אירוע הדקירה במצעד הגאווה בירושלים, שהסתיים במותה של שירה בנקי בת ה-16 ופציעת חמישה אחרים, עורר במדינה גל של כעס, תסכול והתנצחויות. גם אנשי הקהילה הגאה במודיעין חוו השבוע רגעים קשים של פחד ותסכול. ביום ראשון הקרוב בכוונתם לערוך עצרת תמיכה למען הסובלנות.

עומר אסף בן ה-20, מדריך מתנדב במרכז לנוער גאה בעיר, היה בירושלים ברגעי הדקירה: "היה שם רגע שפתאום כל הפנים של האנשים סביבי פנו שמאלה ומישהי אמרה שהייתה דקירה. מיד רצתי לחפש את החניכים שלי שהשתתפו במצעד. הגעתי לנקודה שבה הפצועים שכבו על הרצפה ופשוט קפאתי. זאת הייתה חוויה מטלטלת".

מה התחושות בקהילה בעיר בימים שאחרי?

"כולנו מאוד מבואסים. אף אחד לא ציפה להתקפה וזה רק מוכיח כמה חושך יש כאן. אנחנו לא מדינה נאורה. אנחנו רק חושבים ככה. כרגע אף אחד לא מרגיש בטוח בשום מקום. הייתי השבוע בקניון ונכנס אתי למעלית בחור חובש כיפה. קפאתי. למרות שברור שלא כל דתי הוא טרוריסט. מישהו רצח ילדה בת 16, אז איך נרגיש בטוחים?".

מה המצב בעיר מבחינת קבלת חברי הקהילה?

"מאז הרצח בבר נוער לא הפסיקו התקיפות ההומופוביות וגם במודיעין זה קורה. יש לי חבר שאושפז השנה אחרי שתקפו אותו. המצב בעיר השתפר בשנים האחרונות. המתנ"ס ומחלקת הנוער בעירייה נאבקים כדי ליצור הווי יותר מקבל ויש הרבה יותר פעילויות חינוך בנושא. כשהייתי תלמיד, מנהל בית הספר שלי לא הסכים שיעבירו שיעור בנושא. הוא טען שהנושא לא אקטואלי. אחרי המצעד עשינו מעגל שיחה ומישהי ביקשה שירים יד כל מי שחווה חוויה הומופובית. היו שם מאה וחמישים ילדים וכולם הרימו יד".

מייאש מה שקרה השבוע?

"כל עוד אתה הולך ברחוב ושומע את הביטוי 'הומו' בתור קללה, אז גם בעוד עשרים שנה כלום לא ישתנה. הורים ומורים לא מחנכים היום לסובלנות וקבלת השונה. אם היו מחנכים אז לא היינו במצב הזה. אנחנו בדרך למלחמת אזרחים כי הקהילה לא מוכנה לספוג את זה יותר. הסכין ששלף הדוקר ייצגה קבוצה מאוד גדולה באוכלוסיה שעודדה אותו. יש חבר כנסת בממשלה, ממשלה שאמורה להגן עלי, שהשווה אותי לבהמה. אנחנו לא נשתוק. גם לא אחרי העצרת בעיר, עד שדברים יתחילו להיראות אחרת. זה היה הקש ששבר את גב הגמל".

גם ת' בן ה-15 היה במצעד: "בערך חצי שעה אחרי שהתחלנו לצעוד פתאום נהייה רעש ואנשים התחילו לרוץ. ממש פחדתי וגם אני התחלתי לרוץ בלי שהבנתי בכלל מה קורה. מרוב פחד הורדתי מהבגדים שלי את המדבקות שחילקו שם ואת האיפור ששמתי בעיניים. אחר כך פחדתי ללכת ברחוב לתחנת האוטובוס. אני מפחד ללכת למצעד בשנה הבאה וגם לא נראה לי שאלך, למרות שאם אף אחד לא ילך אז הדוקר ניצח".

גם ת' מספר כי הטרדות על רקע הומופובי מתרחשות בעיר: "זה קורה, אין ספק. בדרך כלל אלו ילדים צעירים שמטרידים, מקללים וזורקים חפצים. גם בבית הספר שלי היה ילד אחד שהטריד אותי באופן קבוע ואיים עלי, אבל רוב הזמן אני מרגיש בטוח במודיעין. בטח שיותר בטוח מבערים אחרות".

חברה בקהילה הגאה בעיר, המעדיפה שלא להזדהות בשמה מטעמי פרטיות משפחתה, סיפרה השבוע על תחושותיה: "אני ועוד הרבה מאוד אנשים בקהילה, מרגישים השבוע פחד, חוסר שייכות וזרות. במוצאי שבת הייתי בעצרת התמיכה בכיכר ציון בירושלים, וכשיצאתי משם היו לידי חרדים ופחדתי שעלולים לדקור אותי. זאת הייתה תחושה איומה. אנחנו נורא רוצים לתמוך ולהגיע לכל אירוע ועצרת ומצד שני גם מרגישים את גלי השנאה והתגובות הנוראיות בפייסבוק ובאתרי החדשות. זה מכרסם מאוד עמוק ומאוד מקשה. יש תחושה שלא התקדמנו לשום מקום".

הפגישות – מפה לאוזן

בעוד תושבי מודיעין שחוו את הטראומה החלו לשוב אל העיר מיד לאחר המצעד, הגיבו בעיריית מודיעין במהירות ופתחו את "קפה מודי" בעיר כבר בחמישי בלילה. קפה מודי הוא מקום מפגש דיסקרטי לבני ובנות נוער מהקהילה הגאה ולמתלבטים בזהותם המינית או המגדרית, בין אם הם בארון או מחוץ לו. המקום הוקם לפני למעלה משנתיים על ידי צוות תחום ייעוץ והכוונה במחלקת הנוער והצעירים, וזאת בשל צורך ממשי שעלה מהשטח של בני ובנות נוער למקום מפגש דיסקרטי ואנונימי בו יוכלו לדבר ולהיות מבלי להישפט וללא מסכות. הפעילות במקום מתרחשת אחת לשבוע, כאשר הגעת בני הנוער לקפה מתבצעת מפה לאוזן, באיתור של צוות מחלקת הנוער והצעירים ובהפניות מקצועיות של יועצות בתי הספר התיכוניים בעיר. בכל מפגש נמצא במקום צוות של עובדי מקצוע ומתנדבים אשר מהווים אוזן קשבת, תמיכה והכלה. את הפעילות מובילה  שירי אלפרט, רכזת תחום ייעוץ והכוונה במחלקה.

לטם גל, מנהלת מחלקת הנוער והצעירים, ספרה על ערב חמישי שעבר: "בעקבות הרצח המחריד צוות קפה מודי פתח את המתחם לאורך כל סוף השבוע בכל שעות הלילה, ונתן מענה מקצועי וטיפולי עבור כל בני הנוער שביקרו במקום – בין אם הם בני נוער המגיעים באופן קבוע ובין אם זו הפעם הראשונה שלהם במקום. צוות הקפה גם יצא לביקורי בית ולמפגשים פרטניים מחוץ למתחם. הקניית תחושת הביטחון , ההכלה והקבלה של בני הנוער מהקהילה לאחר שחוו טראומה שכזאת, היא המטרה החשובה ביותר עבורנו כעת".

אלעד שמעונוביץ', חבר מועצת העירייה ומחזיק תיק הנוער והצעירים, אמר: "השבוע ביקרתי בקפה וישבתי עם בני הנוער. בשיחה פתוחה וכנה הם סיפרו לי עד כמה העיר שלנו הומופובית ולא תמיד יודעת לקבל את כולם. זה קורה בעיקר מצד בני נוער, אבל גם מורים ומנהלים במערכת החינוך שלא עברו הכשרה מתאימה לכך. הערות, עלבונות וגם אלימות הם לצערי חלק ממה שחווים חלק מבני הנוער המשתייכים לקהילה. קל לחשוב שמדובר בקומץ, בחרדים או רחוק רחוק בירושלים, אבל מסתבר שזה קיים גם אצלנו בעיר, בתוך הבית, ויש לנו כחברה וקהילה הרבה מאוד איפה להשתפר".

"חשבתי שהמדינה השתנתה"

הטלטלה שעברו אנשי הקהילה הגאה במודיעין, תתבטא גם בעצרת תמיכה למען סובלנות וקבלה, שתיערך ביום ראשון הקרוב בשעה 19:30 (המיקום טרם נמסר) ובמהלכה ינאם ראש העירייה חיים ביבס.

את העצרת מארגנת ליהי לובטקין בת ה-21, בשיתוף פעולה מלא עם ארגון המשפחות הגאות בעיר: "כשראיתי מה קרה במצעד הגאווה הייתי בהלם, הרגשתי נורא. בהתחלה לא תפסתי בכלל מה קרה, אבל אחר כך כשהתחילו להגיע התמונות מהאירוע זה היה מזעזע. תחושה של פחד ומחנק, תחושה שהמדינה בוערת. של כאוס. יש גם כעס על המשטרה וכמובן על הדוקר, כעס על איך בכלל דבר כזה יכול לקרות במדינה שלנו בשנת 2015. חשבתי שהמדינה השתנתה, שאנחנו במקום אחר".

מארגני האירוע מקווים להשתתפותם של כמה מאות משתתפים מתושבי העיר, ומספרים כי בין הנואמים יהיו מנהלת ביה"ס מו"ר, אחותו של ניר כץ שנרצח בבר נוער וסגן ראש העיריה אילן בן סעדון.

"יש אצלנו הרבה קיצונים ותמהונים"/יהודה גולן

במודיעין עילית לא ממש מתגעגעים לישי שליסל, תושב העיר לשעבר שביצע את מעשה הרצח בירושלים

"מה אני אגיד לך? יש אנשים משוגעים בכל מקום, אבל אצלנו במגזר החרדי יש תימהונים, משוגעים וקיצונים מכל הסוגים". כך אומר מוטי מייבסקי, תושב מודיעין עילית על האיש שרצח את שירה בנקי והסעיר מדינה שלמה.

את תואר "יקיר העיר", שליסל כבר לא יקבל. בעיר החרדית הזיכרונות ממנו הולכים ומיטשטשים, מאחר שאת עשר השנים האחרונות הוא בילה בכלא. עד כדי כך במודיעין עילית לא רוצים לזכור אותו, שאפילו אלה שהכירו אותו מתקשים לומר אם גרושתו עדיין מתגוררת בעיר.

שליסל הגיע למודיעין לפני כעשרים שנה ולאחר שנישא התגורר עם אשתו בדירה שכורה. בשנת 2005 יצא משם לפיגוע הדקירה הראשון שלו. לאחר שנאסר התגרש מאשתו. חזקי לינטופ, תושב מודיעין עילית, זוכר את אותם ימים: "הקשר שלי היה עם בני המשפחה, כשפנו אלי מהקהילה וסיפרו לי שמארגנים עזרה לגרושתו כדי לשקם אותה מבחינה כלכלית. ביקשו ממני לעזור בשיקום, ובכספים, זה היה זמן קצר לאחר שהוא נכנס לכלא, אספנו כאן כסף כדי לסייע לה. את שליסל עצמו אני ממש לא זוכר מהעיר. אני צעיר מדי להכיר אותו. כל האנשים שהכירו אותו לדעתי כבר לא גרים במודיעין עילית. זה היה הלם מבחינתנו לשמוע מה הוא עשה".

מוטי מייבסקי, לדעתך אפשר היה לעצור אותו בזמן?

"המשטרה פישלה כאן בגדול, כי שליסל התראיין בכל פינה ובכל הרשתות החרדיות, ומי שבמגזר הבין מיד מדבריו שבעצם הסיפור שלו לא נגמר ושהוא עומד לעשות משהו נורא. הכתובת היתה על הקיר והמשטרה היתה צריכה רק לקרוא את זה. הוא אמר במפורש שהוא עדיין לא סיים את שליחותו מטעם אלוהים. כל חרדי וגם לא חרדי היה מבין שאם יהיה בקרוב מצעד גאווה, הוא עוד פעם יילך לדקור אנשים".

הוא הגיע למודיעין עילית לאחר שהשתחרר מהכלא?

"נראה לי שלא. אני אפילו לא יודע אם היה לו כאן בעיר רב שהיה מתייעץ איתו והיכן למד תורה, אם בכלל למד כאן בישיבה או בכולל. אין מה לעשות, יש בקרבנו אנשים חולים ותימהוניים עם מוח מעוות".

איילה כץ: "אני לא מיואשת"

אמו של ניר כץ מרעות, שנרצח ב"בר נוער", מתפעלת מהאופן שבו חברי הקהילה לוקחים את היוזמה לידיהם

הטרגדיה בירושלים התרחשה יום לפני האזכרה לציון יום השנה השישי לרצח בבר נוער, בו נרצח ניר כץ תושב העיר.

האירוע התרחש ב-1 לאוגוסט 2009, כאשר אדם חמוש התפרץ אל מועדון ה"ברנוער" בתל אביב, ששימש למפגש חברתי לבני נוער מהקהילה הגאה. לבוש שחורים וחבוש במסיכה פתח באש מנשק אוטומטי, פצע עשרה מיושבי המקום (שניים נותרו נכים) והרג את ליז טרובישי בת ה-16 ואת ניר כץ שהיה מדריך במועדון.

ארבע שנים לאחר הרצח, בעקבות הפעלת עד מדינה ששימש כסוכן סמוי, הגישה המדינה כתב אישום נגד חגי פליסיאן, בחשד שביצע את הרצח לאחר שאחיו הצעיר הוטרד מינית לכאורה בידי מנהל המועדון. בפברואר 2014 נעצר עד המדינה בעקבות מידע חדש שהגיע, ממנה עלה כי ככל הנראה בדה חלקים מעדותו. חודש לאחר מכן שוחרר פליסיאן ממעצר והתיק נשאר לא פתור עד היום.

כץ היה בן 26 במותו ושימש בשלוש השנים שלפני האירוע כמדריך חברתי במועדון. לאחר שחרורו משרות קבע למד מחשבים במרכז הבינתחומי וחלם להקים עסק עצמאי. משפחתו וחבריו סיפרו כי ניר מעולם לא הסתיר את זהותו המינית וחי בגבעתיים יחד עם בן זוגו שהגיע לארץ מגרמניה.

אמו של ניר, איילה, ספרה השבוע למודיעין NEWS על תחושותיה: "זה טלטל, החזיר לאחור וזה לא פשוט אבל זה גם לא הפתיע אותי. שמעת על סמוטריץ'? ועל הרבנים שאת 'דברי תורתם' אנחנו שומעים מדי פעם? אז לא הפתיע אותי שזה קרה שוב".

מייאש לראות את זה קורה שוב?

"לא, לא מייאש. התמונה מאוד מורכבת. אני מדברת עם חברות מכל מיני מקומות בארץ והן אומרות לי שהרצח בבר נוער גרם להן לעצור ולחשוב על הסטריאוטיפים שגדלו עליהם. הדור שלנו גדל על סטריאוטיפים מאוד לא נעימים לגבי הומואים. אנשים בהחלט עצרו לחשוב. נסעתי עם נהג מונית חובש כיפה שסיפר לי שהמקרה של ניר גרם לו לחשוב על דברים שלא חשב עליהם לפני. בנוסף, גם התמיכה מהפוליטיקאים בקהילה הגאה השתנתה דרמטית. כשאני הזמנתי את גדעון סער לדבר בבית הגאה, צחקו עלי ואפילו לא ארגנו אולם. והוא בא בסוף ודיבר. אז דברים כן משתנים".

תגיעי לעצרת התמיכה שמארגנת הקהילה הגאה במודיעין?

"אני לא יודעת אם אוכל, אבל בשמחה הייתי באה. החבר'ה פה בעיר מדהימים אותי כל פעם מחדש. הם עושים דברים מדהימים ומקדמים דברים לטובת הנוער וזה פשוט תענוג לראות. אחד הדברים שראיתי בשש השנים האחרונות זה יותר ויותר קבוצות שמתארגנות ועושות למען עצמן ולא מחכות שיעשו בשבילן. החבר'ה במודיעין, שהם כבר יותר מבוגרים, פועלים למען הנוער שיש לו פחות כוח לפתוח את הפה ולהזיז דברים ומחמם את הלב לראות את זה".

(צילום אינגריד מולר)