בפעם האחרונה בה שמענו ממיכל זריהן זה היה אי שם בימי הסגרים העליזים, אז היא לקחה חלק באליפות אומנויות הלחימה מבית VIP, אליפות וירטואלית שכללה גם את אלוף אירופה חמש פעמים בג'יו ג'יטסו, אלופת עולם בקיקבוקסינג, אלופת העולם באיגרוף תאילנדי ואת ירדן ג'רבי. את חצי הגמר היא החמיצה בנקודות, אבל הנה הסתובב הגלגל. בריאד, סעודיה, הגיע התיקון.
ספורטאית ישראלית בסעודיה מגיעה לפודיום, כדי להניף אל תקרת האולם דווקא את דגל פורטוגל. זאת לא טעות. בדרך היא גם גוברת על ספורטאית איראנית שלא מביימת פציעה, אבל אחרי אליפות אומנויות לחימה ללא מגע שום דבר כבר לא יפתיע. זולת האומיקרון, כמובן.
זה לא סוד שמיכל היא אחת הלוחמות הישראליות הטובות בענף. בגיל שש הספיק לה שיעור אחד כדי להבין שהיא לא קורצה מחומר של רקדנית, ומגיל 10 היא רוקדת על מזרן. ממקום שלישי באליפות אירופה לקדטים, כבר בגיל 13, עד ההישג הגדול ביותר של לוחמת טאקוונדו ישראלית, להוציא את המדליה של סמברג בטוקיו – מקום חמישי באליפות העולם. אבל בדרך נשברו לה האף, עצם המסרק, פעמיים, והאמון במערכת. "מאד רציתי לייצג את ישראל, זאת המדינה שגדלתי בה, שאני אוהבת, זאת המדינה שלי. עשיתי כל מה שיכולתי בשביל לייצג את המדינה, אבל הרגשתי שלא קיבלתי את ההזדמנות. הייתה לי תשוקה להמשיך ולהתחרות ולהשיג את המטרות האישיות שלי", היא אמרה בראיון בערוץ כאן 11 לאחר ההישג בסעודיה. "לצערי, בגלל סיבות שלא קשורות לספורט ופוליטיקה הייתי במועדון הלא נכון והרגשתי שלא קיבלתי את ההזדמנויות שמגיעות לי. נפתחה לי הזדמנות, יש לי דרכון פורטוגלי, קיבלתי אותו לפני חצי שנה בערך. יצרתי קשר עם ההתאחדות הפורטוגלית, הם מאד שמחו על האפשרות שאני אייצג אותם".
תגובת ההתאחדות הישראלית לטאקוונדו לראיון, אגב, הייתה: "לא מדובר בסכסוך, אלא בבחירה של ספורטאית שלא עמדה בסטנדרט המקצועי כדי לייצג את ישראל כלוחמת הטאקוונדו המובילה. מה שהוכיח את עצמו כנכון עם זכייתה של אבישג סאמברג במדליה אולימפית במשחקים בטוקיו".
אז בהתאחדות טופחים לעצמם על השכם בזכות משוואה ילדותית באופן מטעה, אבל ב-2015, כשהייתה זריהן מדורגת 26 בעולם, הבכירה בארץ ובפער ניכר, באיגוד בחרו שלא לקחת אותה לאליפות העולם למרות שלא הייתה מתמודדת אחרת במשקל שלה שנשלחה לייצג את ישראל. אפילו לא אבישג סמברג. ושנה קודם לכן נשלחה מתמודדת שדורגה כמעט 100 מקומות מתחתיה. מדובר רק בשני מקרים מעוררי מחשבה, ולא סביר שיהיו פחות.
"המטרה שלי ברורה, יש לי את החלומות שלי, אני שמחה שאני במסלול. הגעתי למועדון שמקבל אותי, שמאמין בי, שתומך בי בדרך. אני שמחה שיש לי את ההזדמנות לעשות את מה שאני אוהבת, לא לחשוב על דברים אחרים ולהתרכז במטרות שלי. פריז נמצאת שם בחלומות. שנה הבאה יש לי את אליפות אירופה במנצ'סטר, במאי, ואחר כך אליפות עולם שעדיין לא יודעים מתי בדיוק תהיה. אלו המטרות שהגדרתי לעצמי כרגע", היא סיכמה בראיון.
מהטייגרס טאקוונדו במודיעין לנבחרת הלאומית של פורטוגל. ספק אם הילדה בת העשר שהתאהבה בטאקוונדו חלמה על מסלול כזה, אבל יש הפתעות בחיים. על אדמה סעודית, מול מתמודדת איראנית, שייצגה את נבחרת הפליטים, מיכל זריהן כבשה עוד פסגה. מדליית ארד באליפות העולם הראשונה לנשים. מגיע לה. מדובר בספורטאית אדירה ובהישג מדהים. התאחדות הטאקוונדו הישראלית מוזמנת להעתיק ולהדביק. רוח הספורט לא תחומה למזרן, שאחרת היא חסרת טעם. ומגיעה גם לנו דוגמה כזאת ללוחמת. קטנה-קטנה, אבל עם לב עצום שחוצה יבשות ופורצת גבולות ומפילה חומות. ישראל זאת ישראל, אבל קצת אחריה יש עכשיו את פורטוגל. עם סרדינים ועוף בפירי-פירי, וכריסטיאנו רונאלדו, ומיכל זריהן.
