אחרי שבמשך שנים רבות עסקה בתיעוד קהילות יהודיות נשכחות ברחבי העולם בעיסוקה כיוצרת דוקומנטרי, הפרויקט החדש של ד"ר מלכה שבתאי ממודיעין עוסק דווקא בקרוב ובאישי.

שבתאי – אנתרופולוגית יישומית, וידאו תרפיסטית ומאמנת אישית וקבוצתית – עוסקת במחקר מזה למעלה מ-30 שנים, כתבה מאמרים רבים וגם שמונה ספרים שעסקו בנושאים מגוונים מעיסוקה בקהילות יהודיות נידחות מאתיופיה ופורטוגל ועד לאמזונס.

"הייתי מרצה ותמיד הובלתי פרויקטים ותוכניות", היא מספרת, "עבדתי גם במשרד החינוך באגף לילדים ונוער בסיכון, נסעתי בעולם והייתי ב-43 מדינות עד כה. בגיל 60 החלטתי ללכת ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל אביב, ומשם התחילה קריירה חדשה של  עשיית סרטים. בעיקר התמקדתי בסרטים על קהילות יהודיות שלא זכו להכרה, כמו באתיופיה ובאמזונס בברזיל. הפרויקט הגדול הבא שלי קשור גם הוא לסיפור על צאצאי עם ישראל".

בחזרה למקור

סרטה החדש של שבתאי זכה לשם "שריקא", שם החיבה של אימה, עליה היא מספרת כי מאז ומעולם הייתה עסוקה בתיעוד חייה, בווידאו וסטילס. על הסרט היא מספרת כי מדובר ב"מסע של היזכרות וחיפוש עוד זיכרונות כדי לחוות אותם בדרך נוספת". הסרט מתעד את תקופת ראשית המדינה מהיבטים שונים, ומחבר בין העבר להווה באמצעות דיאלוגים עם בנותיה ונכדיה של האם. בנוסף, הסרט עוסק גם בתופעות הלא נעימות של הגיל השלישי.

"אימא שלי התחילה לחוות אובדן זיכרון ודמנציה", מספרת שבתאי, "ואני כווידאו תרפיסטית הבנתי שיש לי כלים לפתוח עבורה את הזיכרון לטווח ארוך. כשחזרתי מאחת הנסיעות שלי הצעתי לה שנעשה סרט ביחד, כדי לעבור תהליך שיעצים אותה בשלב שהיא חווה הצטמצמות של הזיכרון. הבנתי שלהתעסק בזיכרון לטווח ארוך יפתח לה משהו חיובי".

"חשבתי שהדרך הטובה ביותר היא לקחת אותה למקומות שבהם הזיכרון שלה ייפתח", היא מוסיפה, "התחלנו לחפש את הבית שלה בשכונת התקווה שבו היא נולדה, הגענו לבסיסי הצבא שבהם היא שירתה, אחר כך לקיבוץ שבו היא שירתה בנח"ל ונפגשנו עם אנשים שעוד איתנו בגילאים האלה. לאמא שלי יש עוד שתי אחיות ואח, וכולם נולדו וגדלו בחדר אחד בשכונת התקווה וכיום כולם גרים ביחד באותו דיור מוגן. היא חזרה וסיפרה להם חוויות ואני עשיתי איתם ראיון ושאלתי אותם על מסע החיים שלהם ועל ראשית המדינה".

את הקרנת הבכורה של הדוקו החדש ערכה שבתאי בבית הדיור המוגן בו מתגוררת אימה ("מאה אנשים באולם עם כיסאות גלגלים ואף אחד לא יצא החוצה באמצע"), וכעת היא ממשיכה הלאה אל בתים דומים אחרים. "אני רוצה להקרין את הסרט לאוכלוסייה עצמה, וגם למשפחות שלהם כדי שהם יסתכלו באופן חיובי על מה שיש ויראו איך אפשר לצמוח מזה. איך אפשר להמשיך לחיות חיים משמעותיים ולתת ערך למה שקיים. אני כל יום מתקשרת לדיורים מוגנים ולארגונים שעוסקים באלצהיימר בארץ ובעולם, כי יש לי את הסרט מתורגם לכמה שפות, ולפני כחודש הסרט הוקרן בסאו פאולו בפני יהודים. בשבילם זה סיפור ישראלי, לראות את ישראל בעוד נקודת מבט".

"השליחות שלי מול הקהלים האלה היא להביא זווית הסתכלות אחרת", מדגישה שבתאי, "כי השלב הזה של הירידה בזיכרון הוא לא רק שלב של אבל, של אובדן ושל צער, אלא שלב שניתן ליצור ולמצוא בו משמעות בהסתכלות יצירתית על מה שיש. המסר מהסרט הוא שאובדן הזיכרון הוא לא סוף פסוק. יש עוד כל כך הרבה דברים. צריך לכוון את הפנס וליצור שמחה מהזיכרונות. אפשר לעבוד עם הזיכרונות ולהעביר אותם לדור הבא, לדעת שמשאירים חותם".

מה עשתה החוויה לאימך?

"אימא שלי היא אישה מהיישוב, אישה ישראלית שגדלה בשכונת התקווה והתנדבה כל חייה. הסרט יצר לאימא שלי חוויית חיים אחרת. כתוצאה מכך היא כתבה עוד ספר על החיים בדיור מוגן, וכרגע כותבת ספר נוסף. העיסוק שלה בלזכור ולעסוק בתמונות ובווידאו נותן לה אושר גדול".

הדבר הגדול הבא

כאמור, בשנים האחרונות הספיקה שבתאי לצלם מספר סרטים, שאחד מהם עוסק בהיסטוריה הפחות מוכרת של הנוכחות היהודית באמזונס. "עבדתי עליו 15 שנים", היא מספרת, "הסרט מספר את הסיפור של יהודי מרוקו שהגיעו לאמזונס החל מהמאה ה-18. חקרתי את הקהילות באמזונס שמקיימות אורח חיים יהודי, וגם נכנסתי לתוככי האמזונס לראות צאצאי יהודים ואיפה נשארה היהדות. הסרט מעורר הרבה רגשות, יש אנשים שקרובי משפחתם היגרו לאמזונס. הסרט הבא שלי יתמקד בצאצאי עם ישראל במערב אפריקה, בשבטי הבנטו, וזה כל מה שאני יכולה להגיד עליו".

איך את מספיקה לעשות כל כך הרבה?

"אני בת 66, זה הרבה קילומטרים. כל סיפור שעסקתי בו נמשך הרבה שנים, בברזיל 15 שנים ובאתיופיה 7 שנים. עכשיו אני  נמצאת בצומת חדשה. אני רוצה לשווק את הסרט ואני נחה בארץ ומתארגנת  ליעדים הבאים. אני נחה ומטפלת בעצמי. לפעמים צריך לקחת פסקי זמן כי אני יודעת שאני מכינה את עצמי לדבר הגדול הבא, שיהיה יותר גדול ממה שעשיתי עד היום. תמיד יש לי אתגרים חדשים. כל פעם בחיים, בכל מיני תחנות, בורא עולם מגלה לי משהו חדש. לפני שבע שנים פגשתי את הקהילה באתיופיה, בגיל 50 פגשתי את יהודי האמזונס, ובגיל 65 שמעתי  על התופעה של זכוכיות מים שנפלטות לחוף אחרי שהושלכו לים במאה הקודמת. התחלתי לאסוף באמזונס ואז חזרתי לארץ והבנתי שיש גם בכמה חופים בישראל זכוכיות ים. אני הולכת לחופים האלה פעם או פעמיים בשבוע ואוספת זכוכיות קסומות".

בין שלל עיסוקיה הרבים היא גם מכינה תכשיטים מהזכוכיות שהיא אוספת בים, ומוכרת אותם. "זה הפך להיות עיסוק משמעותי בחיי", היא מספרת, "הצטרפתי למיזם שנקרא 'יום בחיים', שמאפשר לפגוש כל מיני אנשים ולהתלוות אליהם ליום שלם. הצעתי להצטרף אליי לאיסוף זכוכיות ים, ובחודש אוגוסט תהיה הפעם הראשונה שאעשה זאת".