סוף אוגוסט. תמי אורן, חובבת אתגרים מושבעת, חוזרת ממסע מלכת המדבר בהימלאיה שבהודו בו מצאה את מותה שושי מייזל ז"ל. עם שובה לארץ היא נחשפת למחול השדים שהתנהל נגד החברה הגאוגרפית – יוזמת המסע. תמי וחברותיה העדיפו בהתחלה לשמור את חוויות המסע לעצמן עד השלב בו החליטו לחשוף הכל על מנת להביא עוד פן שכרגע לא נותנים לו מקום במסע ההתלהמות נגד המארגנים. "יש פה מחול שדים לא ברור, אנשים שמתלהמים נגד מסע מלכת המדבר", היא מבהירה, "אבל לא כולם יודעים את כל העובדות, ולמרות שבתחילה כולנו שמרנו על שתיקה, החלטנו שהשתיקה אינה נכונה."
ג'יפ התהפך במדרון
למסע מלכת המדבר בהרי ההימלאיה, יצאה אורן (54), אם ל-3 בנות, ב-20 לאוגוסט. המסע ארך עשרה ימים. היום החמישי למסע, יום שישי, החל לפנות בוקר, ב-7.00 השיירה פתחה בנסיעה במעלה ההרים לכוון הפס (מעבר בין ההרים ג.מ) KUNZUM בגובה 4551 מטר. בשעה 10:30, במהלך טיפוס אינטנסיבי ואתגרי דווח בקשר שרכב התגלגל לתהום. ג'יפ שכלל 4 בנות התהפך במדרון ולאחר שני גלגולים נחת על הגג. לא ברור מה בדיוק קרה שם. השיירה נעצרה והמדריכה והצוות ההודי התארגנו לחילוץ. הבנות ברכבים הקרובים התחילו לסייע. הבחורה שניצלה חילצה את עצמה וטיפסה במעלה ההר. הצמידו לה את אחת הבנות שהיא פסיכולוגית. בהמשך דאגו לשמור אותה ערה כל היום, במשך 7 שעות נסיעה, ובלילה שלחו אותה לבדיקות מחשש שהיא ספגה פגיעת ראש סמויה. הבנות האחרות היו בתוך הרכב והיה צריך לחלץ אותן חילוץ מורכב. שברו את הזכוכיות, חילצו 2 בנות, אחת פגועה ביד ואחת בחזה.
"בקשר קראו לי 'תמי תביאי את האינפוזיות מהרכב של המנהלה' לא הייתה ברורה הבחירה בי. מאוחר יותר אמרה לי האחראית שהיא הרגישה שאני מספיק חזקה ואעמוד במראה הקשה. רצתי להושיט עזרה בגובה 4000 מ', גם כך קשה לנשום (לקחנו כדורים נגד מחלת גבהים ושתינו המון כל יום) ואמרתי לעצמי: "תמי, לא להתעלף פה, זה לא הזמן!" . הצטרפתי עם האינפוזיות לצוות ההחייאה. הרופאה תפקדה כמו תותחית. מזל שבמסע הייתה גם אחות טיפול נמרץ. היא נתנה לכל אחת מהבנות שהצטרפו הוראות מה לעשות. הצוות עשה כל שביכולתו לחלץ את הבנות באמצעות מסוק, אך לרוע מזלנו מזג האוויר לא איפשר להנחית מסוק. חלק מאתנו תפסו מקומות ליד המדריכה שתיפקדה בקור רוח. תוך כדי החילוץ הכל היה שקט, היינו דרוכות ומכוונות מטרה. לעזרתנו הצטרפו אזרחים הודים ואנשי הצוות. אם שושי היתה נשארת בחיים אפשר היה לומר שזה היה חילוץ מדהים… היא היתה במצב לא טוב אך כל הגוף היה מגויס להתרומם והיא הצליחה לחזור קצת להכרה. מאוחר יותר הרופאה הסבירה לנו ששוש גייסה את כל כוחותיה לשרוד בשטח, אבל היא לא יכלה להחזיק מעמד כנראה בגלל הפגיעה הקשה.
הבנות פונו בשני ג'יפים עם נהגים הודים בלווי שתי מלוות מסע, משתתפת – אחות טיפול נמרץ והרופאה, בדרך חזרה בתנאי שטח קשים, ערפל וגשם. בהמשך הן סיפרו שהמדריכה ההודית ירדה לפנות כבשים מהדרך כדי שלא יתעכבו. כשהגיעו ל'קולו' שושי דיברה עם משפחתה. ממה ששמעתי חשבו שאם היא תשמע את הקול של הילדים זה יחזק אותה. מיד אחרי כן היא נפטרה בבית החולים. "
שיירה שקטה ועצובה
"אנחנו נשארנו בשטח", ממשיכה תמי לגולל את הסיפור, "עם המדריכה הישראלית ועם הצוות ההודי שריגש אותנו עד דמעות במסירותו ותיפקודו. לקחנו את הציוד של הבנות שנפצעו והעמסנו על הגגות. התחלנו לנסוע בשיירה עצובה ושקטה לכוון המלון בו היינו אמורות לישון. טרום המסע קבענו כלל חשוב בצוות שלי שנפעל מתוך אחריות צוותית ובתנאי שטח מורכבים תנהגנה רק נהגות מיומנות ולא נפעל מתוך אגו. אני חושבת שלמסעות כאלו צריכות לצאת בנות מיומנות בנהיגה. היות ואני בעלת ניסיון נהיגה, הבנות בג'יפ שלי ביקשו שאנהג. מאותו רגע במשך שבע שעות רצופות נהגתי. נכנסנו לחשיכה, לאחד הרכבים היה פנצ'ר ובאחר נגמר הדלק. מזל שהארגון היה יעיל והיו מיכלים עם דלק. הנהיגה היתה קשה ומלווה במצב רוח רע. היתה אווירת הלם, אף אחת לא עיכלה ולא הבינה מה קרה ולאן פנינו מועדות. בג'יפים לא היו כמעט דיבורים. היינו עסוקות להיות מרוכזות בדרך. הבנות בג'יפ שלי אפילו לא ידעו מה עברתי למטה ליד הג'יפ ההפוך מרוב שהייתי כולי דרוכה בנהיגה. לא היו דיבורים בקשר, עוד לא עיכלנו."
בארץ, הועלתה טענה על כך שלמארגנים לא היה טלפון לוויני לעדכן לגבי מצב הבנות. אולם מסתבר שאי אפשר היה להכניס טלפון לוויני למדינה, בשל איסור חמור של השלטונות ההודיים, והטלפון ההודי היה בשימוש לחילוץ.
השיירה הגיעה למלון בלילה ואחרי התארגנות כולן התכנסו להקשיב לפסיכולוגית שהסבירה איך מתמודדים עם האסון ומה לעשות אם יהיו תגובות קשות. תמי, מטפלת פסיכותרפיסטית בעצמה, שוחררה לישון. "למחרת הגענו למנזר בודהיסטי והצטרפו אלינו המדריכה החברתית והאחות שלוו את הפצועות. ואז הן בישרו לנו ששושי נפטרה. זה היה קטע קשה. אחת הבנות שלא יכלה להכיל זאת התעלפה. ישבנו במנזר ועשינו תפילה בודהיסטית לעילוי נשמתה של שושי. אני לא יכולתי לבכות, החזקתי את עצמי. למחרת התחלנו את הדרך הארוכה חזרה עד שהגענו לאזור התאונה. בנינו גלעד ליד הג'יפ ההפוך. ניסיתי להדליק נר ולא הצלחתי. פתאום נכנסתי למוטיבציה להדליק את הנר. רק אחרי שההודים עזרו לי והצלחתי, פרצו הדמעות. ערכנו במקום טכס קשה, וכולן בכו."
בין טעות לרשלנות
האסון הטרגי עורר בארץ סערה וגרר אחריו תגובות רבות בתקשורת. בדף הפייסבוק של מלכת המדבר הועלו טענות נוסח "היה כאן מחדל ורשלנות. בחרנו לנהל מאבק ציבורי שרק בזכותו זכינו לקבל חלקי תשובות. נמשיך בדרכינו ולא נחדל עד אשר נקבל תחקיר הפקת לקחים מוכחת שקיפות הליך וכיוצא בזאת". היו גם מי שטענו "…נסיעה במסלול כה מסוכן לנשים (וגם לגברים) ללא ניסיון בנהיגת ג׳יפים, ועוד ברכב ידני כשההגה בצד ימין היא לא פחות מרשלנות פושעת עליה עליכם לתת את הדין." מנגד היו כאלה שחשבו: "תאונות קורות וימשיכו לקרות. אלה החיים ולא נפסיק לחיות מהפחד שמה תקרה תאונה"….. או "טעות אנוש היא טעות אנוש. אני משתתפת בצער המשפחה אך לא מסכימה עם הנאמר פה." הנהלת מלכת המדבר מצידה הגיבה בפתיחות, הבטיחה לבדוק בתשומת לב את פרטי המקרה, וטענה כי אינה יכולה להגיב שכן המקרה נתון תחת הליך משפטי.
"כן היו קטעים מפחידים במסע", מאשרת אורן, " אך הליווי, ההדרכה והתמיכה של כל הצוות המקצועי היו ברמה גבוהה. טיילתי בהרבה טיולי ג'יפים בארץ ובעולם, נהגתי גם במסלולים יותר קשים. במסע שלנו לא היה מסלול מאד מסוכן אלא אתגרי ולאורך כל הדרך המדריכה תדרכה אותנו איך להתנהל, באילו הילוכים להשתמש, מתי להעביר ל- 4 על 4, וכל הוראות הנהיגה בג'יפ." אורן מוסיפה ומסבירה כי על סמך התחקיר שנערך עם משתתפות המסע שקדם למסע שלה, שבו התריעו שיש קטע נהיגה מסוכן, הצמידו להן נהגים הודים מיומנים שנהגו בעצמם בקטע המסוכן. "נכון שזו הייתה נסיעה קשה מבחינת רוחבו הצר של המסלול אבל הנהגים ההודים שבאו ממול ידעו לעצור ולתת לשיירה לעבור. התאונה ארעה במקום שלא נחשב קשה למעבר, בגובה 4000 מ' כמו כל המקומות באזור. אי אפשר לדעת בדיוק מה היו נסיבות התאונה. כל הנושא נמצא עדיין בבדיקה ורגיש בשל המשפחה של ההרוגה והנהגת הפצועה".
שמחה מהולה בכאב
"להערכתי נעשה מסע הכפשה גדול שמטרתו לא נהירה לי. זה מה שהכי כאב לי בכל הפרסומים השליליים. בשלב מסוים פניתי לכמה מחברותיי למסע והצעתי להשמיע קול ולהראות פן אחר של מלכת המדבר והחברה הגיאוגרפית, ושאפשר גם לפרגן להצלחה.
הבנות שהצטרפו למסע יצאו אליו כל אחת מסיבותיה. צריך לזכור שמלכת המדבר זה מסע שטח אתגרי המבוסס על נהיגה עצמית בג'יפים. זאת ההגדרה הראשונית של המסע. אני יצאתי כי אני אוהבת לנהוג בשטח. החיבור לעוצמות הטבע יחד עם החיבור לנשים מאד עוצמתי. היו טענות של נשים שלא ידעו שזה כזה מסע אתגרי. אני בדקתי וידעתי שזה מסוכן, אך אני סומכת על עצמי ועל ניסיון הנהיגה שלי. קראתי פעם שאיכות החיים של נשים משתפרת כשיש להן חברה נשית. פתאום הבנתי כמה זה היה נכון ועוצמתי לי".
"המסע שלנו כולו היה שילוב של פרדוכס החיים. חיינו בו זמנית את הכאב ואת השמחה," מתארת אורן. "בלילה ישנו באותו מקום שבו ישנו לילה לפני התאונה. האוהל שלנו היה היחיד שהיה מואר ופתאום ניגש אלינו בחור ישראלי שטייל באותה דרך וראה את הג'יפ ההפוך. הוא סיפר שמצא בדרך מראה ועליה תפילת הדרך בעברית, והיות ולא ידע מה הסיפור של הג'יפ ההפוך עם תפילת הדרך, הוא בא לברר. שמרנו את המראה ומאוחר יותר נתנו אותה לנוסעת שניצלה על מנת שתעניק למשפחתה של שוש."
"נותרו לנו עוד 5 ימים בשטח, בדרך חזרה. האווירה היתה כל הזמן שילוב של עצב ושמחה. הרגע שהכי המחיש זאת היה היום האחרון למסע. אחרי שגלשנו באומגה ארוכה עברנו לרכיבה על אופניים. בסוף היום הגענו לבית מלון מקסים ונכנסנו מטונפות לבריכה. זה היה יום שלישי, אני בבריכה ואני יודעת שעוד מעט ההלוויה של שושי בארץ. מצד אחד אני רוצה לצחוק וליהנות ומצד שני העצב. ב- 7 בערב שעון מקומי (4 שעון ישראל) התכנסנו לכבד את המעמד, הדלקנו נר ועשינו טכס לזכרה של שוש.
"אחרי האסון היינו בדילמה "לעשות מסיבה או לא"? "לשמוח או לא"? היינו בקונפליקט נוראי. גם כשהגענו לארץ שאלו אותנו: "איך המשכתן במסע? הרגשנו לא בנוח. צורך להתנצל והשבנו: "לא היתה ברירה, היינו באמצע הדרך" וכו'. צריך להבין שחזרה מאזורים מרוחקים פרושה נסיעה של מספר ימים. אחך כך אמרתי שלא בא לי להתנצל כי זר לא יבין זאת. נורא קל לשפוט מהצד ולהגיד דברים, אך כולנו עברנו טראומה ועצם זה שהיינו יחד כולנו ודיברנו ובכינו וצחקנו וכעסנו, זו היתה דרך להבריא את עצמנו לבד. בנוסף היתה חשיבות גדולה לתת חיבוק לניצולה שהיתה מפורקת וגם לעצמנו. לעזור זו לזו. הבנות שהיו לפני התאונה הן לא אותן בנות שהיו אחרי. נוצר כזה קשר, אחווה, אכפתיות ועזרה הדדית. גם ההודים יצאו מגדרם כדי שיהיה לנו טוב. רק דאגנו שיידעו את המשפחות שלא ידאגו, והמשכנו במסע."
סיום עם התחלה
מעבר לחיבתה לטיולי ג'יפים אורן מפרגנת לעשייה החברתית של מלכת המדבר, כמו למשל התרומה לעל''ם. "לכן חבל לי שמכפישים" היא מודה. "אני כן חושבת שהמארגנים צריכים לעשות בדק בית. אמנם היו כמה תקלות ביידוע המשפחות לאחר התאונה על מצבנו משום שסדרי העדיפויות שלהם היו שונים, אך בסך הכל הם התנהלו כראוי, הביאו פסיכולוגים למפגשים שלנו, נתנו לנו לדבר ולהעלות כל טענה ועד עכשיו הם נותנים כל מה שצריך ותומכים במי שצריכה. לבי עם המשפחה של שושי. כואב הלב לאבד אשה מלאת שמחת חיים, אמא לילדים בוגרים ונכדים. חוויתי איתה צחוק והיה חיבור מדהים. היא סיפרה שזו תקופה הכי מאושרת בחייה. עדיין לא ברורה לי החוויה המיסטית של האירועים: הגעתי למסע לבד ולא הכרתי אף אחת. ביום הראשון של המסע אחרי שהתמקמנו במלון, נסענו לעיר בריקשות. התקבצנו 3 בנות: איריס ושושי ואני. כל הדרך צרחנו מצחוק, היה חיבור מטורף. יותר מאוחר אנחנו היינו השתיים שטיפלו בה, איריס ואני. זה היה קטע נורא קשה, שאתה מבין שבן אדם שצחקת איתו פתאום בסכנת חיים. אני מאד מבינה את המשפחה שמחפשת תשובות שיבהירו את נסיבות האסון, מביעה כעס ומפנה אצבע מאשימה, הרי הם איבדו את היקר מכל. מבין המשתתפות היו שתיים ששקלו לתבוע את החברה, כדי למנוע אסון נוסף. אך לשם כך נפגשנו אחרי סיום המסע עם המארגנים כדי לשמוע את כל הטענות והם רשמו כל מה שהיה לנו לומר. אני מאמינה שהם בהחלט לקחו לתשומת לבם את הטעון שיפור. מאז שחזרנו כולנו בקשר. במסיבת הסיום שעשינו בארץ כולן הגיעו. בגלל שעברנו מסע קשה שלא היה כמתוכנן החליטו בהנהלת החברה הגאוגרפית להוציא את כולנו בקיץ הבא למסע נוסף לפירינאים. אני בטוחה שרוחה של שוש תהייה איתנו גם במסע הבא ואם משפחתה תיתן אישור המסע יקרא על שמה."
(הצילומים מהאלבום הפרטי של תמי אורן).
