בין סבב ראשון ללחימה באיראן לסבב שני, הספיקה השנה מדינת ישראל לשבור שיא, אולי החיובי ביותר עד כה: בספר השיאים הבא של גינס, בין האיש הגבוה בעולם והאישה עם השיער הכי ארוך, תתברג ישראל כמדינה עם מספר תורמי הכליה הגדול ביותר.
לאחרונה התכנסו רבים מהם לתמונה משותפת אחת, במסגרת כנס מיוחד של עמותת "מתנת חיים", כאשר מבין התורמים הרבים ישנם גם 30 תושבי מודיעין. אחת החדשות ביותר מביניהם היא יפעת שחר, בת 57, אימא לארבעה ילדים וסבתא לנכדה. "הכל התחיל מזה שזוג חברים טובים שלנו תרמו כליה לפני עשור. חשבתי שזה דבר מדהים, זה ישב לי בראש כל הזמן מאז. בזמנו, הילדים עדיין היו קטנים, אני עובדת כעצמאית, אף פעם אין באמת זמן מתאים. מלחמת 'חרבות ברזל', בה איבדו חברים שלנו את ילדיהם, הייתה הטריגר שלי לעבור ממחשבה למעשה. כשהתחלתי את תהליך הבדיקות שיתפתי את צביקה בעלי ואת הילדים, והם כולם תמכו, כמו גם החברים מהקהילה שלנו בעיר. בלי כל התמיכה והאהבה של כולם אני לא חושבת שהייתי עושה את זה".
יפעת שחר עם בני משפחתה לאחר הניתוח (צילום: פרטי)
לאחר תהליך בן תשעה חודשים נכנסה שחר לחדר הניתוח בבית החולים שיבא. "הניתוח היה כמו מתנה ליום ההולדת שלי שחל כמה ימים קודם לכן. ביומיים שלפני הניתוח הייתי פקעת עצבים, עם המון מתח וחרדות, ודווקא בערב הניתוח, כשהגענו להתאשפז, ירדה עליי שלווה מטורפת ואנרגיה לא נורמלית. הייתי רגועה. התרומה שלי בסופו של דבר הייתה תרומה משולשת, בהצלבה ששילבה עוד שלוש משפחות שקיבלו את חייהן בחזרה, מאחר והיו אנשים מבני המשפחה שרצו לתרום ולא נמצאו מתאימים. פגשתי את מושתל הכליה שלי יום למחרת. הוא פרופסור לפסיכולוגיה, איש מדהים, בשנות ה-70 לחייו, שעשה עלייה לארץ מארצות הברית וילדיו הגיעו לניתוח. הבן שלו בדיוק עכשיו מתחתן והוא כתב לי שבלעדיי זה לא היה קורה. זה היה מאד מרגש לקרוא. בסעודת הודיה שהוא ערך לפני כמה חודשים, הוא אמר: 'לא ידעתי שכשאני מקבל כליה של אישה אני אקבל גם את התכונות שלה – אני קם בלילה, מסדר את הבית, מקפל לפי צבעים". זה היה מצחיק ומרגש", היא מסכמת.
עברה כמעט שנה מהניתוח. מה יש לך לומר למישהו שחושב אולי גם לתרום כליה?
"אני כמובן ממליצה, אבל לא חושבת שזה חובה לכולם. אני לא מרגישה גיבורה או שזה מעשה נאצל, הרי אם הייתי בצבא הייתי מחרפת את נפשי כדי להציל חיים. אני לא בצבא ולא יכולה להיות בשדה הקרב, אבל כן יש לי אפשרות להציל חיים, אז אני אעמוד מהצד ולא אעשה את זה? זה לא הגיוני לי".
תורם נוסף ממודיעין הוא אריאל עמיחי, בן 51, נשוי ואב לחמישה ילדים, שהיה שנים רבות איש קבע וכיום הוא מפתח משחקים לילדים בחברה שהקים בשם "Story Table". הוא יליד נהריה ומתגורר במודיעין כ-22 שנים. "אל הרעיון לתרום כליה הגעתי בעקבות חבר טוב שלי, שרצה לעשות את זה לפני כמה שנים אבל לא אושר לתרום בגלל בעיה כלשהי. זה היה הזרע הראשון שנזרע. ואז התקרבתי לגיל 50. החלטתי לתת לעצמי מתנת יום הולדת מיוחדת, וחשבתי עם עצמי: "מה ישמח אותי?". ברוך השם, יש בית ומשפחה מדהימה, חברים, עבודה. עוד טיסה? עוד משהו חומרי? אם לא חסר לי דבר, מה אוכל לתת מעצמי? החלטתי לתרום כליה, איבר שיש לי בכמות כפולה, והוא עולם ומלואו עבור אחר. את נעמי אשתי שיתפתי בהתחלה כבר, והיא תמכה. תהליך הבדיקות היה זריז מאד, הלחצתי אותם, לא רציתי שזה יהרוס לי את טיול הסקי שתכננתי למרץ", הוא צוחק.
עמיחי ואשתו בבית החולים לאחר הניתוח. נתן לעצמו מתנת יום הולדת (צילום: פרטי)
"את ניתוח התרומה עברתי בביה"ח שיבא, נעמי התלוותה אליי וגם חבר שלי, אותו חבר שרצה לתרום ולא אושר לו", מספר עמיחי. "הכליה שלי הושתלה בגופו של בחור כבן 60 מצפון הארץ, ערבי נוצרי, איש מקסים. הניתוח עבר בסדר, לקח לי קצת זמן להתאושש. המפגש איתו היה מרגש מאד, הם משפחה מקסימה והם אסירי תודה, ואנחנו בקשר שוטף, יצא לנו להתארח אצלם והיה מיוחד מאד. חשוב לי לומר שלא היו לי התלבטויות למי לתרום. מבחינתי מי שצריך את הכליה סימן שכך צריך להיות. אני מסתכל על זה כעל קירוב לבבות אמיתי. זו מצווה גדולה ועשיתי את זה באושר רב".
איך החיים אחרי התרומה?
"החיים שלי לא השתנו, אם כבר אולי לחיוב. אני יותר מקפיד על בריאות ועל שתיה מרובה. חשוב לי להגיד שתרומת כליה מתאימה לכל מי שיכול/ה, אבל היא לגמרי לא הכרח. זה לא פשוט ואני לא רוצה לדחוף אנשים לעשות דברים שהם לא רוצים. זה לא מתאים לכל אחד. כל אחד והחשבון שלו, כל אחד יודע אם זה בא לו בטוב או לא".
