איזו שנה זאת הייתה, אחלה תשפ"ג. אנחנו רק בתמוז, אבל ברוב מה שקשור לספורט המקומי כבר אפשר להתחיל לסכם. הטמפרטורות עולות ומי שמתעקש לעשות ספורט יכול לעשות אותו בחו"ל. בכפוף לאישור מכוח קפלן, מן הסתם. זה קורה דווקא כשאנחנו מתחילים לקטוף את הפירות, ואולי בדיוק בגלל זה. אם אלו הלחם והשעשועים שהגורל זורק לנו על מנת לסמא את עינינו, אין בעיה. רק שיביא עוד, פן נתעורר.

הנה גילי שריר כבר בליגה משל עצמה, שלישית באירופה, שישית בעולם. למדליית הזהב הקבוצתית מטוקיו, שהיו לה מניות רבות בה, היא יכולה להוסיף גם אחת אישית, בפריז. בינתיים היא בדרך הנכונה לאירוע, וזה לא שמדובר בטיול בפארק ענבה. בכלל, בכל מה שקשור לאמנויות לחימה, לא צריך פה משמר לאומי. כל ילד שני חגורה דאן שלושים ושתיים, יד ימינו של מאסטר אישימוטו. אמנם מיכל זריהן תלתה את המגינים, אבל קודם לכן היא הספיקה לזכות במקום השלישי באליפות אירופה בטאקוואנדו כדי לשים את מודיעין על המפה. גם של פורטוגל. אז מכבי מכבים הקולעת ירדה ליגה ועוצמה מודיעין לא הצליחה לעלות, אבל הנוער שלה בליגת העל ונבחרת הכדורסל של עירוני א' משחקת בליגת העל לתיכונים. הם הופכים לבוגרים, אם לא הפכו כבר בזמן שקראתם. ועירוני מודיעין? אח, עירוני מודיעין. עדיין בליגה א' ושורדת כמו רובינזון קרוזו. זאת לא בדיחה, הכל נכון, אבל בתפקיד ששת – איליי חן. הספורט הפופולרי בעולם סוף סוף תפס. לרגעים נדמה היה שזה שמן ומים. ההסברים המלומדים לכך נעו בין סוג האוכלוסייה למיעוט המתקנים, למבוגרים שתמיד תופסים את המגרש. זה הצטרף למגמה כללית של ימים שבהם התהפכו התפקידים, ומבוגרים עושים יותר ספורט מצעירים. אבל לא עוד. נדב נידם מספיק טוב למכבי, אריאל לוגסי שלישי בעולם, את בן שהר אין צורך להציג. תשפ"ג חייכה אל עיר העתיד, ואולי הגיע הזמן להיפטר מהכינוי שרק מבטיח לא לקיים. חוצצי זמן מלאכותיים הם תמיד זמן טוב לעשות למשהו סוף. והפעם – איך הפכה מודיעין לעיר. עיר-עיר, כרך. אפילו של ספורט. פה, עכשיו, בהווה.

תשפ"ג בצד, הרגע התחלנו שנה אולימפית. הקריטריונים מוכנים, עכשיו צריך לעמוד בהם. פייבוריטית ברורה לעשות את זה היא גילי שריר. ניסיון כבר יש לה, והוא כולל מדליית ארד קבוצתית בג'ודו. עכשיו היא הולכת על נוספת, אולי אפילו מצבע אחר, לגמרי שלה. האוסף הפרטי התמלא בשנה האחרונה מכל טוב. עד לא מזמן הג'ודאית הצעירה והמוכשרת גירדה את הפודיום, אבל נדמה היה שהיא נתקלת במחסום פסיכולוגי בקרבות על מדליה. אפשר להכריז כעת שהמחסום הוסר. רק השנה היא חגגה מקום שלישי באליפות אירופה, מקום שלישי במאסטרס ירושלים וזהב ראשון בקריירה בגראנד סלאם. למרבה הסמליות, גראנד סלאם פריז. היא מוכנה. לפני כשבועיים היא גברה על היריבה הישירה שלה על הכרטיס לצרפת, ענבל שמש, בקרב על הארד בגראנד סלאם אולנבאטר, ועלתה על הפודיום פעם נוספת. אז הג'ודו מחייך אליה, אבל יהיו גם משברים. אחד כזה בדיוק היה לה לפני טוקיו, אז היא נלחמה בפציעה לא פשוטה, והעובדה שהאולימפיאדה התעכבה בגלל מגיפה דימיקולו סייעה לה להגיע בכושר סביר. טפו, טפו, מלח מים, מסיכה KN95. בספורט צריך למשוך את העליות כמה שיותר, ואת הירידות לקצר בצדדים. הייתה לה איזו נפילה שם, לפני חודש-חודשיים, אולי זאת היא. בינתיים היא חמישית בעולם, אבל שמש לא מוותרת. בדירוג האולימפי, אגב, היא ראשונה. ממש ראשונה. הג'ודאית הקטנה, רק בת 23, פחות מ-63 ק"ג, ראשונה. עזבו הכל, צריך ליהנות מהרגע. אז אנחנו נהנים.

קל לשכוח עכשיו, כי חצי גמר אליפות אירופה עד גיל 21, שהיא בעצם 23, וכבר התרגלנו לטוב, אבל נבחרת הנוער הרשימה אפילו יותר. מונדיאליטו, הטופ של הטופ. לא יבשת אחת, כולן. קולומביה, סנגל, דרום קוריאה, אורגוואי וברזיל. אפריקה, אסיה, אמריקה הלטינית. דווקא אירופה לא יצא לנו, אבל שנה קודם הם ממילא היו הסגנים של אנגליה. עכשיו הם מקום שלישי בעולם. מקום שלישי, והם משלנו. ליתר דיוק, הוא. ממש משלנו. אריאל לוגסי עשה יורו לפנתיאון עם שער בגמר ותואר מלך הבישולים. 26 הופעות במדים הלאומיים הפכו אותו לשם הראשון בסגל של אופיר חיים למונדיאליטו. בפתח תקווה יודעים מה יש להם ביד. למרות שהוא עדיין גיל נוער לוגסי הוקפץ לבוגרים, היישר לעונה תובענית במיוחד, שכל תוצאה בה מלבד ההעפלה לליגת העל תיחשב לכישלון. אז הילד לא תקע יתד בהרכב ורשם שורה סטטיסטית אפורה של אפס שערים ושלושה בישולים ב-29 משחקים בהם לקח חלק, אבל הוא רק צריך עוד דקות ועוד ביטחון. הפיצוץ יגיע. בפתח תקווה בנו מועדון על צעירים ברוכי כישרון, ואת מה שהוא יודע לעשות יודעים כבר הסקאוטים המובילים בעולם. טכני, קר רוח, מתזמן פסים כאילו שען בעל ניסיון. בליגת העל כל העיניים יהיו עליו, אבל יש לו עוד שנה-שנתיים לפני שמניחים עליו את מלוא משקל הציפיות. סבלנות היא שם המשחק. "שחקן שעושה את האחרים טובים יותר", הגדיר אותו אופיר חיים, והמנהל הטכני לשעבר, ילה חוס, חושב שהוא שחקן שצריך להתחרות על אליפות. במונדיאליטו הוא עשה את האחרים טובים יותר, גם אם בלט קצת פחות. עובדה, כשהוא היה חסר, מול אורוגוואי הנבחרת הפסידה. איך זה היה נגמר אם הוא היה משחק? אולי בכל זאת נגלה, באולימפיאדה.

סיף הוא כנראה הענף הכי מצליח בעיר, שאף אחד לא מכיר. ולא רק בעיר. נבחרת דקר הנשים של ישראל רשמה השנה את הישג השיא שלה בכל הזמנים – המקום הרביעי בגביע העולם, שנערך בוונקובר, קנדה. הנבחרת התייצבה לאליפות כשהיא מדורגת 15 בעולם בלבד, אבל הדור הנוכחי קורץ מחומר של אלופות. זה התחיל עם 35:45 על בריטניה ו- 38:41 על פולין, הרביעית בעולם, והמשיך עם 40:45 על הונג קונג ברבע הגמר. בחצי הגמר הפסידה הנבחרת 45:39 לדרום קוריאה, ובקרב על המקום השלישי היא ספגה 45:36 משווייץ. התוצאה המופלאה הזאת אמורה להקל על הסייפות – ניקול פייגין, דר הכט, סופיה ויינברג ויאנה בוטביניק – להשיג את הקריטריון האולימפי, גם אם הוועד האולימפי מוציא להן את המיץ וכל תחרות בינלאומית נמתחת לסאגת "מי יממן?". אז האיגוד מתקשה, אבל הסייפות, כאמור, הרבה פחות. שתי האחרונות, סופיה ויינברג ויאנה בוטביניק, חונכו והתחשלו כאן במודיעין, במועדון הסייף המקומי. בוטביניק בת ה-25 לומדת היום תחת מלגה בקולומביה בניו יורק ומשמשת כקפטנית נבחרת שהייתה לא מכבר אלופת המכללות שנתיים ברציפות. סופיה ויינברג, ממצטיינות מכבי ישראל, רק בת 18, אלופת ישראל לקדטים, שנייה בארץ בבוגרות ובנוער, שבע שנים בסייפי מודיעין תחת ויקטור גלז ודימה פודולסקי, מאמנה האישי. רק השנה זכתה בכסף בתחרות גביע העולם בבורגס עם הנבחרת עד גיל 20. אז מה אומרים על חרב שמופיעה במערכה הראשונה?

 הקבוצה החבוטה והמושמצת הנקראת עירוני מודיעין עשתה את הבלתי ייאמן, ועלתה ליגה נגד כל הסיכויים. אבל הסיכויים שלה להישאר בליגה א', ככל הנראה, היו אפילו נמוכים יותר. הסטטיסטיקה של עולות ליגה לא הייתה מעודדת מלכתחילה, והקסם של שי מאור התפוגג בתוך שלושה מחזורים. כלום לא הלך, להוציא את משחקי טרום העונה. סיבוב שלם, ניצחון אחד, אפס ניסיון במעמד, אפס מסורת. על זה להוסיף את היסטוריה של כישלונות ספק קומיים ספק טראגיים, ואת העובדה שעד פגרת האמצע הקבוצה הספיקה להתדרדר אל מתחת לקו האדום. התקווה מתה אחרונה, אבל הנחת העבודה בקבוצה הזאת תמיד הייתה להכין לה חלקה מבעוד מועד. ואז הכדור הסתובב כמו בבעיטה של ז'וניניו פרנאמבוקאנו. חיים לוי הגיע כמו על חמור לבן ופגע בול בשחקנים, וידע להעיר את הישנים ולהגיד את הדבר הנכון, וגם להכין את הקבוצה לכל משחק כאילו הוא האחרון שלה אי פעם. וזה עבד. שבעה ניצחונות בסיבוב השני, 33 נקודות, מקום 11, מעל כפר קאסם, אשדוד, שעריים, אילת ובת ים. צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין, עירוני מודיעין הפכה לקבוצה ווינרית. קודם היא עושה את הבלתי ייאמן, ואז היא עושה אותו שוב. קבוצה שפיספסה עלייה מהנקודה הלבנה, פעמיים, פוגעת בדיוק בין העיניים כבר שנתיים. בקצב הזה הסכנה הכי גדולה היא שהאוהדים יתייצבו ליציע בשנה הבאה בביטחון מופרז. אז שי מאור הפך מנהל מקצועי וזה יפה, אבל חיים לוי עשה את העבודה ונזרק, כנראה כדי שלא נאבד לגמרי ידיים ורגליים. עכשיו זה על ארז בנודיס, להמשיך את המסורת. של ההצלחות.

המכבית הקולעת הייתה צריכה לנצח במחזור האחרון ולקוות שנמרוד כהן, בשר מבשרה, יעשה בשבילה ג'סטה ויוביל את פתח תקווה שלו לניצחון על מבועים. שלומי עמר ראה את השחקנים שלו עושים את העבודה, אבל כשאתה תלוי באחרים הם עלולים לאכזב אותך. בסופו של יום, המכבית סיימה 13 בליגה, מקום אחד מעל לוד האחרונה ומתחת לקו האדום. הטבלה לא משקרת, היא ירדה כי לא הייתה מספיק טובה. ארבעה ניצחונות בסיבוב הראשון, שלושה בלבד בסיבוב השני. במחוז הצפוני הספיקו גם שישה ניצחונות, בדרומי אפילו שבעה לא. ההפסד הביתי לגבעתיים טרף את הקלפים, וד"ש לשופטים שעשו הכל חוץ מלקלוע. "זה לא רק ההפסד הזה", סיכם עמר, "הרבה דברים הלכו נגדנו". ככה זה כשיורדים ליגה, עוד לא קם האחד שאמר שהכל הלך לו כמו שצריך וזה לא הספיק. לירז אריאלי, שהגיע כדי להוביל, גמר את העונה כבר במחזור השישי. החור שנפער נסגר מאוחר מדי. מצד שני, מכבי CPM מכבים-רעות ידעה לקפוץ בחזרה. אותו מאמן כבר העלה אותה פעם אחת לארצית, הוא יכול לעשות את זה שוב. דווקא נמרוד כהן שאכזב, בשר מבשרה, מנהל הקבוצה, הפתיע בגדול וסחף את מכבי פתח תקווה עד חצי גמר הפלייאוף, לפני שנכנע ליבנה בנקודות. אותה יבנה שהפסידה פעם אחת בלבד משך עונה שלמה, אותה יבנה שגברה עליו בגמר גביע האיגוד. אז נמרוד פיצח את חולשותיה, וכפר קאסם אמרו תודה. בפתח תקווה כבר סגרו עם התכשיט לעונה שלישית, ואם גרף השיפור ההדרגתי של הקבוצה תחתיו יימשך, בעוד שנתיים תהיה למודיעין לפחות קבוצת כדורסל אחת בליגה הארצית ומאמן בליגה אחת מעל, בלאומית.

אחרי שלושים ושלוש שנים הוכתרה אלופה בטור דה פראנס, אנמיק ואן פלויטן ההולנדית האגדית. בצד ההיסטוריה הזאת נעשתה עוד היסטוריה, בישראל, כשרותם גפינוביץ', אגדה משלנו, הייתה לישראלית הראשונה מזה 35 שנה לקחת חלק באירוע היוקרתי ביותר של עולם הרכיבה, והראשונה בגילגולו המחודש. שמונה שלבים, 1,100 קילומטרים לאורכה ולרוחבה של צרפת, 13 אלף מטרים של טיפוס. "זה היה השבוע הקשה בחיי", סיכמה הרוכבת בת ה-30 ממודיעין, שלא במפתיע. באחד הקטעים היא התרסקה, פרקה את הכתף וכמעט איבדה אוזן. מהבחינה הזאת אולי טוב שהיא לא שמעה את ההוא המעצבן ששואל אם זה כואב. אבל היא המשיכה, עם כתף שמונחת עליה בקושי, ואוזן אוזן המן, כדי לסיים 101. העיקר, היא הצליחה. היא סיימה את המסלול, היא עשתה את הטור. גם אם היא לא עושה את זה כדי לסיים, אלא כדי לנצח. היסטוריה זאת היסטוריה. היא פורצת דרך לילדות הקטנות שעכשיו הורידו את גלגלי העזר ואבא עדיין רץ אחריהן עם המקל של המטאטא. אפשר ואחת צועקת "רותם גפינו…" רגע לפני שהיא מתרסקת על שיח. אופניים תמיד היו משל חשוב להתמדה ונחישות, ורותם גפינוביץ' היא השראה. ולא רק לילדות, אלא לכולם. אם היא חולמת על ניצחון בקטע בטור דה פראנס, אנחנו מאחוריה. בכל מצב, בכל מקרה. לכו תשיגו את אלופת ישראל נגד השעון.