בחמש וחצי אחר הצהרים, שעה לאחר המועד שננקב בהזמנה, נעצרה מכונית שחורה בפתח בית הכנסת "בן איש חי" ברחוב סיון 9  בשכונת הכרמים. מספר אברכים בבגדים שחורים הקיפו מיד את הרכב וההתרגשות עלתה. לאחר כדקה יצא מהרכב גבר לבוש שחורים, חרדי "קלאסי" לעין חילונית כשלי.

האיש יצא בכבדות מהרכב ומיד רכנו אליו האברכים בתנועת הכנעה, מעין השתחוות . אחד אחד הם נטלו את כף ידו של האיש ונישקוה בסגנון המוכר, הכולל את תנועת ההמשך לכיוון המצח. מהמושב האחורי הגיחה הרבנית, מיד הצטופפו עוד מבאי בית הכנסת שלא נואשו מההמתנה הארוכה.

לידי עמד אדם בשם יקי שבא מיהוד. דווקא חילוני היקי הזה. וכשניסיתי קצת להכניס הומור להפנינג ואמרתי לו "גם שלמה ארצי מאחר לפעמים שעה להופעות שלו" יקי תקע בי מבט תוכחה. אבל אחר כך חייך.

מה אתה עושה כאן? שאלתי. יקי התפלא: "מה זאת אומרת? באתי לקבל ברכה. הוא צדיק גדול". אחר כך התברר כי יקי בכלל הוא על תקן "גרופי" של האדמו"ר מקאלוב: "הייתי אצל האבא האדמו"ר הגדול", הוא לחש לי ביראת קודש והוסיף כשקולו רועד: "בבית שלו בניו יורק".

"מלומד במעשי ניסים"

בנו של האדמו"ר מגיע מדי פעם לארץ הקודש מביתו שבניו יורק כדי להפגין נוכחות "וכדי לחזק את האמונה בקרב היהודים". כך מספר לי אהרן, אחד מעוזריו של הרב המכונה "צדיק" – אולי כדי להבדילו מאביו, האדמו"ר המכהן.

שמו של ה"צדיק" בעל הדרכון האמריקני הוא אליעזר צבי. זה החליט הפעם להגיע למודיעין ולתת שני "סשנים", בימי שני ורביעי השבוע. במודעות  הודיע הגבאי שלו כי "הצדיק ישהה בבית הכנסת מארבע וחצי עד אחת עשרה בלילה והוא יקבל את כל מי שירצה להתייעץ עימו בכל עניין ועניין וכמובן לקבל את ברכתו" מה שבלט במודעה וצד גם את תשומת לבנו היתה השורה החד משמעית: "נא לא להביא כסף". צדיק או לא – מה שבטוח הוא שכל האירוע הזה אינו מתקיים כדי להעשיר את קופתו של הרב.

ומספר אחד מעוזריו: "הצדיק בעיקר מלומד במעשי ניסים וכבר מאות אלפי יהודים נושעו בעקבות ברכותיו ועצותיו, אותן הוא חילק בקהילות יהודיות בלמעלה משישים מדינות". אחר כך הוא מתפנה לדבר איתי על "שושלת קאלוב".

השושלת נוסדה לפני כמאתיים ושלושים שנים בהונגריה. עדת החסידים שאחר כך התרחבה גם לרומניה גדלה ופרחה בהנהגת האדמו"(ר סבו של אליעזר צבי). לאחר השואה ברח האדמו"ר מאירופה לני יורק, ולאחר פטירתו החל אביו של אליעזר להנהיג את העדה, כשבנו הבכור הרב אליעזר צבי משמש יד ימינו והוא יהיה ללא ספק האדמו"ר הבא בתור בשושלת הארוכה.

"המדיניות" המוצהרת של חצר קאלוב היא להפיץ את אהבת ישראל בכל העולם ולכן מקפיד האדמו"ר הנוכחי כמו אביו, לנסוע בעולם ולהגיע לקהילות יהודיות נידחות, כדי לשמוע ולהשמיע, לייעץ ולברך.

לישראל מגיע הצדיק פעם פעמיים בשנה, כל פעם לעיר אחרת. כך עלתה מודיעין על מפת ביקוריו.

מהו מספר קדוש?

שעה ארוכה לפני שהצדיק הגיע כבר החלו להצטופף במקום המבקשים. שלום צמח, גבאי בית הכנסת, מספר לי בהתרגשות רבה "כי העובדה שהאדמו"ר בחר בבית הכנסת שלנו מתוך מאה בתי כנסת בעיר, זאת כבר ברכה גדולה. אין ספק שזכינו".

"אבל למה דווקא לבית הכנסת הקטן?" ניסיתי להבין.

 צמח מחייך, מרים מבט לשמים ואומר: "הכל מלמעלה לא?".

אנו עומדים בכניסה לבית הכנסת הקטן ("ששיפצתי במו ידי" לפי צמח). במקור קרוואן, שהפך למבנה קבע עם רצפת שיש מבריקה ובאמת תיכנון אדריכלי מרשים, כולל ארון קודש מהודר. בכניסה כבר מתגודדים כעשרים איש. מיד התארגנו היזמים, תלו פתק ועליו רשמו האנשים את שמותיהם, כמו בקופת חולים וכך הסתדר התור לצדיק.

אני הייתי מספר שמונה. האיש שעמד לצידי ונרשם אחרי בירך אותי בשיא הרצינות: "זכית במספר שמונה. זה מספר קדוש".

"לא שבע הוא המספר הקדוש ביהדות?", שאלתי.

"לא! שמונה הוא מעל הטבע ולכן הוא בא אחרי הסיפרה שבע. תדע לך – שמונה קדוש יותר!".

בצד יושבת אישה שמדברת עם בנה במבטא אמריקאי. מגיעות עוד נשים במטפחות, מחזיקות סידורים ולאחר ההרשמה נכנסות לשבת בהמתנה.

בינתיים במטבחון מוציאים כיבוד: עוגיות, ואפלים, מיחם מים רותחים וקפה ותה. "הרבי כבר הגיע?" שואלת מישהי שהגיעה מתנשפת. "עוד עשר דקות הוא יבוא" עונה צמח. "דיברו איתו?" מתפלל מביע דאגה. "דיברו דיברו" מרגיע צמח.

לרבנית יש תפקיד

בינתים בבית הכנסת מתארגן שיעור גמרא. צעיר מישיבה כלשהי מחוץ למודיעין  מתפלפל עם נער אולי בן 15, בשאלה על שור שפגע באחרים ומי האחראי לשמור על השור שלא יפגע ולא יגרום נזק לחיי אדם או לרכוש.

הנער, שספק אם בחייו יראה בכלל שור חי ואמיתי או יעסוק בחקלאות או בחיי משק אחרים, מתלהב מהעניין ומעלה טיעונים. עד שהבחור "המלמד" מתרגז עליו: "מה אתה לא מבין?" את סופו של הויכוח לא שמעתי כי מכיוון הדלת החלה התרגשות: "צריך לעשות שתי רשימות. עכשיו הודיעו לי שהרבנית מגיעה עם הרב והיא תקבל את הנשים", הודיע אחד ממנהיגי הקהילה, שמיד הפגין מנהיגות ואירגן שני דפי A4 גדולים במקום הפתק הקטן שהתמלא כבר בצפיפות.

גרעין המייסדים של בית הכנסת, בהנהגת שלום צמח הגבאי, ממשיך בעבודות ההכנה במטבחון, כאילו פסח נכנס בעוד חצי שעה ויש להכשיר את המטבח. בחוץ מתחיל אחד האברכים לסדר את שתי הרשימות תוך כדי צעקות "נשים! אתן בחדר השני, הרבנית תראה אותכן!". "למה לא האדמו"ר?" מילמלה מישהי באכזבה גלויה.

"מה אתה הולך לבקש מהצדיק?" אני שואל את שכני לרשימה שבירך אותי על קבלת הסיפרה שמונה. "אני חייב להתייעץ איתו בנושא פרנסה, משהו בעסק חדש". לידי עמד צעיר נוסף שסיפר לי כי "באתי מפתח תקווה" וכשאני שואל את אהרון עוזרו של הצדיק איך הגיעו מפתח תקווה וגם מיהוד, זה תוקע בי זוג עיניים: "באים מכל הארץ. מה זה, רק מודיעין אתה חושב?"

חשבתי שהוא בא כל פעם לעיר אחרת והפעם לכאן…

"דווקא בגלל זה שמודיעין היא עיר חילונית מצווה להכניס אמונה לתושביה".

פגישה לא מתוכננת

בינתיים פוצלו שתי הרשימות. ניגשתי לדלת וברשימת הגברים עליתי מהמקום השמיני למקום השישי. "היי תראה, לקחו לי את המקום השמיני" פניתי להוא שקבע ששמונה הוא מספר מעל לטבע. "אכלתי אותה?". "כל המספרים אותו הדבר, הכל טוב", הוא עונה. "בכל זאת הייתי רוצה להישאר במספר שמונה", הבעתי אכזבה גלויה.

הצדיק סיים את התדרוך של עוזריו בכניסה ופסע בשביל לעבר בית הכנסת. חתכתי לעברו, לחצתי ידו ושאלתי "פעם ראשונה במודיעין"? הוא הביט בי. אולי לא היה מוכן שישאלו אותו שאלה גשמית ו"חילונית" כל כך, וענה לי "כן כן". בעברית טובה מאוד.

הספקת לבקר בעיר ולראות משהו?

כאן עוזרו יוסף ממודיעין עילית ניסה למשוך אותו ממני. אבל הצדיק השיב:  "לא. רק עכשיו באתי. לא הסתובבנו בעיר".

"מה לעשות, רבי"?

הצדיק בנו של האדמו"ר נכנס לבית הכנסת, שם הציב עבורו צמח הדום נמוך וכיסא. הצדיק לוחש לעוזרו את סדר העבודה ויוסי העוזר השני קורא בקול: "כולם להתרחק ונתחיל!".

הראשון שנכנס מתלחש עם הצדיק דקות ארוכות. הצדיק לוחש והאיש רוכן לעברו, מהנהן בראשו, פורש ידיים לצדדים ואומר: "אבל מה אני צריך לעשות רבי?" יוסי, העוזר המסור, נשאר במטחווי אוזן מהרב לשמוע את לחישותיו ולעזור בהעברת המידע.

בינתיים מגיעים עוד ועוד אנשים. עוד דף נתלה על הדלת. בחדר הסמוך הרבנית מקבלת את הנשים. בחוץ הוצב דוכן ועליו טופסי הרשמה תחת הכותרת "רווק" ו"נשוי". כל אחד בהתאם למעמדו האישי מילא את פרטיו, כולל פרטי המייל ומספרי טלפון (שמחשש להצפת דואר זבל מחצר האדמו"ר נמנעתי מלציין אותם).

הצדיק ממשיך לקבל את הקהל אחד אחד. איכשהו עברה בי המחשבה שעד אחת עשרה בלילה, בלי לאכול ובלי לשתות, זו עבודה לא קלה. כבר התחלתי לחבב את היהודי השקט והחייכן, שבמודעות שלו טרח לציין באותיות קידוש לבנה "נא לא להביא כסף".

חובת ההוכחה עליו

התיישבתי בהמתנה לתורי בקצה האולם המרכזי של בית הכנסת, שנראה ממש כמו קופת חולים: "איזה מספר נכנס?", שאל מישהו. "איזה מספר יש לך?" שאל אחר, והציץ בפתק הכחול הממוספר שניתן לכל ממתין על פי הרשימה.

זוכרים? אני מספר 6. אבל כשמספר ארבע נכנס, ממש על פי חוקי מרפי, הודיע לפתע הגבאי כי "עושים הפסקה". הרב לקח סידור והחבר'ה התארגנו לתפילת ערבית. רבע שעה אחר כך שוב התחדשה העליה לרגל.

ואז זה קרה: "מספר 6!" קרא העוזר. ניגשתי לרב, לחצתי את ידו והוא החזיק אותה במשך כל הפגישה. יוסף העוזר לחש לי מיד: "אתה איש רציני". "למה אתה מתכוון" שאלתי. הוא כנראה לא חיכה לתשובה מתחכמת ומילמל משהו. הצדיק קרא את הטופס שמילאתי, שם התבקשתי לדווח האם אני מתפלל בבית כנסת.

"אתה מניח תפילין?", שאל הצדיק.  "רק בימי שישי!" עניתי. מה שנכון נכון. "למה רק בימי שישי"? שאל יוסף. "כי אני לומד בבית חב"ד במכבים ואז לפני השיעור אנחנו מניחים תפילין". "תניח כל יום!", פסק הצדיק. "אשתדל", אמרתי. "אתה אוכל כל יום"? שאל הצדיק. "אז גם תניח תפילין כל יום".

אחרי הברכות והבקשות שהגשתי יצאתי בתחושה טובה. הרגשה באמת כאילו עברתי חוויה מיוחדת. למי שמאמין שבני האדם ממש לא שונים אחד מהשני, ואני לא כל כך מאמין בניסים, ביקשתי מה שביקשתי והירהרתי בדרך לאוטו שחובת ההוכחה עכשיו מוטלת על הצדיק. לא ככה?

צילום אינגריד מולר