בשקט בשקט התקיים במודיעין בחודשים האחרונים פרוייקט ייחודי ומסקרן, שנערך לראשונה בארץ. הפרויקט הפגיש מדי שבוע 18 בני נוער, גאים וסטרייטים, כדי "לשבור מחיצות". השבוע התכנס הפורום הזה שוב במועדון הנוער בעיר ואנחנו הוזמנו כדי לקבל את הפרטים באופן בלתי אמצעי.

במועדון כבר חיכו לנו בני הנוער יחד עם עופר יהודה, מנהל תוכנית "ניר" באיג"י (ארגון הנוער הגאה) ושירי אלפרט, רכזת תחום ייעוץ והכוונה ממחלקת הנוער וצעירים בעמותת סחלבים המנהלת את המרכז (תוך שהיא גם מגוננת על הנערים וגם מתמוגגת לשמוע אותם ואת החוויות שלהם). או כמו שהגדירה אותה אחת הנערות: "היא כמו אמא שנייה".

ותודה ל"קפה הגאה"

במשך ארבעה חודשים נפגשו בני הנוער מדי שבוע ועברו תהליך משמעותי, בו מלבד להכיר את האחר זכו גם להכיר את עצמם מעט יותר לעומק. את מחשבותיהם על עצמם ועל אחרים. "תוכנית 'ניר', הקרויה על שמו של ניר כץ ממודיעין שנרצח באירוע הירי בבר-נוער לפני מספר שנים, היא תוכנית ארצית של ארגון הנוער הגאה", מספר עופר יהודה. "אנחנו עובדים בחינוך הפורמלי כחלק משיעורי אזרחות או מדע החברה וגם כחלק מחובות התלמידים במסגרת מחוייבות קהילתית".

מה מטרת התוכנית?

"המטרה היא להפגיש נוער להט"בי עם נוער הטרוסקסואלי, מתוך מודל של פרוייקט אמריקאי שמנסה לייצר מרחב בטוח, שוויוני ומקבל. להפגיש אותם יחד ולדבר על נושאים כמו חוסר קבלה, אי שיוויון, להטופוביה. זאת מתוך הבנה שברגע שנפגיש בני נוער או אחרים שאולי לא דומים להם, נוכל לייצר שיח פחות אלים. התוכנית קיימת כבר חמש שנים ובאמת זאת הפעם הראשונה שהצלחנו לייצר בארץ את המפגש הזה כאן במודיעין".

שירי, איך עלה הרעיון אצלכם?

"בשנה שעברה קיימנו כאן סדנה עם שמונה נערות סטרייטיות ועשינו אדפטציה לתוכנית. עסקנו בעיקר בנושאי מגדר ובסוף הסדנה הן הובילו מעגלי דיון עם בני נוער להט"בים. כשהסתיימה התוכנית דיברנו עם עופר שהגיע הזמן לעשות קבוצה מעורבת. הצורך בא בעיקר מהנוער בקהילת הקפה הגאה בעיר, שם הם משתפים בהצקות ומקרי אלימות שהם חווים בבתי הספר ומחוץ להם. היה לי חשוב, כמי שעובדת עם הקפה הגאה וגם קפה הנוער הרגיל, לעשות את המפגש הזה".

"פחדתי שיתרחקו ממני"

למרות שאנו כבר במאה ה-21, בה יש נוכחות להט"בית בכל רובד של החיים ונדמה כי המצב טוב מאי פעם בכל הנוגע לקבלת חברי הקהילה, המציאות פחות ורודה. אמנם מודיעין נחשבת למקום מקבל יחסית, אולם גם פה חווים חברי הקהילה, בעיקר בני הנוער שבהם, מקרי אלימות מילולית בעיקר ותגובות לא נעימות.

תומר קורדובי, תלמיד כיתה י' ומתנדב בקפה הגאה, מספר: "אני חוויתי יותר ממספר מקרים שאיימו עלי. זה קרה בקניון, ברחוב או בבית הספר. זרקו עלי דברים, צועקים לי ברחוב 'קוקסינל'. בזמן האחרון זה קורה פחות, אבל עדיין קורה".

גם נופר קמינסקי, תלמידת כיתת י"ב בתיכון מו"ר, מכירה את המציאות הזאת: "מה שחוויתי היה בעיקר ברמת ההערות, ולאו דווקא בתיכון שלי שכן מאוד מקבל. אני מקבלת מאנשים שמכירים אותי ויודעים שאני ביסקסואלית הערות כמו 'את בטח סתם מבולבלת', 'עושה את זה כדי לקבל תשומת לב' או אפילו 'את עושה שלישיות?'.

איתנו במעגל יושבת גם א', ביסקסואלית בת 17 שיצאה מהארון לפני חצי שנה בחששות רבים. "פחדתי. לא ידעתי איך החברים שלי יקבלו את זה, פחדתי שיתרחקו ממני. מאז שיצאתי מהארון עברתי דווקא חוויות די טובות, אבל אני מכירה את ההומופוביה מאנשים כמו דוד שלי או סבתי".

אחד הדברים המעניינים שנחשפים בשיחה איתם, ומנוגד למה שנהוג לחשוב על מערכת החינוך בימינו, הוא שאותם נערים ונערות מהקהילה הגאה לא תמיד זוכים להגנה ולסיוע מצד הנהלות בתי הספר.

תומר: "היו פעמים שקיבלתי תגובות כאלו מהמורים בבית הספר הקודם שלי. למשל, כשבאתי עם עיפרון שחור בעיניים ואמרו לי שאסור לי לבוא ככה, רק לבנות מותר. גם בפעמים שהציקו לי בבית הספר לא קיבלתי שום תמיכה מהצוות. אף אחד לא שם עלי. אפילו קניתי לפני חצי שנה תרסיס פלפל. זה היה אחרי הדקירות במצעד הגאווה ופחדתי להסתובב בלילה ברחוב".

נופר: "גם אני נתקבלתי בתגובות כאלו ממבוגרים. פעם הסתובבתי עם צמיד הגאווה על היד וגבר שאל אותי איך אני מסוגלת לחיות עם עצמי ואם אני לא חושבת להתאבד. אפילו בתל אביב אני מפחדת לפעמים להסתובב עם הצמיד על היד".

עופר: "ממחקרים של איג"י שנערכו בבתי הספר אנחנו רואים אחוזים מאוד גבוהים של הערות לנוער להט"בי. בנוסף, ברוב המקרים בהם מבוגר או איש חינוך עדים לאלימות שכזאת, או שהם יתעלמו מזה או שמחזקים דווקא את הפוגע. אלימות במרחב החברתי של בני נוער מאוד רווחת בכל הארץ. עדיין אין לנו נתונים מפולחים לגבי מודיעין. זה מצב שקיים בכל מקום. מודיעין, באופן יחסי, מאוד משתפת פעולה עם ארגונים שפועלים למען הקהילה הגאה".

"מי שגאה יש לו ביצים"

כאמור, מטרת הסדנה בת ארבעת החודשים הייתה ליצור הכרות בין בני הנוער משני עברי המתרס, דרכה יוכלו להכיר אחד את השני מעבר לדעות הקדומות איתן באו. אמנם לא מדובר כאן על נערים סטרייטים עם דעות הומופוביות קיצוניות, אבל גם כך אותם בני נוער חוו שינוי עמוק בדרך בה הם חושבים ורואים את האחר ואת העולם.

דנה אלבוקה, סטרייטית בת 17, היא דוגמא מצויינת לתועלת המגיעה מעצם ההיכרות עם מי ששונה ממך. "פעם כל נושא הקהילה הגאה לא דיבר אלי"" היא מספרת. "לא הייתי נגדם, אבל זה כן הגעיל אותי באיזושהי רמה. הסתכלתי על זה בצורה של 'רוצים? סבבה, אבל אל תראו את זה'. היום אני חושבת שכל מי שהוא גאה יש לו ביצים. כי עם החברה כפי שהיא היום, עדיין מאוד קשה לאנשים לקבל את זה ועדיין שופטים אותם".

גם ל', נער סטרייט בן 17 ממודיעין, לא ממש הכיר את הנושא ואת הפנים מאחורי הסטיגמות: "אני מגיע מבית מסורתי ולא ממש הכרתי והבנתי. הגעתי לכאן כדי להכיר ולהבין. לפני זה חשבתי שאני סבבה איתם, אבל שיתרחקו ממני. שיעשו את זה במקום אחר. היום אני סבבה עם זה, יש לי חברים כאלה מכאן וגם מבית הספר".

גם ע' בת ה-16 לא ממש הייתה מקורבת לקהילה לפני שהשתתפה בסדנה: "אני התנדבתי בקפה הרגיל ושירי הציעה לי להיכנס לפרוייקט. לא בדיוק הבנתי מה יש לי לעשות שם. אחרי המפגשים הראשונים, אני מודה, הגעתי למצב שאני לא מבינה מה אני עושה עם האנשים האלה. אפילו קצת צחקתי עליהם. נכנסתי לכאן בדעה קיצונית, לא הייתי הומופובית אבל גם לא קיבלתי אותם".

העיקר שיש קבוצת וואטסאפ

הדעות קדומות הן מנת חלקם של כלל בני הנוער. נופר: "אני מרגישה שעברתי כאן שינוי. תמיד כשראיתי אנשים שלא מקבלים חשבתי שלא שווה בכלל לדבר איתם. שהם ערסים ופרחות. אחר כך הבנתי שהם פשוט לא מכירים וזה מאוד עזר לי להתחבר לאנשים שלא הייתי מתחברת אליהם בצורה אחרת".

א': "אני הגעתי לכאן בגישה שאני מקבלת את כולם, אבל גיליתי שזה לא ממש ככה. האמת שהנוער הלהט"בי עצבנו אותי יותר מהסטרייטים. היו זוויות ראייה שאני לא מבינה ולפעמים אני מרגישה שבתוך הקהילה יותר מדי מתבכיינים, שאפשר לקחת דברים בצורה רגועה יותר. אבל אולי זה בגלל שאני לא עברתי את הדברים שהם חוו, אולי אני לא יכולה לשפוט".

מה שהחל בחשדנות הדדית (שירי: "הנוער הגאה בהתחלה לא רצה להגיע ולפגוש את מי שמציק לו") הפך לאט לאט לקבוצה מחוברת. שירי: "בהתחלה היית רואה איך בסוף כל מפגש כל אחד הולך לדרכו. לאט לאט התחילו להישאר אחד עם השני".

דנה: "נוצר פה חיבור בקבוצה. גם אם לכל אחד דעות משלו, עדיין מצאנו את המשותף בינינו".

שירי: "אפשר לראות את החיבור שנוצר הכי טוב דרך קבוצת הוואטספ שפתחנו. בהתחלה הייתי מעבירה הודעות והם רק הגיבו שראו. היום הם משתפים בקבוצה שדברים שקורים להם בחיים והכל מלא באייקונים של לבבות…"

עופר: "מה שמאפיין מרחב של בני נוער זה הקיטלוג. ההוא 'הומו' וזאת 'פרחה'. המפגש בתוכנית מאפשר הכרות עם מי ששונה מאיתנו. מגלים שבכל אחד יש את אותם רגשות ומקומות בדיוק כמונו ולא משנה הזהות או הסביבה. לכולנו יש את המקום הכואב ודרכו יש מקום לייצר אחדות וסולידריות".

דנה: "אני למדתי שיש הרבה מה ללמוד מהם, למדתי גם להיות סבלנית יותר לאחרים. אנשים צריכים להיות מודעים למה שקורה פה".

הפכו לשגרירים

אחד השינויים שחוו בני הנוער הסטרייטים שהשתתפו בתוכנית נוגע לאופן בו הם יקבלו הערות הומופוביות מצד חבריהם או הסביבה המקיפה אותם. גם אם הם לא הפכו למסיונרים של הקהילה, עדיין התגובה שלהם למקרים כאלו תהיה שונה מבעבר.

דנה: "בבית שלי אני תמיד מסבירה להורים שלי על הלהט"בים. הם בכלל לא היו מודעים, לא ידעו מה זה מגדר. יום אחד היה לנו ויכוח כשאמרו שזה נהייה טרנד לצאת מהארון. ישר נפגעתי, איך אתם בכלל יכולים להגיד דבר כזה".

ל': "היום כשאני נתקל בתגובות כאלו אני עוצר אותם. אם אשב עם חברים ומישהו יגיד דבר כזה, אני קוטע את זה. אומר לו לעבור הלאה".

ע': "אם אני יושבת עם חברים ומישהו יזרוק הערה כמו 'יא הומו', אז אני לא אבוא עכשיו ואנאם לו. אבל אני את המילה 'הומו' כבר לא אומרת בתור קללה. לפני הסדנה כל הזמן הייתי אומרת 'יא הומו' או 'קוקסינל'. עברתי פה שינוי מאוד משמעותי. למדתי להכיר ולהבין שהם בדיוק כמוני ועוברים דברים דומים".

דנה: "כן יש הערות כאלו אבל אני לא אבוא ואתחיל להשתיק כל אחד, אני לא המורה. אבל אם תהיה הערה קיצונית אז אגיב ואם אראה ילד שמציקים לו אז כן אבוא ואגן עליו".

אחד התנאים שהציבה שירי אלפרט למשתתפים בתוכנית היה שייקחו חלק בפרויקט הסיום. לעניין גוייסה גם צוריה דרייזין, תושבת העיר שהעבירה לנערים סדנת צילום בה הביאו למעשה אל החוץ את הדרך בה הם חושבים שהחברה רואה אותם ואיך הם רואים את עצמם. דרייזין: "אם לדוגמה מישהי חשבה שרואים אותה כ'פרחה' והיא רוצה שיראו אותה כחכמה, אז היא חיפשה את הייצוג המתאים לכך".

כך יצרו כל הנערים והנערות מיצגים המורכבים מצמדי תמונות המייצגות את שני הצדדים שבהם, וחשפו אותם לקהל בערב סיום הפרוייקט, אליו הזמינו גם את המנהלים, המורות והיועצות, בבתי הספר בהם הם לומדים. 

במונה: התוכנית, על שם ניר כץ מרעות שנרצח בברנוער, בשלבי הסיום של אחד המפגשים (צילום פרטי)