המכבים נלחמו והפסידו, יהודה נהרג והכוחות ירדו למחתרת. מנגד, המרד היה האות להקמת אוטונומיה מנהלתית ברשות המעצמה הסלאוקית, שהיוותה את הבסיס לממלכת החשמונאים בהמשך. האם ההיסטוריה חוזרת על עצמה? אולי בגרסת הכדורסל. ליגה א' על תקן המחתרת.
בסוף, ניצחון אחד, זה כל מה שהיה חסר למכבי CPM מכבים-רעות מודיעין כדי לעמוד במטרה – להישאר בארצית. הם עשו כמעט את כל מה שצריך, אבל הכמעט הזה בולט במיוחד, אפילו על הדף. ניצחון אחד, כדור שיצא מהטבעת בכוח עליון, פאול שלא נשרק, פסק זמן שנלקח מאוחר מדי או סגירה לקויה לריבאונד הגנה, באופן שאף אחד לא יכול היה לשער שישפיע על גורלה של עונה שלמה. קיץ ארוך עבר על המכבים הקולעים. זה התחיל בלילות נטולי שינה, על המחשבות הטורדות "אם רק", "למה?" ו"איך"? קשה לקום ממכה כזאת, אבל הרופא הטוב ביותר הוא הזמן. הנה כי כן, בתום חודשים ארוכים מתייצבת קבוצה, נחושה ושאפתנית, מתוך השבר. רעבה להוכיח שמדובר בטעות.
"היה קיץ טוב", מספר שלומי עמר, מאמן המכבית, "בעיקר כי היו לנו תוכניות והצלחנו להוציא אותן אל הפועל. לקח זמן, דברים קרו קצת באיחור, אבל הייתה סבלנות ודרך, והתוצאה בהתאם. זה יפה וחשוב, ואני שמח".
התחושות בסיום העונה הקודמת היו קשות. איך אספתם את השברים?
"לא היינו הקבוצה הכי גרועה בליגה ולא חטפנו בראש בכל משחק. ניצחנו את מי שצריך, שיחקנו טוב לפרקים, היה לנו גם חוסר מזל. באופן טבעי עלו ספקות, אבל נתנו לדברים לשקוע. ניקינו את הראש, הזמן עשה את שלו, התחושות הרעות התעמעמו. ישראל פרץ, יושב ראש המועדון, לא העלה ספק לגבי המקום שלי במועדון, ואני מודה לו. גם לי חשובה ההמשכיות, גם לי היה חשוב לא ללכת בתחושת החמצה".
מה עשיתם בקיץ האחרון?
"בתחילת הקיץ החלטנו, אני וישראל פרץ, בשיתוף עם נמרוד כהן, מנהל הקבוצה, שאנחנו בצד של הקבוצה. רצינו להשאיר כמה שיותר מובילים בכירים, ולהוסיף עליהם מקומיים, מהמועדון ומהעיר, ולחזק את הזהות. הצלחנו כמעט באופן מוחלט. ליאור ברקוביץ', בן שוהם, איתן רוטנברג ואלון ניניו ממשיכים איתנו. העלינו שלושה שחקנים ממחלקת הנוער, בנוסף לשחקנים שעלו קודם לכן, וצירפנו שחקנים מהעיר שגדלו במועדון. בסך הכל יש לנו היום שבעה שחקנים שגדלו במערכת או תושבי המקום".
אליפות?
"בנינו סגל חזק לליגה א' וזהות מאד טובה למועדון, עם זיקה גדולה לעיר. מאד יפה וראוי לטעמי. למרות האכזבה הגדולה מהשנה שעברה, בסוף ירדנו על חודו של משחק, וכן הייתה לנו קבוצה ברמה טובה. הצלחנו לשמור על רובה, השגנו את מה שרצינו. המטרה היא חלק עליון, בלי ספק. אנחנו מכוונים למקום הראשון. אנחנו רוצים לחזור למקום הטבעי שלנו – הליגה הארצית – מתוך ראייה ארוכת טווח. זה לא יהיה פשוט".
מסתדרים גם בלי מזגן
שלומי עמר כבר עשה את זה פעם אחת, העלה את המכבית מליגה א' לליגה הארצית. הוא בטח יכול לעשות את זה שוב. אלון ניניו היה שם כשהקבוצה ירדה לפני שלוש שנים, וגם אז הוא נשאר כדי לתקן. יש פה בין חמש לשתיים-עשרה סיבות לאופטימיות, לא כולל מאמן ויושב ראש. ליגה א' איכותית פחות, אבל לא פחות קשה. הניסיון יכול לעשות את ההבדל והמזל, כמובן, הולך עם הטובים. מטה יהודה ובאר טוביה בנו קבוצות חזקות, האשדודיות על תקן סוס שחור, ועוצמה מודיעין זאת עוצמה מודיעין – צעירה, שאפתנית ולדרבי חוקים משלו. במחוז דרום צריך פול טנק והנסיעות אחרי הפסד אפילו ארוכות יותר, אבל נדמה שבאולם מו"ר יש את כל מה שצריך, להוציא, מן הסתם, מזגן.
"קשה בלי מזגן בקיץ, אבל אנחנו מתמודדים בגבורה. אין לנו ברירה. אבל ב-2023 זאת נקודה שצריך לתת עליה את הדעת. מצד שני, העירייה כן קשובה לצרכים שלנו. מגיעה גם מילה טובה, לצד כוכבית. CPM נותן חסות, מעורב, מספק סוג של ביטחון. זה לא מלא וזה לא מושלם, אבל זה נותן שקט יחסי בהיבט התקציבי. אנחנו מנסים להרחיב את המעטפת, לשפר את המתקן, לצמוח ברמת הציוד והמענה לצרכי השחקנים. אני חושב שלפחות ברמת הבוגרים, אנחנו מובילים את הכדורסל בעיר. יש לנו מחויבות לספורט הזה, לעתיד שלו ולעיצוב העתיד הזה".
ירדתם ליגה. איך בכל זאת הצלחתם לשמור על השלד?
"מהצד של השחקנים שהיו חלק מהקבוצה בשנה שעברה, הם לקחו אחריות ולא נעלמו, הם רצו להישאר, לנסות לתקן. זה יפה וראוי להערכה. זה מגבש ומחזק, זה מראה על מועדון שהוא גם בית. צירפנו שניים-שלושה שחקנים חדשים מעבר לצעירים, ויש לנו איזון טוב של רעב ושל ניסיון. המטרה היא לייצר כדורסל מהיר ואטרקטיבי לצד כדורסל אחראי וחכם. אנחנו מקבלים פידבקים חיוביים. נצטרך להיות מרוכזים, לבוא להילחם בכל משחק. זה האתגר בליגה הזאת".
והשחקנים שעזבו?
"אנחנו מאחלים להם בהצלחה. חן דואניס, למשל, עבר לקבוצה בכירה בליגה הארצית, הפועל גבעתיים, שירדה מהלאומית. זאת גם תעודת כבוד למועדון שלנו. שחקן שהיה אצלנו בתחילת דרכו, תושב העיר, שקיבל דקות ולקח את ההזדמנות בשתי ידיים, והוכיח את עצמו והתקדם. אני מאחל זאת לכל השחקנים שלנו. קודם כל אצלנו, כמובן. השאיפה היא לצמוח יחד. אבל אם הם מקבלים הזדמנות כזאת, בקבוצה בכירה יותר, אין לנו אלא להתגאות".
אילו הבדלים יש בין הליגות?
"המשחקים בליגה א' מתחלקים לשניים: משחקים קשים, שצריך לבוא מוכנים, שלהתכונן אליהם זה החלק הקל, ומשחקים קלים על הנייר, שלהתכונן אליהם זה החלק הקשה. לפעמים יש רפיון, יש זלזול. את זה צריך לפתור ולהיות חזקים מנטלית. למדנו את זה בסיבוב הקודם שלנו בליגה הזאת. הסתבכנו במשחקים כאלה, ואמנם ניצחנו, אבל קיבלנו שיעור. חלק מהשחקנים היו אז והם פה גם היום. זה נותן לנו ניסיון יקר ואני מקווה שגם את הבגרות הדרושה".
הדרבי חוזר.
"אנחנו יודעים שלעוצמה מודיעין יש מאמן טוב וקבוצה טובה, צעירה ונמרצת. זה תמיד כיף והאווירה תמיד נהדרת. הקהל ייהנה. בטוח שיהיה פיקנטי".
"בין ירושלים לבין תל אביב, מודיעין היא הפרח, מודיעין היא אביב. חיוך של הטבע לנוף הבתים. מודיעין של יחיד. מודיעין של רבים" (מתוך השיר של מודיעין, בית ראשון). יש שיר כזה. אבל לא שיר עושה עיר. ספורט כן. ילדים שמסיימים בית ספר ורצים למגרש לשחק כדורסל עושים עיר. איפה שיש זיכרון, ממילא, יש אלף שירים. השם דניאל גורן כבר מצלצל כמעט מוכר. במקום חן דואניס שעזב, יש כבר אחד שממש דומה לו. אולי כי הוא אח שלו. תומר דואניס, שמתאמן ומשחק עם הבוגרים כבר השנה, ובגיל 18 צופים לו עתיד מזהיר. "כולי תקווה שיעשה אצלנו את הקפיצה", אומר עמר. אם יצעד בדרכו של חן, זאת תהיה קפיצה במוט. אבל אי אפשר שלא לציין את האחד שחזר הביתה, ממש הביתה. כל כך הביתה, שזה כבר הבית של המאמן. אולי כי הוא הבן של המאמן. שליו עמר, בן 19, היישר מקריית אונו שמהליגה הארצית. אחרי נמרוד כהן שאימן את אחיו הגדול, זה אח טבעי. אולי בעוד עשור, תאמן פה אישה את בעלה. למה לא? אחלה זיכרון. כזה הראוי לשיר.
"במקרה הוא הבן שלי, אבל הוא בטח לא מקבל יחס מועדף. אולי להיפך. הוא שחקן מוכשר ואם הוא ימשיך לעבוד קשה הוא יצליח. זה לא משנה את האופי שאני מאמן. אין חוכמות בכדורסל. השחקנים כולם, והמאמן בוודאי, רואים הכל. ברגע שהקבוצה בריאה מתמקדים בכדורסל ובתוצאות. כל השאר פחות חשוב"
איך עושים את ההפרדה?
"בקלות. במגרש אני המאמן, בבית אני אבא".
