אם תקבלו הודעה לאסוף את החבילה שלכם במקום שנקרא "הינשופה והקירח" דעו שלא מדובר בהלצה של רשות הדואר אלא בחנות שנפתחה לאחרונה במרכז רננים שבמכבים, וקחו בחשבון שאולי תצאו משם גם עם תקליט ויניל של דיוויד בואי או זוג נעליים כמעט חדשות. שם תפגשו את "הקירח" ואם יהיה לכם מזל אז גם את "הינשופה". שניהם החליטו באמצע החיים שחנות יד שנייה היא בדיוק הדבר שכולנו צריכים
בשעת בוקר מוקדמת, בכניסה לחנות "הינשופה והקירח" אני פוגשת את "הקירח" הוא יוסי אבולעפיה (55) שפותח את הדלת למה שמרגיש בשעתיים הקרובות קצת כמו מסע בזמן. עיני נחות כמעט מייד על משהו מוכר, תקליט של הגבעטרון שהיה בבית הורי ושהקשבתי לו לא מעט, תוך שאני בוחנת שוב ושוב את התמונה שעל העטיפה, את החולצות הרקומות שלובשות חברות המקהלה, חלקן יושבות על ערימות חציר, הגברים עומדים מאחור. זוכרת את עצמי הופכת שוב ושוב לצד האחורי, קוראת את שמות המבצעים, הנגנים, עד שהמחט מפסיקה להשמיע קול. וכשהתקליט המשיך להסתובב אבל בשקט, ידעת שהגיע הזמן להפוך צד ולהתפלל שהמחט לא תשרוט או תקפוץ. אם מתחשק לכם כבר מזמן לעלעל בין תקליטי ויניל ואולי לשלוף אחד ולהחזיק אותו בין אצבעותיכם, כמו פעם אז החנות הזו כנראה תמצא חן בעיניכם. ולא רק תקליטים, ראיתי שם עוד הרבה דברים שלא ראיתי מאז ילדותי. למשל בקבוק זכוכית של משקה "קינלי".
יוסי פותח את הדלת וגם הינשופה מגיחה, אבל רק להרף עין, אומרת שלום ומתעופפת. יוסי מסביר לי שהיא ממהרת להכין את הצהרון שהם מנהלים החל משעות הצהריים במרכז הספורט ברעות. "הינשופה" היא דנה, רעייתו (52) וכמעט מראשית ימיהם כזוג, כבר שלושים שנה שהם עובדים יחד.
אלף ינשופים
זו החנות עם השם הכי יפה ששמעתי בזמן האחרון אני אומרת ויוסי מחייך: "לא קשה להבין מי הקירח ודנה זכתה בכינוי ביושר, כי היא משוגעת על ינשופים ויש לה אוסף של איזה אלף מיניאטורות של החיה הזו. מי שמכיר אותנו לא התפלא על השם". במהלך השיחה שלנו נכנסים לא מעט אנשים, לא במטרה מכוונת להאזין לתקליט של פינק פלויד על הבוקר אלא כדי לאסוף דבר דואר. מסתבר שהחנות, שנפתחה לפני כארבעה חודשים, משמשת גם כנקודת איסוף חבילות ודברי דואר כחלק מרפורמת ההפרטה בדואר.
זאת הברקה מבחינתכם, לא?
"נכון. אנשים באים כדי לקחת חבילה ונחשפים לעצם קיומה של החנות ואולי בפעם הבאה יביאו גם ספרים או חפצים ישנים למכירה או יסתובבו ויקנו משהו בעצמם."
איך זוג באמצע החיים מחליט לפתוח חנות ליד שנייה?
"אני הולך אחורה. נולדתי וגדלתי ביהוד לאבא קבלן שלד שעלה בגיל 11 מתורכיה. אמא לא עבדה והם היו חלק מארבעים המשפחות הראשונות שהקימו את הישוב. היו לי ילדות ונעורים נהדרים. לאבא הייתה אידיאולוגיה שמניעה אותו עד היום. לא לעבוד שעות ארוכות. הוא היה מפסיק את העבודות ב- 13:00 וחוזר הביתה לכל המאוחר ב- 14:00 לארוחת צהריים. מכאן זה היה עם המשפחה. לתפיסתו הוא קיבל גם כך תפוקה ומוטיבציה הרבה יותר טובים מהעובדים שלו והוא צדק וגם ראה ברכה בעמלו.
אני הרווחתי כי היו לי תמיד הורה או שניים בבית. היינו הרבה ביחד. גם דנה גדלה בנעוריה ביהוד, אמה, רות טמקין, הייתה מהטייסות הראשונות של חיל האוויר. דנה אפילו למדה עם אחי אבל לא הכרנו עד אחרי הצבא, כשהייתי כבר בן 28 ושמעתי איכשהו שהיא מחפשת שותף לדירה בתל אביב. ככה הכרנו. אחרי שלוש שנים התחתנו. בתחילת חיינו המשותפים, כשאליאל, הבכורה, כיום בת 23 הייתה תינוקת (לזוג יש עוד שני ילדים, אלדד בן 20 ואילון בן 18) הייתי שותף בעסק של ברים אקטיביים באירועים, כשזה רק התחיל כקונצפט. עבדתי כמו משוגע באירועים, ימים ולילות, בקושי ראיתי את התינוקת. דנה עבדה במפעל של אביה (שהיה הבעלים של "צעצועי בוקי") ולקחה את אליאל איתה לעבודה. הבנתי שאני מפסיד את כל ההורות שלי והחלטתי שאני עושה מהפך ושאחד מאיתנו יהיה תמיד בבית. חתכתי מהשותפות בעסק למרות שהרווחנו המון כסף אבל הרגשתי שהרווחתי חזרה את החיים. עשיתי פסק זמן ולמדתי בישול ברשת מלונות דן. מאז אני גם תמיד משתדל ללמוד משהו חדש, למדתי במהלך השנים גם אימון עסקי ואני מלווה עסקי מסעדנות בצעדיהם הראשונים. אבל נחזור לשנים ההן, פתחתי את החנות הראשונה שלי שהייתה ספריית קלטות וידאו שהרחבתי אחר כך גם לחנות חיות מחמד. ראיתי שבזמן שההורים בוחרים סרט הילדים נהנים להביט בחיות.
ב- 1992 עברנו למכבים שם גרנו עד 2010 אבל גם היום, כשאנחנו גרים בכרמי יוסף, אנחנו קשורים למקום ולאיזור, כאן נמצאת הפרנסה שלנו והבן הקטן שלנו הוא תלמיד בתיכון מו"ר".
בובה שמציפה זכרונות
במכבים היה לזוג שנים את המזנון במרכז הספורט והם גם ניהלו צהרון. בשנים האחרונות גם התמחו במסחר אלקטרוני באי ביי והחזיקו את החפצים במקלט במרכז מכבים. "המקלט במרכז רננים, החנות כיום, היה בעצם המחסן שלנו לחפצים שסחרנו בהם באיביי ופתאום בעצם חשבנו, רגע, יש לנו כאן בעצם חנות והרעיון של קהילת יד שניה מאוד קסם לנו. דנה ואמה כבר שנים מסתובבות בשווקים ובחנויות יד שניה בארץ ובעולם. אני עצמי מתעב את המירוץ אחרי החדש והחדיש ואת ההשלכה של פריטים טובים לזבל. חנות יד שניה היא לא רק עסק אלא עסק עם נשמה. אני רואה את זה יום יום בזמן הקצר ש"הינשופה והקירח" קיימת. מה שעבור מישהו אחד ייראה כזבל שצריך להשליך יהיה עבור מישהו אחר אוצר של ממש. לכן אני לא מזלזל בכלום. קבלנו למשל לחנות שקית עם בובות פרווה ישנות מאוד, חלקן נראו לי ממש גמורות, הפרווה חסרה, דהוייה מרוטה לגמרי. אבל שמנו אותן על המדף. והנה נכנסה יום אחד אישה, ראתה את אחת הבובות וכמעט פרצה בבכי. מסתבר שהייתה לה בובה כזו בילדותה ומראה הבובה המרוטה הסעיר אותה היא לא יצאה מהחנות בלעדיה. כמעט לכל חפץ יש מישהו שחיפש אותו. מה שמנחה אותנו הוא לא רווחים אלא מסחר הוגן. בעל החפץ קובע את המחיר ויקבל 40% מהפדיון. אין לי שאיפה להתעשר אני מעדיף לעשות דברים שאני נהנה מהם מאידך, אני גם לא מתבייש להרוויח כסף".
בעוד אנו מדברים נכנס אדם שלוקח דבר דואר ומתעכב ליד מדפי הספרים ושואל את יוסי אם יש לו מדריכי טיולים ישנים, הוא גם ישמח לדעת אם יגיע אטלס ממהדורה ישנה. בחנות יש גם קולבי בגדים, בגדים לילדים ותינוקות, צעצועים, חפצי בית תמונות וכל מיני דברים שיש מי שיכנה אותם "פיצ'פקעאס". יוסי אומר שהם לוקחים הכל. הספרים עולים עשרה שקלים לספר ואני מגלה שם את ספר הסיפורים של או הנרי במהדורה המקורית של עם עובד. איזה יופי.
לעיתים אומר יוסי הוא ייתן גם חפץ שאינו פועל בחינם ושהחנות יכולה להוות לעיתים פתרון למי שהפרוטה אינה מצויה בכיסם. לפעמים הוא המום מהדברים שמגיעים מאיסוף של חפצים שאנשים שמים כזבל, בחוץ כמו זוג נעלי הליכה שניכר שלא היו בשימוש ויכולות לעלות מאות שקלים בקניון.
והתקליטים. מישהו מתעניין בהם?
"התקליטים עכשיו בקאם בק מטורף! תתפלאי כמה אנשים צעירים מגיעים לכאן ומתחילים אוסף תקליטים משלהם. כנראה שדווקא הדור שגודל על הזמינות והמהירות הזו של מוזיקה ברשת מוקסם דווקא מזה שבתקליט צריך לטפל, צריך לשמור עליו, צריך לשמור על הפטיפון וחוץ מזה, זו איכות צליל אחרת לגמרי, אותנטית יותר וגם הדור הצעיר מזהה את זה. אני עצמי הייתי שורץ בנעורי בחנות תקליטים שהייתה ביהוד "מוזיקפון" היה שמה. ניגנתי בגיטרה ורכשתי המון תקליטים והשכלה מוזיקלית שם. יש לי טעם מאוד מגוון, הקשבתי להכל, ג'אז מטאל, קלאסי. אהבתי במיוחד את דיוויד בואי. מכל האוסף הענק שהיה לי, אלפי תקליטים, השארתי כמה מאות כי פשוט לא יכולתי להיפרד מהם גם כשהם התחילו להעלם מהנוף. היום לחנות, מעבר למה שאנשים מביאים, אני רוכש מאספנים. חלקם פשוט אספו תקליטים שהושלכו לזבל כשחנויות התקליטים נעלמו. הכרתי למשל אדון שהוא מעל שמונים ומתגורר בנתניה, שאסף כך אוסף מדהים של עשרות אלפי תקליטי ויניל אני רוכש גם ממנו. התקליטים זה עולם שלם, יש הדפסות שונות עטיפות קצת שונות של אותו תקליט, יש עותקים נדירים שכבר קשה להשיג. אם דיסק מוקלט ב- 16 ביט הרי שתקליט מוקלט ב- 64 וזה אומר איכות צליל אחרת לגמרי, חלק מהצלילים בהקלטה לדיסק בכלל לא נכנסים. כבר יצא לי להאזין לאותה יצירה בשני האופנים והאיכות של התקליט היא משהו אחר, עשיר יותר."
מה התקליט הכי נדיר שיש לך כרגע בחנות?
ג'ימי הנדריקס ב- 600 שקלים.
לומדים מחפצים
איך זה לעבוד כזוג כל כך הרבה שנים?
"לנו זה עובד מצוין. אנחנו פשוט כבר לא מכירים משהו אחר. משלימים אחד את השני מעולה. בזמן הפנוי אנחנו אוהבים מאוד קולנוע ואוכל טוב".
איך אתם משיגים את הפריטים לחנות, האם אלו רק דברים שאנשים מביאים?
"מעבר לזה שאני מקבל כל דבר, אין לנו קונצפט מסויים, אנחנו הולכים למכירות של עזבונות ובקרוב נסע גם לרכישות בחו"ל, למשל באנגליה ובאפריקה שם יש לי חברים. אנחנו חולמים לצאת ל"בגאז סייל" באנגליה. אנשים מביאים בבגאז'ים של המכוניות אנטיקות וחפצים ומציגים אותם למכירה. לומדים המון גם מזה שאנשים מביאים חפצים לכאן לחנות. השבוע למשל קבלנו את מפית התחרה העדינה הזו, והאישה שהביאה אותה הסבירה לי על תחרת חוטים וזה היה מרתק. אני לומד כאן כל יום משהו."
שוב נכנס מישהו עם פתק לדבר דואר ויוסי מסיט וילון שמחוריו סדורות חבילות. האיש שואל על החנות ומזהה את יוסי כמי שניהל פעם את המזנון במרכז הספורט ואף מעיד שבנו עבד שם תקופה לא קצרה. אישה שנכנסת לקחת דבר דואר סוקרת את העדיים שמונחים ליד הקופה, גם היא מופתעת מעצם קיומה של החנות.
יש איזה פריט שהיית מאוד רוצה להשיג?
יוסי מפתיע אותי קצת כשהוא אומר שהוא מחפש קלפי תמונות שנהגו להחליף בילדותו. קלפים עם תמונות של בעלי חיים ומדינות בעולם, מאז לא נתקל בהם.
ומה עוד?
טלפון חוגה עם פומית ארוכה.
אז אם יש לכם אחד כזה במרתף אתם מוזמנים לסור אל ה"קירח" או "הינשופה" בוודאי תגלו אוצר אחר שתוכלו לקבל עבורו. הסיפורים של או הנרי הלכו איתי. כמובן.
הינשופה והקירח, צילום אינגריד מולר
