אל הקליניקה של ליאת בר ברחוב נחל הירקון במודיעין מגיעים בני נוער והוריהם הנמצאים באחד הצמתים המאתגרים ביותר שיכולים להיות בחיים – שלב היציאה מהארון וההצהרה הפומבית כי הם משתייכים לקהילה הלהט"בית.
בר היא בעלת תואר ראשון בייעוץ חינוכי וקרימונולוגיה ("אני חושבת שהייתי העתודאית היחידה בצה"ל שקיבלה אישור ללמוד את זה"), תואר שני בעבודה סוציאלית ובעברה עבדה וניהלה מערכי דיור והוסטלים לאוכלוסיות שונות. מצעירים בסיכון ועד לניצולי שואה.
לליווי בני נוער היוצאים מהארון הגיעה בר בעקבות הזעזוע העמוק שחולל הרצח בבר-נוער לפני מספר שנים: "קודם כל זה היה אירוע מזעזע כשלעצמו, אבל כאשת מקצוע מה שהכי זעזע אותי זה מה שקרה אחר כך בבתי החולים. היו הורים שכך גילו שהילדים שלהם משתייכים לקהילה הלהט"בית וחלק מהמשפחות נטשו את הילדים ולא ליוו אותם בבתי החולים".
מיד לאחר האירוע החלה בר להתנדב באיג"י – ארגון הנוער הגאה, הפועל גם במודיעין. "ליוויתי את אחת הקבוצות כאן בעיר. היה להם אז מודל שלכל אזור יש רכז אזורי ואיש מקצוע שמלווה את הקבוצה. אז ליוויתי את המדריכים במודיעין וגם ברמלה-לוד, שם זה אזור אחר לגמרי בהוויה שלו ובתפיסה שלו את הלהט"בים".
מה הדבר הראשון שאומרים הורים לילדים שיצאו מהארון כשהם מגיעים אליך?
"חשבתי על זה בהקשר של חודש הגאווה שחל עכשיו. העיסוק בנושא הגאווה. יש הורים שזה נשבר להם. הם באים עם שאלות כמו 'אני יכול להיות גאה בילד שלי? הוא תמיד היה הילד המוצלח במשפחה ומה עכשיו?' כאילו היציאה מהארון, ההעדפה המינית, שברה את כל הדימוי שיש להורים על הילד שלהם. שאלות של 'איפה טעינו?' ו'מה יהיה עם החיים שלו עכשיו?' עולה הרבה מאוד דאגה. יש הורים שהקושי שלהם עם ההעדפה המינית של הילד נוגע לקשיים שצפויים לו בדרך. הורים אחרים באים להתייעץ וחושבים שזאת אולי רק התנסות של גיל ההתבגרות ולא באמת הומוסקסואליות. ככה הם מנסים להרגיע את עצמם. אז נכון שבגיל ההתבגרות יש ניסיונות ולא תמיד ההעדפה והזהות המינית לגמרי ברורות, אבל מי שמרגיש שההעדפות המיניות שלו הן אחרות – זה מאוד מאוד ברור לו".
ומכאן לאן מתקדמים?
"אחד הדברים שאני מנסה לעשות זה ללוות את המשפחות ולגרום להן להבין שזאת באמת העדפה מינית של הבן שלהם ולא למצוא לזה תירוצים או הקלות".
מה קורה ברגע שהם מפנימים את זה?
"רוב המשפחות עושות תהליך של קבלה. איך מתחילים תהליך עם הורים? קודם כל אני מתייחסת למצוקה שלהם. הם מגיעים כי הם נמצאים במצוקה. הם נורא דואגים לילדים שלהם ולפעמים מרגישים אשמים. קודם כל אני מתייחסת לחלק הרגשי של המצוקה שלהם ואיך להחזיק את הבית כמקום בטוח עבור הילד. כשיש את הקושי לקבל את הילד, קושי מכל סוג, אז הילד פונה החוצה ולרוב בחוץ יותר מסוכן מאשר בבית. אז העבודה היא לשמור על הסביבה המשפחתית כסביבה בטוחה. לפעמים אחרי העבודה הרגשית עם ההורים אני עושה 'התערבות'".
כלומר?
"הנער או הנערה מגיעים יחד עם ההורים ומאפשרים דיבור. גם על הפגיעות של הילד מיחס ההורים וגם על געגוע ליחסים שהיו קודם לפני שחשף את עצמו או שההורים גילו. במקביל גם לאפשר להורים לדבר על הדאגה שלהם כלפי הילד, על חוסר ההבנה שלהם".
איך מגיב הנער ששומע כך את ההורים?
"אני חושבת שהרגשות הם מעורבים. חלק מזה הוא פגיעות, כי נשמעים דברים קשים בחדר. יחד עם זאת יש הקלה שיש קשר. הרבה פעמים יש שתיקות ובבית לא מדברים על זה. מגיעים אלי אנשים ששותקים בבית והם מגיעים מתוך המצוקה שלהם. מהתחושה שמשהו בבית נשבר. לפעמים הם מפחדים שזה ישפיע על הילדים הקטנים יותר בבית. יש גם הרבה מאוד כעס ואני מנסה לראות את המצוקה שמאחורי הכעס, את החרדה. את התחושה ש'אני לא מכיר את הילד שלי'. מה גם שהעולם הלהט"בי הוא זר להורים בדרך כלל".
עם אילו שיעורים הם יוצאים מהקליניקה לעבודה בבית?
"אני לא נותנת שיעורי בית. אני עובדת בצורה דינמית, אז קודם כל המטרה היא לתת מקום לחלק הרגשי. זה לא נראה ככה, אבל זאת ריצה למרחקים ארוכים. זה מרתון. אין זבנג וגמרנו של 'הנה יש הבנה והולכים הביתה'. זה תהליך שמתפתח מפני שבכל צומת בחיים השאלות מתעוררות שוב. יש כל מיני צמתים: רגע הגילוי, אחר כך גיוס לצבא – להגיד או לא? ומה יקרה בצבא? בכל צומת יש התייחסות כי מתעוררות שוב החרדות. כשיש בן זוג אז איך לקבל אותו? ואיך מספרים לסבתא? כי היא לא תבין כאלה דברים. והאם לאפשר לבן הזוג לישון אצלנו בבית או שלא? כל הזמן עולות שאלות. זאת לא רק ההשלמה, שהיא תהליך מתגלגל וארוך".
* * *
כמה נפוצים המקרים בהם הסוף טוב והחיים מתנהלים בהשלמה וקבלה?
"אפשר לנהל חיים סביב זה, למרות שלא כולם עושים את זה. לחלק מהמשפחות קשה לוותר על הפנטזיה של חיים נורמליים, אבל עדיין מסוגלים לחיות עם החיים שהילד בחר. ולעשות את זה בטוב. להיות סבא וסבתא לנכדים ושהזוג יהיה חלק מהמשפחה בצורה מלאה. במובן מסוים גם להורים יש תהליך של יציאה מהארון. יש התלבטויות של האם לשמור את הסוד או לא? בסופו של דבר זה לא נשאר סוד בתוך המשפחה. זה יוצא, אבל המשפחות גם עושות את זה בעצמן. חלק מהתהליך שאני מלווה זה באמת להבין שגם אחת הדרכים של ההורים להתמודד ולהקל על עצמם הוא דרך הרשת החברתית שלהם. כששומרים על סוד אז מתרחקים והקשרים האינטימיים נחלשים. לשמור סוד זה דבר קשה שמרחיק ומבודד. אז גם הם עוברים תהליך יציאה".
מה קורה כשההורים משוכנעים שהילד להט"ב והוא עדיין לא יצא מהארון? מה לעשות?
"קודם כל לא לכפות את ההגדרות שלנו על הילדים. אני לא יודעת מה קורה עם הנער או נערה – האם הם בהתלבטות? האם מתקשים ונמצאים בקונפליקט? אם הורה רואה מצוקה של הנער סביב זה, אז אני כן ממליצה לבוא ולהגיד משהוכמו 'אני רואה שקשה לך ואנחנו לא יודעים למה קשה'. להגיד שרוצים לעזור לו ושאם לא נוח לא לדבר עם ההורים אז אפשר לפנות לייעוץ מקצועי. צריך להגדיר את המצוקה בלי לכפות. בלי להגיד שאנחנו חושבים שאתה הומו ולמה אתה לא מדבר אתנו על זה? אולי הוא בכלל לא הגדיר לעצמו עדיין שהוא הומו? ההגדרה נותנת לנו שייכות, קבוצת השתייכות. אבל זה מגדיר ומבודד ואולי הנער לא רוצה. לפעמים חלק מהקושי הוא להרגיש את העדפה מינית, אבל לתעב את שאר הקבוצה. זה גם קיים".
באיזה מצב בני נוער מגיעים אליך?
"כשהם מגיעים הם נמצאים במצוקה מאוד גדולה. אפילו עם מחשבות אובדניות כדרך יחידה לפתור את המצוקה. הם רואים דד אנד. לא רואים אפשרות לדבר עם ההורים שלהם, כי הם בטוחים שההורים לא יקבלו אותם ויקרה סוף העולם".
אפילו שהיום אנחנו נמצאים בעידן הכי ליברלי אי פעם כלפי הקהילה הלהט"בית?
"אני לא בטוחה שאנחנו במקום כזה ליברלי. עדיין יש דברים שהמדינה לא מוכנה לקבל אצלם. רק לאחרונה ישראל הסכימה לדרישת רוסיה שזוגות חד מיניים לא יוכלו לאמץ ילדים ברוסיה. זה היה בערך המקום היחידי שאפשר לזוגות האלה לאמץ. ומדינת ישראל הסכימה לזה. אז מה זה אומר לקהילת הלהט"ב? שהם יכולים להיות הם עד גבול מסוים? שמדינת ישראל לא תעמיד אותם לדין אבל גם לא תאפשר להם חיים מלאים? אז יש דואליות עדיין. נכון שזאת כבר לא עבירה פלילית, אבל עדיין לא מאפשרים להם חיים מלאים. עכשיו תגיד שזאת המדינה, אבל מה זה מדינה? מדינה זה אנשים. הייתי באיזשהו מקום בשבוע שעבר והייתה שם מישהי שהלכה עם כפכפים צבעוניות. אחת העובדות במקום אמרה לה: 'מה נהייה, גם את בשבוע הגאווה?'. הבחורה התחלחלה מעצם המחשבה שישייכו אותה לקבוצה של הלהט"בים. אז המצב הוא לא רק פתוח וליברלי ואני חושבת שהקהילה הלהט"בית הולכת למקומות בהם מקבלים אותה, אבל זה לא קורה בכל מקום ואז נוצרת איזשהו אשליה".
* * *
איפה נמצאת מודיעין בסקאלה שבין רמלה לתל אביב מבחינת היחס לקהילה?
"הרבה יותר קרובה לתל אביב מאשר לרמלה. בוודאי. מודיעין עיר צעירה, ולמרות שיש בה אוכלוסייה דתית, היא מאופיינת כעיר פחות מסורתית. אני מכירה לא מעט זוגות חד מיניים שהולכים לרשום את הילד לגן או לבית הספר ומיד אומרים להן 'אתן האמהות'. לא שואלים מי האמא ומי האבא. ברור שזאת המשפחה. יחד עם זאת, בגנים לקראת יום המשפחה יש התייחסות למשפחה כאבא, אמא ושני ילדים. אז מצד אחד יש קבלה ומצד שני יש גם מסורות שבהן לא חל שינוי. עדיין יש דואליות. האוכלוסייה במודיעין שונה מאשר במקומות אחרים. יש מקומות שהרבה יותר קשה לילדים לצאת מהארון, גם מול ההורים. חשש מאוד גדול משבירת היחסים מול המשפחה והמחיר שישלמו. במודיעין המצב הרבה יותר טוב מזה. יש קבוצה גדולה פעילה וערנית מאוד של איג"י. יחד עם זאת, לעיתים זה המקום היחיד בו הם יכולים לדבר על ההעדפה או הזהות המינית שלהם. לפעמים זה המפגש הראשון שלהם עם נערים או בוגרים שהם כמוהם. המדריכים משמשים הרבה פעמים דמויות להזדהות שאפשר לחיות חיים שלמים כאדם".
איזה תהליך עובר הנוער שמגיע אליך?
"קודם כל המטרה היא לתת להם לבטא את הרגשות שלהם ולתת לזה לגיטימיות. שזה לא אומר שמשהו לא בסדר אצלם. אחת המחשבות הראשונות היא 'מה לא בסדר איתי?'. יש בני נוער שמגיעים ואומרים 'אני יודע כבר מגיל שש'. ויש אחרים שבאים ושואלים 'מה קורה לי? אני לא אמור להרגיש ככה. כל החברים שלי מדברים על בנות. אני גם מדבר ככה כדי להרגיש שייך אבל זה ממש לא מעניין אותי'. חלק מדברים על הצורך להיות שותפים לחוויות שהם לא מרגישים קשורים אליהם כמו בתחום הבנים-בנות למשל. הם שם כי הם רוצים להיות חלק מהחבר'ה, אבל זה לא מה שהם מרגישים. חלקם מביאים ידידות הביתה בשביל שההורים יהיו רגועים. אז יש נאורות וליברליות, אבל בחיים הפשוטים של היום-יום ההתמודדות היא לא פשוטה. הדרך שהם עוברים בקליניקה מטרתה קודם כל לאפשר להם להיות שלמים עם עצמם. זאת המשימה הראשונה. אחר כך מדברים על ההחלטות הפרקטיות: להיחשף מול ההורים? ואיך – קודם לאמא או לאבא? או בכלל לספר לאחות הגדולה ולבקש ממנה שתתווך? לספר לחברים או לשמור בסוד? אם אספר לחבר הכי טוב אז הוא יירתע ממני או שימשיך להיות חבר שלי? יש הרבה מאוד שאלות".
צילום אילוסטרציה אימג' בנק
