההמולה של תל אביב
כאשר אילן כהן נכנס לבית הקפה בו קבענו להיפגש, המלצריות סובבו את הראש. איני נוהגת לתאר במילים את מרואייני, בשביל זה הרי נולדה המצלמה הדיגיטאלית, וגם הפעם לא אעשה זאת, אסתפק ברמיזה בלבד: הוא בן 38, גרוש ואב לשניים, יליד ראשון לציון, שהיה בין הרווקים הראשונים שהגיעו אי פעם להתגורר במודיעין. "הייתי בן 24, הרווק הראשון בעיר", הוא צוחק, "ראיתי את ההרים והנוף סביב, וראיתי כאן מקום שאפשר להתנתק בו מההמולה של תל אביב. מהר מאוד כל עם ישראל גילה את המקום הנפלא הזה, והגיע אחריי, אבל אז הייתי פה די לבד, הייתי צריך להתבונן סביב ולהבין לאן הדרך שלי הולכת. אז מודיעין הייתה מקום מפלט". זה היה גם המקום שבו החליט לפצוח בקריירה חדשה כמורה לשחמט. "הלכתי מבית לבית, דפקתי על כל דלת, ביקשתי מההורים שיתנו לי צ'אנס ללמד את הילד שלהם את המשחק. שמתי פליירים, וחיפשתי את התלמיד הראשון. הראשונה שנתנה לי הזדמנות הייתה אמא מכפר האורנים, שאת הבן שלה לימדתי כמעט בחינם. אחרי כמה שיעורים כבר הודעתי לאמא שהבן שלה פשוט גאון, ראיתי את החשיבה שלו, את המהלכים שהוא עשה. היא הייתה בהלם, כי הילד היה כנראה קצת בעייתי בלימודים, אבל זו מההתחלה הייתה הגישה שלי, הידיעה שכל אדם, וכל ילד, צריך כלים אחרים כדי ללמוד ולהצטיין".
איך הגעת לעולם השחמט?
"בתור ילד מערכת החינוך לא אהבה אותי. אם מישהו היה חושב ללמד אותי בילדותי את המשחק הזה, שנחשב משחק של גאונים ו'חנונים', אף אחד לא היה נותן לי סיכוי. הייתי היפר אקטיבי ברמה כזו שהיום היו נותנים לי שני ריטאלינים ולא אחד. זה הנס הגדול שלי, שהצלחתי להתגבר על עצמי דרך השחמט. זה משחק שכשאתה מצליח בו מעלה לך פלאים את הדימוי העצמי, לי הוא גם עוזר להירגע עם עצמי. זו שיטה מצויינת עבור ילדים היפר אקטיביים, לקויי למידה וקשב, זו השיטה שבה אני מלמד ועובדה שהיא מצליחה, עם קבלות, כבר עשר שנים".
אבל, כשהתחלת ללמד לא הייתה לך שום השכלה פורמאלית בנושא.
"עד היום אין לי השכלה פורמאלית. לא הייתי ילד פלא אף פעם, לא הייתי מסוגל להתמודד עם מערכת החינוך על עוולותיה, עוד כילד הייתי בורח משיעורים למגרש 'בלומפילד', לשחק כדורגל. אם מישהו היה אומר לי אז שאני מסוגל להתמודד וללמד את המשחק הכי חכם בעולם, הייתי צוחק עליו. הייתי ילד שלא נתנו לו סיכוי, והיום אני מסוגל להוביל צבאות ומלך ולהגיע לניצחון – זה מדהים. אני מגיע ממשפחה של מורים, ואני חושב שאם סבתא שלי, שהייתה אחת המורות שהקימו את בית הספר הוותיק ביותר בראשון לציון, הייתה רואה אותי היום, היא הייתה קמה מהקבר כדי לחבק אותי. החבר שלימד אותי את המשחק היה אלוף העולם לנוער בראשון, והוא לימד אותי בצורה הכי בסיסית ופשוטה, הוא אמר שלא אצליח לנצח אותו וזה איתגר אותי לנסות. אחרי חודשיים הצלחתי, וזו צורת קבלת החלטות שמובילה אותי עד היום. שחמט הפך לכלי ההתמודדות היומיומי שלי עם החיים".
כלי להתמודדות עם האגו
כהן התחיל לקרוא ספרים, ללמוד אסטרטגיות משחק, ובעיקר לשחק מול כל מי שהסכים להתמודד מולו. "לא הלכתי להיות מדורג בתחרויות או בקטגוריות מקצועיות", הוא מסביר, "כי היו לי דאגות פרנסה יומיומיות להתמודד איתן. גרתי לבד, הייתי צריך לפרנס את עצמי, ולכן בנוסף ללימודי השחמט עבדתי בשעות היום כמאבטח. כך בעצם הכל התחיל, המשחק הזה הפך להיות עבורי כלי להתמודדות עם האגו, להרחקת הפחדים, היום אני כבר יודע שזו מתנה שקיבלתי משמיים".
כהן ותלמידיו. נשאבים למשחק
אתה נראה חילוני לחלוטין, אתה מגדיר את עצמך כדתי?
"אני", הוא משתהה לרגע, "חוזר בתשובה כל יום. בלי כיפה, בלי ציצית, אבל מתפלל שלוש פעמים ביום. עושה קידוש, הבדלה, רוקד עם הילדים בהבדלה ושומר על השמחה תמיד. אני עובד על נתינת צדקה, שואל את עצמי כל ערב אם לא פגעתי חלילה במישהו היום, אלה הדברים שאני עובד עליהם יום יום".
למה בלי כיפה?
"אני בא מבית חילוני, וכארבע שנים אחרי הצבא התחלתי לחזור בתשובה. אחרי שהבן הבכור שלי נולד חבשתי כיפה, אבל החזרה בתשובה היא דבר יומיומי, היא לא דורשת סימנים חיצוניים. היום נוח לי ככה, אני לא רוצה להיות משוייך לשום זרם. אני יהודי ומשוייך לעם ישראל, אבל כשאני נראה כמו שאני כל הזרמים מקבלים אותי ושומעים אותי. כשהייתי עם כיפה סרוגה הייתי מקוטלג. אנשי הכיפות הסרוגות הם בעיני זרם נפלא, אדיר וחשוב בעם ישראל, אבל אני גם רבי נחמן, וגם הרבי מלובביץ' וגם הרב שך. או בעצם – שח", הוא צוחק, "ואני גם הרב קוק, וכמו שאמר בעבר הרב נבון ממודיעין – אני גם הרב 'גוגל'. ככה אני, ואני מקווה למצוא גם את האהבה העתידית שלי שתהיה כמוני, למרות שברור לי שיהיו קשיים שנצטרך לעבוד עליהם".
והילדים שלך?
"הם רואים אותי בלי כיפה, אבל מתפלל, נותן צדקה, שומר שבת, הילדים רואים הנהגה. זו הנהגה עצמית, אני לא אומר לאנשים איך לחיות את חייהם, אני זה שיזמתי וקמתי לשיירות, אני זה שהלכתי וחילקתי פליירים והתחלתי עסק מצליח מכלום, זה המסר שלי אליהם".
"המלך הוא אני"
אי אפשר לספר על כהן בלי לתאר את עולם השחמט שממלא את חייו, ואת פרויקט השיירות לשדרות, שנולד מתוכו והסעיר לפי כשנתיים את המדינה כולה. "שני הדברים בעצם קשורים האחד לשני", הוא מדגיש, "לימודי השחמט הם לא לימודים טכניים של משחק, אלא כוללים עולם ומלואו של תחושת ביטחון, יוזמה, הישגים, הצלחות. תוכנית הלימודים שבניתי – 'המלך הוא אני' – נולדה בעיקר כדי לעבוד על העולם הפנימי והיכולות של הילדים, לכן היא מופיעה בתוכנית הלימודים של עשרה בתי ספר במודיעין".
איך זה קרה?
"כמו שהתחלתי עם בית הספר לשחמט, בעזרת יוזמה אישית ובשתי ידיים. בניתי תוכנית לימודים, מודפסת ומאויירת, ניגשתי למנהלי בתי הספר, ביקשתי פגישה ושכנעתי אותם להכניס את התוכנית למערכת השעות. 'נתיב זבולון' היו הראשונים שהרימו את הכפפה והבינו ששחמט זה לא ל'מורמים מעם' אלא לכולם. אחריהם הגיעו 'עמית', 'היובל', 'דרכי יהודה', 'אריאל', חילונים ודתיים כאחד. שמונה שנים שהתוכנית הזו כבר נלמדת בבתי הספר תחת הכותרת 'כישורי חיים'. היא נכנסה ממש בדלת הצדדית בעזרת המנהלים והנהגת ההורים, ובשיתוף מתנ"ס מודיעין ובמסגרת התל"ן. בשעות אחר הצהריים 'הסטודיו לשחמט' חולש כמעט על כל העיר, עם מאתיים תלמידים".
אתם מכשירים שחקנים מקצועיים לתחרויות בינלאומיות?
"אנחנו מלמדים שחמט מקצועי, לא שחמט לרבי-אומן, אבל מי שיש לו פוטנציאל גדול אנחנו מכוונים אותו הלאה. בקרוב נגיע למצב שנוכל גם להכשיר שחקנים לתחרויות בינלאומיות".
ילדי הפייסבוק והאינטרנט של היום אוהבים לשחק שחמט?
"מתברר שכן. יש ילדים שמגיעים אלי כבר חמש שנים, יש חיילים שהתחילו ולמדו אצלי
5-6 שנים. הסטטיסטיקה לא משקרת. אני כילד הייתי מטורף על ספורט אבל אף פעם לא התמדתי באותו חוג במשך חמש או שש שנים, ופה יש ילדים, בנים ובנות, שבכל שנה חוזרים. יש פה משהו אחר בסטודיו. הילדים הכי מיוחדים, הכי 'בעייתיים', הכי היפראקטיביים מגיעים אלי, בנוסף לילדים רגילים כמובן, ופשוט נשאבים למשחק הזה".
20 מיליון שקל בשנה וחודשיים
לתוך עולם המלחמות המדומות על לוח המשחק, נכנסה לפני כשנתיים מלחמה אמיתית שעוררה את כהן לפעולה. "לילה אחד ראיתי מבזק חדשות", הוא נזכר, "סיפרו שעוד טיל נורה על שדרות, הקריין דיבר על ילדים שבוכים וחווים טראומות, ופשוט לא הצלחתי להירדם. אחרי לילה קשה מאוד קמתי עם החלטה, שאני הולך להוביל את עם ישראל לשדרות. על זה גם הספר שאני כותב עכשיו – 'אחד מהעם' – ספר שמוקדש לעם ישראל ומתאר את הימים הקשים האלה". המהלך של כהן עורר גל שיירות ענק לעיר המותקפת, "ארבע שיירות הוצאתי לשדרות", הוא מספר, "בראשונה היו 1,500 איש, בשלישית היו 5,000, וברביעית נטלו חלק כבר 15,000 אזרחים. בין לבין יצאו מדי יום אלפי רכבים לשדרות, ובסך הכל הוזרמו כך לעיר כ-20 מיליון שקלים במהלך שנה וחודשיים". ההד התקשורתי שיצרו השיירות הללו גרמו לכהן אף לנסות ולהתמודד לכנסת, מהלך שכשל.
איך זה נגמר?
"נוצר עליי לחץ גדול מאוד באותה תקופה, לחצו עליי שאתמודד. הייתי חלש לגמרי אז, פיזית ונפשית, אבל החלטתי לעשות זאת למען ארץ ישראל. בדיעבד זו הייתה טעות גדולה. הייתי מקום עשירי ברשימת 'האיחוד הלאומי', זה היה בבחירות של 2009, וזה נגמר רע. חצי שנה אחרי הבחירות התגרשתי, והחלטתי לעזוב את כל הפעילות הציבורית כדי לנסות ולשקם את ביתי".
השיירות לשדרות השפיעו על התא המשפחתי?
"במשך כל תקופת השיירות קיבלתי גב מלא מגרושתי. היא הובילה אותן לצידי, והייתה איתי בחזית. בלי התמיכה הזו לא הייתי הולך, אבל לפעמים הלבבות פשוט מתרחקים. עכשיו אני גרוש", הוא מחייך, "ואחרי שהייתי הרווק הראשון במודיעין, עכשיו אני נופל בדיוק לסטטיסטיקה של עוד גרוש במודיעין".
באיזה מקום אתה נמצא עכשיו?
"במקום טוב. יש לי את העבודה הכי מדהימה בעולם. בית הספר שלי צומח, יש לי כבר ארבעה מורים, והתלמידים שלי עושים חיל. המדהים הוא שלפחות ל-90% מהם לא היו נותנים סיכוי בבתי ספר אחרים לשחמט, כמו שלי לא היו נותנים סיכוי. אני כותב ספר שצפוי לצאת בקרוב. ממצוקה כלכלית אינסופית, ממצב שבו לא ידעתי איך אני מסיים את החודש, צמחתי למעלה. אני חושב שהמהלך הכי חשוב בלימוד השחמט ובחיים, ועל פיו אני צועד ופועל, הוא מודל הדוגמא האישית, העצמה, יוזמה, ואיך אמרו חכמינו: 'העיקר זה המייסע' (המעשה)'".
צילום: פרטי
