בשקט בשקט הופכת מודיעין להיות מעיר הנחשבת ל"גיי פרנדלי" לעיר שמרחיבה את ה"ידידותיות" גם לבני הנוער. מה שפעם היה בכל הארץ טאבו שאין להזכירו, דורות על גבי דורות של בני נוער מתלבטים שלא העזו ללכת עם נטייתם המינית – השתנה. יחד עם זאת רוב האוכלוסייה הטרוסקסואלית וכשמישהו הולך נגד הזרם זה קשה לשני הצדדים. במודיעין, לצד הפעילויות של קהילת הלהט"ב לבוגרים ומשפחות הולכת ומתבססת פעילות לצעירים. זה החל בתנועת הנוער "איגי" והיום צובר תאוצה במוסד חדש שהוקם לצעירים גאים (או מתלבטים) שנקרא "קפה מודי".

במקום מפגש דיסקרטי, בעידוד וסיוע העיריה, נפגשים פעם בשבוע, למשך שלוש שעות, כמה עשרות בני נוער, בכיתות ט'-יב'. לאירועים מיוחדים מגיעים כמאה נערים ונערות. "ברגע שעלה הצורך של בני נוער מהקהילה הגאה או עבור כאלה שמתלבטים לגבי זהותם המינית לתמיכה – היה חשוב לנו לספק את המענה", אומרת שירי אלפרט, רכזת תחום ייעוץ והכוונה לנוער במחלקת צעירים והנוער ומנחת הקבוצה.

אלפרט, בעלת תואר שני בייעוץ חינוכי, מדגישה כי הקפה הוא לא מקום טיפולי. "מטרת הקפה היא לתת במה פתוחה, מקבלת, לא שיפוטית, לא מתייגת ומכילה עבור בני נוער כדי שיוכלו לשתף את מה שעובר עליהם החל מהנטייה המינית שלהם וההתמודדות שנובעת מכך וגם על כל דבר אחר בעולם שמטריד אותם, גם על דברים חיוביים בפני קבוצת השווים שלהם, בפני רכזים בוגרים שמבינים מה עובר עליהם ועם הכוונה וליווי מצידי. אנחנו פועלים בשיתוף מלא עם האגף לשירותים חברתיים ועם צוות הקב"סיות במנהל החינוך. בגלל שזה לא מקום טיפולי, במידה ואני מבחינה כי יש מצב רגשי הדורש התערבות או סכנה לילד – נפשית או אחרת אני מיד פונה לאדם הרלוונטי בעירייה. המקום מקבל גם תמיכה מלאה מאלעד שמעונוביץ, מחזיק תיק הנוער והצעירים. הסיוע העירוני הוא לא עזרה של מה בכך".

לצד אלפרט יש גם שתי אמהות מתנדבות ושלושה רכזים בוגרים. הרכזים הגיעו לקפה כבני נוער, עברו תהליך ארוך והיום הפכו לרכזים בוגרים, שלושתם מעל גיל 18.  הם מנהלים שיחות אישיות עם בני הנוער במידת הצורך ולוקחים חלק גדול בהכנת התוכנית השנתית, בחירת הפעילויות והסדנאות, הממומנות על ידי העירייה, לדוגמא סדנת מיניות בטוחה שמומנה באישור רכז קידום הבריאות, מיכל אלימלך, ובכלל על מהות המקום. בקרוב תצטרף אל הצוות פעילה נוספת מארגון "תהילה" – ארגון התמיכה להורים לילדים מקהילת הלהט"ב. הרכזים מארגנים גם ערבים כמו ערב במה פתוחה, ערב סרט, ארוחות חג וערבים מהנים אחרים.

בקפה יש גם שיח קבוצתי וגם שיחות אישיות. לדברי אלפרט חלק גדול מגיע לקפה כשהם בטוחים במיניות שלהם ויודעים להגדיר את נטייתם המינית ויש כאלה שמגיעים כמתלבטים ובסופו של תהליך מחליטים מי הם. לכאן או כאן.

שירי, עד כמה יש מקום ללבטים? כמה מתוך בני הנוער שמגיעים אליכם מגלים בסופו של דבר שהם סטרייטים?

"הקפה לא משפיע על הזהות המינית בשום צורה שהיא. אנחנו לא מעודדים ולא דוחפים לשום כיוון אלא נותנים במה לבלבול, ונותנים הכלה למי שכבר בא בידיעה ברורה מה הזהות המינית שלו. יש מחקרים שהחשיפה לאנשים עם נטיות מיניות כאלה או אחרות לא משפיעה על הנטייה המינית שלהם. בנוסף הצעירים פוגשים ברכזים ובבני נוער אחרים שהגיעו כמתלבטים והחליטו שהם הטרוסקסואלים כך שיש להם חשיפה לשני הצדדים. רבים שמגיעים אלינו מרגישים ויודעים מגיל צעיר. חלקם כבר יצאו מהארון וחלקם עדיין מפחדים לצאת. מספר המתלבטים נמוך יותר".

"המשפחה השניה שלי"
השבוע, בפגישה גדולה שערכו לכבודנו במקום, ישבנו במעגל עם שירי הרכזת, עם האמהות המתנדבות נטע ומיכל, ועם שלושת הרכזים הבוגרים – עומר, סשה ושיר. הגיעו גם ארבעה בני נוער שפוקדים את הקפה בקביעות. כולם כבר יצאו מהארון: רון, אלה, נטע ודולב.

בשלב ההצגה האישית סיפרה אלה, בת 15: "אני מחוץ לארון. אני ביסקסואלית. זאת אומרת  שהמשיכה המינית שלי לא נקבעת על ידי מגדר ומיניות. אני לא מצהירה את זה על עצמי, אבל אין לי בעיה לספר לאנשים כששואלים אותי. זה חלק ממני ואני לא חושבת שאני צריכה להסתיר את זה". רון, בן 16 וחצי, הציג עצמו כהומו מחוץ לארון והוסיף: "כאן המשפחה השנייה שלי". נטע, עוד מעט בת 18, סיפרה שהיא מחוץ לארון כלסבית והיא הצהירה על עצמה ככזו בגיל 15.  דולב, בן 17, שיצא מהארון לפני חצי שנה, סיפר כי הוא נמצא בקפה גם כמתנדב צעיר מהסיבה שנקשר מאד למקום ולאנשים: "זה מקום שאני יכול להיות פתוח בו, להביע את הרגשות שלי, מקום שאני יכול להיות מי שאני. לפני שיצאתי בבית ובבית ספר הייתי צריך לשים סוג של מסכה ולא הייתי לגמרי אני. והקפה אפשר להוריד את המסכות".

איך אמא תגיב?

רון, מתי התחלת לחשוב על הנטייה המינית? מתי ידעת?

"בכיתה ז' או ח' הייתה ההתאהבות הראשונה שלי שנמשכה לאורך זמן. זה היה בן. בהתחלה יצאתי כביסקסואל בכיתה ח' ואחרי שנה ומשהו הבנתי שאני הומו. לפני היציאה ניסיתי לחשוב על בנות אבל הבנתי שזה לא אני, השלמתי עם זה".

אלה: "תמיד ידעתי שאני מסתכלת על העולם אחרת, שאין שחור לבן, יש אפור. בהתחלה ניסיתי להבין עם עצמי מה זה אומר, לא הבנתי בדיוק מה הייתי ואז ידיד שלי סיפר לי על הקפה. כשהגעתי לכאן הייתי עדיין מבולבלת, ידעתי שאני לא לסבית וידעתי שאני לא סטרייטית, ותוך כדי שיחות עם החברים כאן והמבוגרים בקפה חקרתי את זה יותר לעומק ואת הקהילה. לאחר תהליך של מספר חודשים הבנתי שאני יכולה לתת לעצמי הגדרה – ביסקסואלית. הגעתי למסקנה מי ומה אני. הקפה הפך למשפחה נוספת עבורי".

את מי שיתפתם בהתחלה? היו חששות וממה? ואיך הם קיבלו זאת?

רון: "בכיתה ח' חוץ מהחברים מהקהילה התחלתי לספר לחברים בודדים נוספים שקרובים אלי עוד לפני שסיפרתי למשפחה. עם המשפחה זה לקח יותר זמן. זו הייתה שיחה יותר משמעותית. הראשונה שסיפרתי לה הייתה אמא שלי. מאוד חששתי לפני. פחדתי שהיא הומופובית ושהיא לא תומכת".

ואיך השיחה התנהלה?

"בהתחלה היא אמרה שאני עדיין צעיר וזה בטח רק שלב בגיל ההתבגרות, אבל אם זה אני ואמשיך להרגיש כך, אז היא תאהב אותי כמו שאני. היא באמת תומכת בי ובכלל לא הגיבה כמו שציפיתי. לאחר מספר חודשים בארוחה משפחתית סיפרנו על זה יחד. המשפחה תומכת, יש את הבדיחות הקטנות עלי לפעמים מהאחים, אבל סך הכל הם תומכים וגם חלק מהמשפחה המורחבת תומכים. יש לי גם במשפחה המורחבת אנשים מהקהילה".

דולב: "מאמצע כיתה ט' התחלתי יותר להשלים עם עצמי ולהבין שאני נמשך לגברים. לפני כן חשבתי לעצמי אולי זה חלק מגיל ההתבגרות והעדפתי לשים את זה בצד ולא לחשוב על זה. בחופש הגדול של כיתה ח' יצאתי עם מישהי. רציתי לבדוק אולי זה בכל זאת יעניין אותי ואמרתי לעצמי שאם לא אנסה איך אני יכול להיות בטוח, אבל ככל שעבר הזמן וזה הפך משמעותי עבורי הבנתי שאני נמשך לגברים וקיבלתי את עצמי. אחרי שעשיתי את זה הרגשתי שאני חייב לשתף מישהו ולא לשמור את זה בסוד וסיפרתי לחברה הכי טובה שלי. היא קיבלה את זה טוב. זה מאד עזר לי לקבל את עצמי יותר והיה לי מישהו שאני יכול לפרוק אצלו, שסיפק לי אוזן קשבת ומישהו שאני יכול להיות לידו מי שאני.

כשהגעתי לקפה עדיין לא יצאתי מהארון בפני המשפחה. מאד פחדתי לספר לאמא שלי. הפחד הכי גדול שלי היה שהיא תתייחס אלי שונה או בצורה שלילית ושההורים ירצו יותר לפקח אחרי כל צעד שלי. בגלל זה דחיתי כל הזמן את היציאה מהארון. בשלב מסוים כבר לא יכולתי יותר וסיפרתי דבר ראשון לאחותי. התמיכה והייעוץ שקיבלתי בקפה מאד עזרו. היא קיבלה זאת בהבנה, שאלה אותי שאלות ועודדה ודחפה אותי לשתף את ההורים.  בהתחלה הם הגיבו באדישות, אבל היום אני מדבר עם אמא שלי יותר שיחות אישיות והם מקבלים אותי ואת בן הזוג שלי".

נשאר הבן שלי

מיכל, איך הייתה השיחה שלך עם הבן כשהוא יצא מהארון?

"בהתחלה נבהלתי מזה שאני לא מכירה אותו. אבל בתהליך שעברתי הבנתי שאני כן. הבנתי שהוא הרבה דברים ושהוא גם זה ושאני אוהבת אותו כמו שהוא. זה עולם לא מוכר והיו לי חששות. זה תהליך היכרות שגם ההורים צריכים לעבור מכל ההיבטים, בריאותיים ואחרים. מאד חששתי לו ברמה האישית, להתנכלויות והצקות. לשמחתי הרבה הסבים והסבתות והדודים מקבלים אותו כמו שהוא אבל זה לא מובן מאליו בכלל וזה לקח זמן. לקח לי זמן להגיד להורים שלי שהבן שלי הוא הומו. זה לא דבר קל. יש אמירה ברשת שאומרת שמי שיוצא מהארון ההורים נכנסים לארון ואני לא חושבת שההורה צריך להתבייש בילד במה שהוא לא או במה שהוא כן".

מה משמעות קפה מודי בשבילך?

"כשנער יוצא מהארון גם המשפחה עוברת תהליך לא פשוט. במקרה שלי זו הייתה הפתעה ולא הייתי מוכנה לזה בכלל. נער שעושה כזה דבר זה מעשה אמיץ שלא ניתן לתאר במילים. זה תהליך מורכב ויש חשיבות גדולה למקום כמו הקפה, שמקבלים אותו באופן מיידי. המשפחה בהתחלה בהלם, העולם משתנה בבת אחת ויש סכנות בתהליך יציאה מהארון למדתי את זה אחרי שנודע לי. כמו זנות והתאבדויות, יש דברים קשים שמתלווים ליציאה מהארון שנובעים גם מהאופן שהחברה מתייחסת אליהם ולא מקבלת אותם. יש שמקבלים סטירת לחי ענקית מהסובבים אותם ולכן הקבלה כאן משמעותית ביותר. בזכות שירי הוא מצא את הדרך לדבר איתנו על זה. היא ייעצה לנו גם איך לדבר עם האחים הצעירים ולספר למעגלים הנוספים. העובדה שיש פה גם פן מקצועי וגם חברתי זה שילוב חשוב. לבני נוער לא קל למצוא מבוגר שהם יכולים להיות פתוחים איתו לחלוטין ולשתף ופה יש להם את זה. וזה שהעירייה מאפשרת זאת זה דבר אדיר. חשוב לי שההורים ידעו שזה בטוח לשלוח לכאן את הילדים שלהם וחשוב שיתנו להם להגיע לפה".

מיהו הומופוב

איך מקבלים את זהותך המינית ברחוב ובבית הספר?

עומר: "מקרים של אלימות פיזית פחות שכיחים היום. אלימות מילולית לעומת זאת היא עניין שבשגרה גם אם זה לא מופנה ספציפית אליך. אתה שומע במסדרונות בית ספר שהומו זו מילת גנאי. קללה. אתה מרגיש שמסתכלים עליך אחרת, יושבים יותר רחוק ממך מבעבר. נער בקבוצה סיפר כי יש אצלו בבית הספר ילד הומופוב שמציק לו באופן תדיר. כל פעם כשהוא עבר לידו הוא היה לוחש לו באוזן 'הומו'. אם הוא ישב במקום שלא התאים לו הוא היה עושה משהו כדי להרחיק אותו משם. הוא פנה למחנכת, אבל זה לא כל כך עזר".

איך מתמודדים עם זה?

דולב: "למדתי עם הזמן לא לתת לדברים כאלה להכעיס אותי. הומופוב יישאר כזה, אבל מה שאני יכול לעשות זה לאהוב את עצמי יותר ולא לתת לאנשים כמוהו להשפיע עלי. כשאני יושב ברחוב עם הבן זוג שלי ואנחנו מחזיקים ידיים, קרה לא פעם ולא פעמיים שילדים התקהלו סביבנו ושאלו בלגלוג: מה, אתם הומואים? מסתכלים עלינו כאילו אנחנו זן נדיר. יש כאלה שמקללים בסגנון של 'איחס הומואים, בני זונות…' וקללות אחרות. בעבר זה יותר הפריע והציק לי ופחדתי להראות בציבור את הנטייה המינית, אבל כשהשלמתי עם זה לא הייתה לי בעיה".

ואיך אתה מגיב חזרה?

"למי שבא בגישה עוינת אני לא מגיב. אבל במקרים שבאה חבורת ילדים ומתקהלת ושואלת אני עונה להם 'כן, אני הומו'. לפני מספר ימים זה קרה לי ודיברתי איתם, שאלתי אותם מה לא בסדר בזה והסברתי להם, לא באתי בגישה שלילית".

קשה לצאת מהארון, במיוחד בגיל צעיר. אולי היה  עדיף לחכות לתום שלב ההתבגרות?

עומר: "לצאת מהארון זה להתמודד עם כל החברה אבל אחרי שהתמודדת עם כל החברה אתה מוצא את המקום שלך. הייתי יכול לחסוך לעצמי הרבה אם לא הייתי יוצא מהארון, אבל הייתי אדם הרבה יותר רכרוכי. הייתי אדם אחר. היום יש לי את העבודה שבחרתי, המקום שאני מתנדב והבית שלי ואני חי את החיים כמו שאני רוצה אותם. בבית ספר קשה יותר, אבל אחרי בית הספר זה נהיה קל יותר". 

תמונה: אלה ורון. המשפחה תומכת (צילום איילת לוין)