לא רק בכדורגל, גם בכדורסל יש אליפות. מודיעין הפכה לאימפריה ספורטיבית. אסור לה להפסיק עכשיו. הנה מכבי מכבים-רעות עשתה את זה. שנה אחרי שירדה מהארצית היא חזרה כמו גדולה. השחקנים התפזרו אז לארבע רוחות השמיים, נמרוד כהן השאיר את הקווים באולם הפיס מיותמים, אבל אין ואקום בכדורסל. חובה להודות, החלל באמת התמלא מוקדם מהצפוי. אבל רק בגלל שאם מצפים לבלתי צפוי, הוא כבר לא בלתי צפוי. 22 ניצחונות, שני הפסדים, בעונה שלמה. קל, בעיקר על הנייר. שלומי עמר הגיע כדי להרכיב את הפאזל, לבנות מאפס. המילה אליפות ריחפה מעל, ניסו להתעלם ממנה, אבל היא הטילה צל כבד. אז עמר הדליק את הפנס בטלפון ועבד. זה עבד.
"הייתה חוויה אדירה לכולם. עונה מיוחדת. הייתה עונה מדהימה. עברנו תהליך. התחלנו חזק, ניצחנו את עמק חפר מהארצית בסיבוב הראשון בגביע וזה נתן לנו דחיפה. אחר כך היה לנו משחק קל יחסית בכפר אורנים ואז הגיע הדרבי. הם באו להילחם ואנחנו קצת התרגשנו, אבל בסוף ניצחנו בשיניים. עשינו רצף מאד יפה, עם משברון באמצע. הפסדנו לנצר סרני, שיחקנו לא טוב וזה היה סוג של התפרקות, אבל ידענו להתאושש בזמן. קבוצה נמדדת ברגעים הקשים שלה. יצאנו לפרקט וניצחנו ב-18 את באר יעקב, שבנו קבוצה מאד חזקה לעלייה".
במשך כל העונה הייתם ה"טים טו ביט".
"התמודדנו עם הקושי המנטלי. ידענו להגיע לרוב המכריע של המשחקים בצורה הנכונה. הכנתי את השחקנים שרק לנו יש מה להפסיד וכל טעות יכולה לעלות באליפות. זה כמו משקולת. יש הרבה לחץ, אבל ידענו להתגבר על הדברים האלו ביחד. ידענו להגיע חדים ומגובשים, לאסוף את השברים ולהתאושש. אין קבוצה שלא מפסידה, אז אמרתי לשחקנים שמותר להפסיד משחק אחד בסיבוב, והם עמדו בזה. להתחמם כמו שהתחממנו ולהמשיך עד הסוף, להוביל את הטבלה לאורך כל כך הרבה זמן, זה חסר תקדים. מגיע לחבר'ה כל הכבוד".
במבט על הטבלה נראה כאילו דילגתם לאליפות הזאת.
"זאת הייתה ליגה חזקה, להוציא שלוש-ארבע קבוצות חלשות. את הסיבוב השני הפכנו ליותר קל בעיקר כי השתפשפנו והתחברנו. מקצועית הגענו להרמוניה. אמנם הפסדנו, הפסד כואב מאד לבאר יעקב, אבל הגענו למשחק החוזר מול בית דגן וניצחנו ב-13 הפרש. היה לנו רצף של שלושה משחקים קשים – נצר, באר יעקב ובית דגן – עם חסרונות משמעותיים ולא בכושר הכי טוב, וניצחנו שניים מהם. נצר הובילו כל המשחק, 50 שניות לסוף הם עוד הובילו בארבע, אבל עצרנו בהגנה, הלכנו נכון לסל, סחטנו עבירות וניצחנו בנקודה, משתיים של ניניו מהקו. טמיר טאבו ניצח לנו את נצר, יניב קירילנקר סחב אותנו הרבה, כולל 19 נקודות בדרבי, בחוץ. שניהם היו חסרים במשחקים מול בית דגן ובאר יעקב. אחד נפצע ואחד הורחק, אבל ידענו להתגבר. שחקנים אחרים נכנסו לנעליים שלהם. היו הרבה רגעים שבהם לא דילגנו, אלא דווקא זחלנו".
ידעתם שיש רק כרטיס אחד לארצית.
"בלי פלייאוף אין הזדמנות לתקן, לסיים שני ולעלות. אין כזה דבר. אסור ליפול, חייבים לנצח. קטנות כגדולות. הפסד זה הפסד, לא משנה מול מי, בסוף הוא יכול לעלות ביוקר ולהיות ההבדל שבין עלייה לכלום. אי אפשר לבוא שאנן. אם הפסדת, הפסדת אליפות. ההתנהלות בקבוצה הייתה טובה. אימונים קבועים, שחקנים מחוייבים. מגיע המון קרדיט על הניהול, דאגו לנו להכל. בימים הקפואים ישראל פרץ, היושב ראש, הגיע עם תה חם. תחושה של משפחה. אני הרבה שנים מאמן. מכבי מכבים זה מקום שבאמת ראוי לציון ולהערכה. אגודה משפחתית, דואגת, לא רואים בכל מקום. לנמרוד מגיע קרדיט, תמיד היה קשוב לצרכים של הקבוצה. ברמת האיגוד והאגודה. הייתה לו משימה לא פשוטה, עם פתח תקווה בארצית, ובכל זאת הוא היה בשבילנו בכל דבר. מדהים".
כבר חושבים על השנה הבאה?
"האגודה כאגודה עשתה התקדמות מאד יפה. השתדלנו לשלב צעירים. קבוצה בוגרת שמצליחה עושה הרבה לחיבור שבין מחלקת הנוער למועדון. ההצלחה מאד גיבשה. עכשיו מסתכלים קדימה. ארצית זאת אופרה אחרת. צריך לראות איך אנחנו מצליחים לתקוע יתד שם. זה ידרוש להירתם לתהליך. הליגה הארצית מאד חזקה. נצטרך תמיכה, מהספונסרים המדהימים שלנו CPM ומוקד אמון, וגם מהעיר, מה שאפשר. העירייה מאד עוזרת לנו, אבל יכול להיות שנצטרך יותר. העיר הזאת צריכה קבוצה בארצית, לפחות. צריך להיערך לזה מקצועית וכלכלית, לבנות משהו שיכבד את המעמד, הליגה והעיר".
לאן הכדורסל בעיר יכול להגיע?
"עשינו הישג גדול השנה. אני חושב שהכדורסל פופולרי, בטח בעיר מודיעין. הליגה הארצית היא השלישית בארץ. צריך השקעה. נציגי העירייה היו במשחקים. הם תומכים, הם עוזרים, כל עזרה זה טוב. העיר עשתה הישגים השנה, גם הכדורגל וגם הכדורסל. אין סיבה שלא תהיה פה קבוצה לאומית בכדורסל. נס ציונה בליגת העל, נהריה בלאומית, חבל מודיעין בלאומית. גם אנחנו יכולים. יש המון כישרונות מחוץ לעיר, בלאומית, בארצית. זאת צריכה להיות הבמה שלהם, פה. ברגע שתהיה להם סיבה טובה הם יחזרו. מבחינתי זה חזון לעתיד. אני מצפה לתקוע יתד בארצית ולכוון אפילו יותר גבוה, כדי לקדם מקומיים ולספק להם אופק".
הקהל הצביע ברגליים.
"במשחקים הגדולים האולם היה מלא. בטח בדרבי. נען, נצר, באר יעקב, 250 איש מחוברים לקבוצה, עם מחלקת הנוער שמאד נכנסה לזה. היה מאד יפה לראות. יש חיבור מאד יפה בין הקהל לקבוצה, וזה בא עם שחקנים מקומיים ומעורבות שלהם במחלקת הנוער. אני גם מרגיש את המעורבות של התושבים. זה כיף, זה מרגש וזה נותן כוח. המועדון הזה מוערך. שחקנים מכירים אותו. מתחברים למקום, כדורסל טוב, ניהול, שם טוב. זה מושך. חבר מביא חבר. כששחקנים נהנים, עוד מצטרפים. צריך לראות איך עושים את זה נכון בארצית. מגיע קרדיט לישראל ולנמרוד שמצליחים להרכיב קבוצות איכותיות כאלו, למרות המגבלות".
מה עם קרדיט למאמן?
"אני מאמן לא מתלהם ולא משתולל. שקול, מתון, עם דרך, עם יסודות. מאמין בעבודה חזקה ובשיטה. אני שמח שזה התחבר עם האופי של השחקנים. אני חושב שאני מנהל משחק טוב, שמרתי על קור רוח גם ברגעים שפחות הלך. גם אחרי הפסדים קשים ידענו לחזור, ואני רוצה להאמין שהיה לי חלק בזה. אני חושב שהצלחתי לשמור על השחקנים דרוכים. לעודד, לחשוב חיובי. מבחינה מקצועית שיחקנו את הכדורסל הכי טוב בליגה. הטבלה לא משקרת. בוודאי בסיבוב השני. ספגנו הכי פחות, שישים נקודות למשחק, וקלענו 74. זה מראה שעבדנו טוב. מאמן צריך ביקורת עצמית גבוהה. מאמן חכם אמר לי 'לשמר את מה שעובד'. ניסיתי לשמר, ולתקן את מה שלא. אם שחקנים ויריבים באו אליי ואמרו לי 'הקבוצה מאומנת', אז אין מחמאה גדולה מזאת".
אלון ניניו אומר שהוא עדיין לא החליט על עתידו.
"אני מאד מקווה שאלון יישאר. הוא חשוב, הוא מרכזי, אנחנו צריכים אותו. אי אפשר לתאר כמה הוא היה משמעותי עבורנו. מבחינה מקצועית הוא כמה רמות מעל הליגה, אבל יותר מזה, לב גדול. הוא לקח אחריות, עשה מהלכים. מנהיג אמיתי. מעבר לזה, מלכתחילה הוא היה מאד מעורב גם בהחלטות מקצועיות, הכנה, התייעצויות. מגיע לו קרדיט. בחור אינטליגנט, מבין כדורסל. בעיניים שלי הוא חלק מצוות האימון. שחקנים ראו בו מנטור. הוא דחף מבפנים. זה מודל שאין בהרבה קבוצות, אבל מי שעושה אותו בדרך כלל מצליח. כשזה עובד זה עובד. צריך לשמר את מה שעובד".
"קפטן לא עוזב ספינה שוקעת"
אלון ניניו רק בן 26, אבל נדמה שהוא עבר מספיק. בטח שמספיק קבוצות. מכבי ועוצמה רק במודיעין, וינגייט בכיתה ט', נס ציונה בליגת העל, אשקלון בלאומית, שוהם, מעלה אדומים וכמעט גליל עליון. בארצית הוא שיחק כבר בגיל 17, עכשיו הוא חוזר לשם. איך הוא בכלל מצא את עצמו בליגה א' פתאום? שאלה מצוינת.
"אני חושב שאני שווה ליגה ארצית ולאומית, שיחקתי בליגת העל. נשארתי נטו בגלל הסמל, קלישאתי כמו שזה נשמע. גדלתי פה, שיחקתי פה המון שנים. אין בכדורסל היום, או בספורט בכלל, את העניין הזה של נאמנות. נהיה שוק בשר. אני לא יכול להגיד לאחרים מה לעשות, אני צריך לעשות את זה בעצמי. להיות הדוגמה של הדבר. הרגשתי שזה משהו שלי עם עצמי. היה לי חשוב להישאר. הייתי מרגיש רע אם לא. קפטן לא עוזב ספינה שוקעת".
בתחילת השנה נשארת לבד.
"כולם עזבו, נשאר אחד. חזרנו להתחלה. גייסנו שחקנים מפה ומשם, מפה לאוזן. כדי להרכיב קבוצה לאליפות צריך גם מזל, שאבנים ייפלו אחת על השנייה. ופתאום בן שוהם בא ואומר: 'יש לי שניים, רכז וגבוה', ושחקן אחר אומר שהוא מכיר קלעי, וככה בונים. הבאתי שלושה שסמכתי עליהם והם, כל אחד, הביאו שניים שהם סומכים עליהם, ויצא שכולם סומכים על כולם ויש לנו יחידה. הכל התחבר".
שנה הבאה אתה חוזר לארצית.
"שנה הבאה עוד לא החלטתי, אני מתלבט. לא יודע אם אשחק כדורסל, או במכבי מכבים. עברתי לגור בתל אביב, באתי לכל אימון במיוחד. הנסיעות לא קלות. אני מסתכל קדימה, עוד ארבע-חמש שנים. אולי זה הזמן להמשיך הלאה".
פעם אמרת שהכדור חזק ממך. יכול להיות שהתחזקת?
"בסוף הכדורסל זאת אהבה. יש במשחק הזה תחושות ורגשות וחוויות שאין בשום דבר אחר. כולה משחק כדורסל, אבל המשחק הזה הוא עולם ומלואו. מה יהיה בלעדיו? לא יודע, זה גם מפחיד קצת".
מדבר מהלב
שנת הקורונה לא חייכה לאף אחד, אבל אל העיר מודיעין היא הוציאה לשון. מכבי מכבים-רעות ועוצמה מודיעין חלקו לראשונה בהיסטוריה את הליגה הארצית, אבל הדרבי נערך מול יציעים ריקים ומסיכות זרוקות על הקרקע. השתיים ירדו ליגה בסיום אותה עונה, עוצמה מודיעין כלעומת שעלתה, אבל המכבית, שעשתה מקום רביעי מדהים קודם לכן וזכתה בתואר הפתעת העונה, חשפה את כל הקלפים, בדיעבד, מוקדם מדי. ההבדל בין הליגות הוא שמיים וארץ, אבל ניניו החליט שהוא ממשיך כדי לתקן, וההחלטה הזאת בדיוק עשתה את כל ההבדל. לפעמים לא רק אנשים צריכים מזל, גם מועדונים צריכים. אחד ועוד עשרה, אומרים בכדורגל, אבל ניניו היה אפילו יותר. במכבים הוא היה כל הסגל: מאמן, מאמן ילדים ומאמן מנטלי.
"המטרה הייתה אליפות, חד משמעית. כל דבר אחר היה נחשב מבחינתי לכישלון. כשירדנו והחלטתי להישאר אמרתי לכולם: 'אנחנו נרד ונעלה. כמו יו-יו'. תמיד היה חשש לאבד את זה. כל משחק זה כמו גמר גביע. בליגה כזאת אפשר להפסיד אליפות בהפסד אחד. הפסד אחד והכל הלך. צריך לבוא לכל משחק דרוך. שלושה משחקים לסוף אמרתי שלא עשינו כלום, זה לא נגמר עד שלא כתוב באתר "ספסל" מזל טוב למכבי מכבים".
אז בסוף עשיתם.
"ביום שהבנתי שעלינו הרגשתי הקלה, שהשלמתי את המשימה. מאד נהניתי מהתהליך, אבל אחרי שזה הוכרע הרגשתי כאילו מתפנה לי המקום בראש לחשוב גם על דברים אחרים. קצת מבאס איך שלקחנו. לא זכינו באליפות עם הבאזר בבית, כשהאוהדים קופצים למגרש וגוזרים רשתות. ניצחנו משחק, ושעה וחצי אחר כך הודיעו לנו שהיריבה שלנו לתואר הפסידה. המשחק האחרון שלנו היה משחק חוץ, לא נשחית שם את האולם שבוע אחרי השיא. פתחנו שמפניות, כן, אבל זה היה פחות ספונטני".
מה הרגע שתיקח מהעונה הזאת?
"זה מצחיק, אתמול ישבנו בבר כל הקבוצה, חגגנו אליפות, ודיברנו דווקא על המשחקים הכי גרועים שלנו העונה. היינו זוועה באיזה שלושה משחקים, ועדיין הדברים שיחקו לטובתנו, כי כולם נשארו ביחד וכולם רצו לנצח. לא האמנו בסוף אחר. אזכור את העונה כעונה, לאו דווקא כרגעים. לא יצא לי הרבה להיות פייבוריט. מזנב לאריות הפכנו לראש לשועלים. מלבוא לכל משחק כדי להילחם, פתאום אנחנו הקבוצה הטובה יותר ואסור לנו לפשל. זה היה תהליך שעברתי, איך אני מביא את עצמי, ממציא את עצמי. לדעת לעשות את הסוויץ', לבוא לשחק מול קבוצות שיודעות שהן חייבות להילחם, ולהילחם חזק יותר. להרגיש ש'הם לא בליגה שלך, אין סיכוי שנפסיד' זה מתכון להתרסקות. אם לא נקלע, לא ננצח. לא יביאו לנו נקודות והשופטים לא בעדנו. אם לא שמת לב חמש דקות פתאום אתה בפיגור, ועוד רגע נגמר המשחק. אבל כן ידענו לחזור גם ממצבים קשים ולהפוך את הקערה. בגלל זה אנחנו אלופים".
עברת תהליך.
"ככל שאני גדל אני מבין כמה לא ידעתי, וכמה אני יודע יותר היום. זה לא חדר כושר וזה לא אימון קליעות, זה הניסיון. לדעת לאן לרוץ, מתי לרוץ, מתי להסתובב ומתי לזרוק. כשהייתי בהתחלה, רעב לשחק, הייתי אומר 'אני יותר טוב מהם'. היה מאמן שהיה אומר לי: 'נכון, אתה קולע יותר טוב, אתה קופץ יותר גבוה, אבל אתה פחות מנוסה'. הייתי משתגע. אם לא תיתן לי לשחק, איך אני אצבור ניסיון? 'כשתגדל תבין', הוא אמר לי. צדק, עכשיו אני מבין. לא חוכמה להיות טוב, החוכמה היא לעשות את הקבוצה טובה. זה לא אחד על חמישה. אם מסרת ומישהו אחר קלע הוא שמח, אם הוא שמח הוא יעשה הגנה יותר טובה. בבחירות שלי במשחק יש לי השפעה על אחרים. אלו דברים קטנים שהתחלתי לחשוב עליהם. בסוף רבע אני אתן לשחקן אחר לזרוק, להגיד לו 'אני מאמין בך', גם אם אני חושב שהסיכוי שלי לקלוע יותר גבוה. אני מעדיף לדבר מהלב ולא מהראש".
ואלון ניניו?
"זה ספורט קבוצתי, אם לא הייתי אוהב את זה הייתי יכול לשחק טניס. לא מעניין אותי לקלוע שתיים, חמש או לעלות מהספסל. העיקר שהקבוצה תנצח. אם ניצחנו, אני מבסוט. מי קלע יותר, מי פחות, לא מעניין. כשחברים שואלים אותי כמה קלעתי, אני אומר להם, באמת, שאין לי מושג. זאת לא המטרה שלי. המטרה שלי היא לנצח. אם אני אקלע חמישים ואפסיד, מה עשיתי? היה משחק שקלעתי ארבעים פלוס, שלושים במחצית, והפסדנו. אמרתי לעצמי:' איזה אפס, למה לא שיתפת יותר? למה לא עשית מספיק כדי להכניס את האחרים?'. הרגשתי שבגללי הפסדנו. בסוף זה לא אני עליתי, זה אנחנו כמועדון. ישראל שעשה הכל, ונמרוד, ושלומי שהכין אותנו כאילו זה ליגה ארצית וכל שחקן בקבוצה שנתן את כולו. מכונה משומנת, אם תוציא בורג קטן, תפסיק לעבוד. חשוב לי שכל הקרדיט יתחלק בין כולם. בלעדיהם זה לא היה קורה".
