חגית צחור ממודיעין, עד לא מזמן מחנכת בבית הספר היסודי אלונים בעיר, תרגמה לאחרונה לספר ביכורים את המסע המורכב שעברה מהרגע בו אובחנה כחולה במחלת ריאות כרונית ועד להשתלה שהצילה את חייה.
"זה סוג של מחלה שלא יודעים עליה ולא מדברים עליה, שאין לה את היח"צ של מחלות כמו סרטן. זאת מחלה שלא שומעים עליה. אנשים עם מחלות נשימתיות לא מסתובבים עם גאווה. להיפך, הם מסתירים את עצמם", סיפרה השבוע למודיעין News.
"החלטתי להישיר מבט אל הפחדים הכי עמוקים שלי", היא אומרת על הספר "נשימה בהמתנה", "ובפתיחות מלאה לשתף בחוויותיי האישיות והיום-יומיות ובקשיים הבלתי נתפסים העומדים בפני אנשים החולים במחלות ריאה ואלה הממתינים להשתלת ריאות, מתוך אמונה שסיפור מסע המחלה וההחלמה שלי יכול לעזור גם לאחרים, אנשים בריאים וחולים, צוותי רפואה ומטפלים, וכל מי שמתמודד עם משבר או שינוי, עם החיים עצמם".
"נפרדתי מכולם"
אותה דרך מורכבת שעברה צחור החלה לפני כ-16 שנים, עם האבחנה המטלטלת כי חלתה במחלת ריאות כרונית. צחור, בת 54, נשואה ואם לארבעה, התחילה בטיפול המקובל אבל בידיעה שהתהליך הינו בלתי הפיך. "אני חיה עם זה בערך עשר שנים יחסית בסדר", היא מספרת, "אבל לאט-לאט אני מתחילה להרגיש יותר ויותר את הסימנים של המחלה. אני נשמעת כמו מעשנת כרונית למרות שבחיים לא נגעתי בסיגריה, אבל הכל בסדר ואני מתמודדת איתה יפה בסך הכל. יש לי ילדים, עבודה שאני אוהבת ואני חיה לצד המחלה. אני משתעלת כל הזמן עד שאני מגיעה לנקודת האל-חזור".
צחור מגיעה לרופא, שמסביר לה שמעתה והלאה היא חייבת להיות צמודה למחולל חמצן. "זה מה ששובר אותי", היא נזכרת, "כי פתאום זה מכשיר ששם לי מול הפנים, שזאת נקודה במחלה שאין ממנה דרך חזרה. הריאות לא יכולות יותר, ויש לי פתאום תווית של חולה מאוד קשה. המציאות אחרת לגמרי וכל מה שבניתי בחוסן שלי נשבר עכשיו. אני מרגישה שאני לא יכולה לשאת את זה. מעבר לחמצן, הרופא מפנה אותי להשתלת ריאות כי החמצן לא מספיק. הוא אומר לי שבלי השתלת ריאות אני לא אחיה".
למרות האבחנה החד-משמעית, לצחור קשה להתמודד עם הבשורה ולפתח תקוות. "אני לא רוצה את ההשתלה, מפחדת ממנה. לא מוכנה שמישהו ימות במקומי, לא רוצה את המתנה הזאת. כל ראיית השחורות נופלת עליי. אני אומרת שאני לא יכולה לעמוד בזה יותר, אני לא רואה את עצמי עוברת את זה. עם השבר הזה אני מגיעה למכון ההשתלות בשיבא. אני כבר נראית חולה ורזה מאוד, אני מתפטרת מהעבודה ומפרסמת פוסט בפייסבוק שבו אני מסבירה לאן נעלמתי ונפרדת מכולם".
בדחיפת משפחתה, והרופא במכון ההשתלות שלא התרגש מהפסימיות של צחור, היא מגלה דבר נוסף ומפתיע הודות לאותו פוסט בפייסבוק. "לא ידעתי שיש עוד אנשים כמוני", היא מספרת, "חשבתי שאני היחידה ושאף אחד לא צריך השתלה חוץ ממני. אני מבינה שאני לא כזאת חסרת אונים כמו שאני חושבת, ומשם מתחיל תהליך ההתמודדות שלי מול המחלה ומול מה שעומד מולי. זה תהליך מדהים שלוקח זמן, אבל הוא קורה. לאט-לאט, בלי להבין, אני מכינה את עצמי להשתלה".
בהמשך הדרך מצבה ממשיך להידרדר, ובזמן שהיא כבר מאושפזת ועומדת להתחבר למכונת האקמו, מגיע הטלפון המיוחל. "אז הגיע התורם – בחור בן 41 ששמו לירון שניר זכרונו לברכה. הוא מת מדום לב שהוביל למוות מוחי. כל מערכות הגוף עדיין פועלות ומהר מאוד פונים למשפחות ומבקשים הסכמה. הכל תוך 24 שעות, ואני עוברת לשלב הבא של ההשתלה עצמה".
כידוע, אותה דרך מורכבת נמשכת גם לאחר ההשתלה. "כשהתעוררתי מהניתוח וראיתי שאני בלי החמצן עליי, בלי הנשמה ובלי המכשיר, זה כבר היה מרגש. לאט-לאט אני מתחילה להתרגל למצב החדש. זה לוקח זמן כי בהתחלה את קודם כל מפוצצת במיליון ואחד כדורים, והגוף לומד מחדש את הכל. לאט-לאט את מקבלת סימון V שההשתלה הצליחה", היא מספרת, "יש ציוני דרך – שלושה חודשים, חצי שנה ושנה, ואז הסיכויים שהשתלה הצליחה גדלים. נקודת הציון הבאה שלי היא אחרי חמש שנים מההשתלה. אני כרגע מגיעה לארבע שנים והכל בסדר".
את "נשימה בהמתנה" הוציא צחור לאור בחודש יוני האחרון, וכעת היא מחלקת אותו לחולים המועמדים להשתלה, חולי ריאה ובני משפחותיהם. "היה ברור לי שאספר את הסיפור של איך זה להישבר ולהיבנות מחדש. חשבתי איך אני יכולה לספר את זה, והבנתי שזה לא מתחיל בנקודה של ההשתלה אלא שלוש שנים אחורה. יצא לי סיפור שהצלחתי לספר בו מה עבר עליי באופן אישי ומה אני חושבת שמתאים לבן אדם באופן כללי שעובר משבר. הכל מנקודת ראות שלי עם הבנה שיש פה משהו שיכול לעזור למועמדים אחרים להשתלה".
עוד סיפרה השבוע צחור על הפגישה עם משפחתו של התורם, שבמותו הציל את חייה. "התחלנו קשר של הודעות, ואז שיחה טלפונית ואז נפגשנו. זה קשה, זה מפגש מאוד מורכב. אתה מבין שאתה שם כי האבא נפטר. אין איך להסתכל על זה אחרת. אני מוקירה ומעריכה אותם. המפגש היה מאוד מרגש וחשוב להם לא פחות מאשר לי. בסוף, בשורה התחתונה זה הצליח לשני הצדדים. זה שאני חיה משמח בשבילם. יש לו שתי בנות שמאוד רצו לפגוש אותי וממש רצו לראות שזה הצליח. זה מאוד מרים אותם. בתוך כל האובדן הזה יש משהו שנותן משמעות. זה לא מוות מיותר. יש לזה עוצמות מדהימות".
