מיכל זריהן פורשת. לוחמת הטאקוואנדו הקטנה גדולה הזאת, 46 ק"ג לפני תחרות, עם לב של לוויתן כחול, 180 ק"ג לב, יורדת מהגלגל. אחרי עשרים שנים של בעיטות, לא כולל הבעיטות המדוייקות בגיל מינוס חודשיים בבטן של אימא, היא פושטת את החליפה ורוכבת אל השקיעה כאילו זה הסוף הטוב, עיגול שחור סוגר עליה והכתוביות עולות – חמישית באליפות העולם, שלישית באליפות אירופה בשנה שעברה, מדליות בתחרויות G1 ו-G2 למכביר.

הגוף לא בגד בה. בפורטוגל בנו עליה שתביא להם מדליה אולימפית, זה הלב שאמר מספיק. לא עניין אותו הדירוג העולמי, ארבע בעולם (דירוג שיא בקריירה). לא הזיז אצלו נים. הוא החליט, ומיכל הקשיבה. בגיל 28, כשהיא רביעית בעולם, מיכל זריהן תולה את המגינים.

"הענף הזה הולך והופך צעיר יותר. הם באים ועושים בית ספר לכרישים הוותיקים. מעודכנים עד לרמת המגינים", אמרה זריהן. "זה עולם אחר מהימים שהייתי בת 15. כשהתחלתי לא היה דבר כזה מגינים אלקטרוניים. השופטים קבעו אם יש או אין ניקוד. אם פגעת חלש בראש, אז לא ראו. אם זה היה נראה לפלפי, היו מתעלמים. היו אז גלדיאטורים. היום תניח את הרגל במקום הנכון, בזמן הנכון, רק תשפשף וזה מספיק. המגן יצפצף. פעם היה צריך להראות עוצמה, לא היו משחקים עם הרגל באוויר, היו פשוט בועטים חזק, שהשופט לא יגיד 'לא ראיתי'".

"הבנתי שזה הסוף"

הרבה מהחברים שלה לא שרדו את המעבר למגינים אלקטרוניים, זניח ככל שזה נשמע. הענף כולו השתנה, ומיכל השתנתה איתו. בעולם נורמלי איגוד הטאקוואנדו הישראלי היה עורך לה טקס יפה ומעניק לה גביע הוקרה על התרומה האדירה שלה לענף, אבל זה לא עולם נורמלי. זאת ישראל. בגלל זה היא עברה להתחרות עבור פורטוגל. בימים אלו ממש היא הייתה אמורה לקחת חלק במשחקים האירופיים. את הכרטיס היא הרוויחה בזכות, הפורטוגלים התחננו שתישאר. קחי עוד חודש לחשוב, תשמרי על כושר. אפילו אל תשמרי על כושר, רק תחכי עם ההחלטה. אבל היא כבר השתנתה שוב, והעולם פשוט לא הדביק את הקצב.

"הפתעתי לא מעט אנשים. זה הגיע אחרי תקופה שהתבשל בפנים. אחרי אליפות העולם האחרונה במקסיקו לקחתי פסק זמן. לחשוב, להתנתק מהרעש. לחשוב עם עצמי מה אני רוצה. להרשות לעצמי לחשוב על האפשרות שזה אולי נגמר. נתתי לעצמי להרגיש".

אולי זאת האכזבה באליפות העולם שדחפה אותך להחלטה?

"חשבתי שהייתי יכולה להגיע רחוק יותר. הרגשתי שלא הבאתי את עצמי, לא הייתי חדה מספיק, אז לא מיציתי שם. אבל כספורטאים אנחנו רגילים לנצח ולהפסיד, לעליות ולירידות, למשברים. יש יום פחות טוב ויש שבועות שאין חשק, אבל זה לא היה זה. הרגשתי שזה עמוק יותר. משהו בפנים שאומר לי להמשיך הלאה. אם התוצאה באליפות העולם הייתה אחרת? זה לא היה משנה".

מה את מרגישה באותו רגע כשהספק מקנן?

"זה מפחיד כשפתאום לא בא לך. אני עושה את זה מאז שאני זוכרת את עצמי. רצה קדימה, לכבוש, להגשים. עוד מטרה ועוד מטרה. זה מה שהניע אותי. דרך אתגרים, דרך מדינות, ופתאום אין את זה. ברגע שהרשיתי לעצמי לחשוב על האפשרות, הבנתי שזה הסוף".

זאת שנה אולימפית…

"האולימפיאדה, הכותרות, מחיאות הכפיים, זה אף פעם לא הניע אותי. רק רציתי לעשות את מה שאני אוהבת. עברתי להתאמן בספרד, להתחרות עבור פורטוגל, נתתי הכל. כשהרגשתי שזאת לא אותה תשוקה, בלי האש בעיניים, בלי הפרפרים בבטן, פתאום כל הקשיים והמרחק, הגעגועים והאימונים, הכל הפך קשה יותר. הרבה ממה שדחף אותי להפוך את העולם כדי להמשיך להילחם".

איך קיבלו את הבשורה בפורטוגל?

"קיוו שאני אמשיך, ניסו לשכנע אותי להמשיך. אמרו לי קחי עוד חודש לחשוב, יש את המשחקים האירופיים, הכרטיס שלך פה. הודיעו לי על שינויים שנעשו בהתאחדות, הבטיחו לי את התמיכה שהייתי זקוקה לה, מימון עד האולימפיאדה, כל מה שאת צריכה יש לך. רק תישארי. אבל זה היה מאוחר מדי. אמרתי תודה, אמרתי שאני מעריכה. היה בי צד שהתפתה ושקל, אבל בסוף הגעתי להחלטה ואני שלמה איתה לחלוטין".

אז שאלת השאלות – איך את מסכמת את הקריירה?

"רכבת הרים לא נורמלית. קשה לסכם. היה כיף? סיימתי פרק משמעותי, שבנה אותי והפך אותי למי שאני. הייתה לי זכות. פגשתי אנשים מדהימים שהפכו לחלק ממני. הקרבה למשפחה גדלה, דווקא בגלל המרחק הפיזי. זכיתי ללכת בדרך הזאת, על ההתמודדויות, הניצחונות והכישלונות. טיילתי בעולם, ספגתי תרבויות, למדתי המון. זה נתן לי את הבסיס להתחיל את השלב הבא".

שהוא?

"אין לי מושג. אני מרגישה בלידה מחדש. אני מגלה את עצמי. לא שוללת כלום. האינסטינקט הראשוני הוא לחזור הביתה ולהתחיל מההתחלה".

אימון? בטייגרס במודיעין?

"חינוך והדרכה זה לגמרי על הפרק. לא יודעת באיזו צורה. הטייגרס זה הבית שלי. עשו לי מסיבת פרישה בהפתעה. ערב מדהים. אנשי צוות, מאמנים, פיזיותרפיסטים, ארז, אביעד, בר. חברים שמלווים אותי מגיל עשר. באו אליי הביתה, נפגשנו, החלפנו חוויות. זאת המשמעות של כל זה. אני מודה על הכל, על הדברים שקרו ועל האופן שבו הם התגלגלו. אין לי חרטות, לא הייתי משנה כלום. אני באמת מרגישה שבורכתי".

מעטים יודעים לפרוש בשיא, אבל מיכל תמיד שחתה נגד הזרם. והמקום הרביעי בעולם הוא בהחלט שיא, אפילו בשבילה. כתב פרוסט: "ובסוף המסע תחזור הביתה, ותכיר אותו לראשונה". אחרי שנלחמה ונדדה, ונלחמה כדי לנדוד, ונדדה כדי ללחום, מיכל זריהן חוזרת הביתה. לישראל, למודיעין. לנוח, להתחיל שוב. היא לא צריכה אישור, אבל מגיע לה. עכשיו, באמת, השמיים הם הגבול. פעם הוא היה מדליה אולימפית, נניח. חלום ראוי, אבל מוגדר וברור, עכשיו? הכל פתוח. בלי ללכת לישון בתשע בערב כי מחר יש תחרות, כבר לא אסור לאכול ארוחת בוקר כי עוד שעתיים שקילה. מדליה אולימפית בצד, יש דברים לא פחות חשובים ממנה ששווה להילחם עליהם, צריך רק לבחור. בכל זאת, קוראים לה עיר העתיד.

"העירייה ומודיעין, והמתנ"ס ומחלקת הספורט תמיד גיבו אותי ותמכו בי ועזרו לי במה שאפשר. תמיד הרגשתי שאני מייצגת גם את מודיעין וגם את ישראל. אני חלק מהמקום והמקום הוא חלק ממני".

עוד חצי שנה את מדליקה טלוויזיה, ערוץ הספורט, שידור חי מפריז…

"אני שלמה עם עצמי. אני בטוחה שכשאצפה באולימפיאדה בטלוויזיה זה ייגע בי. זה נוגע בנקודות מאד רגישות. לפני שנה אם כולם יוצאים לתחרות ואני בבית, הייתי אוכלת את הלב. אם היה שידור הייתי יוצאת לטיול באותה שעה. אבל אם בעבר זה היה כואב שאני לא חלק מתחרות גדולה, וזה היה מתסכל והציף את הרגשות הכי קשים – "אני רוצה להיות שם!" – אז עכשיו זה אחרת, וזה כיף. אני רואה ונהנית ומעודדת. אני במקום אחר. עכשיו אפתח טלוויזיה, עכשיו אשב ביציע ואחייך".

איך את רואה את עתיד הטאקוונדו בעיר?

"אני רואה ילדים קטנים שמתאמנים אצל המאמנים הכי טובים שיש, מתעצמים, מקבלים כלים וביטחון, ונהנים. וזה הכי משמעותי, כשאני חושבת על המטרה של ספורט. כל ספורט, ושל כל אומנות לחימה".