קשה להאמין, אבל יש אליפות. צריך לשפשף את העיניים, אבל זאת האמת. נוקאאוט לחסידי הרלטיביזם. עירוני מודיעין בדרך לליגה א'. לא כמעט, לא אולי, לא אפילו. חתום וגמור. נקבע. עירוני מודיעין בדרך לליגה א', אלא אם יקרה מה שקרה לעירוני מודיעין נשים בליגת העל.
קריית מלאכי ניצחה את השנייה, מודיעין ניצחה את הראשונה. לוד ונתיבות התקוטטו, השלישית לקחה בזכות ולא בחסד. בצדק של מי שספגה שלוש פעמים בתוספת הזמן. הכוכבים הסתדרו, בעיקר במגרש, התוצאות נפלו כמו האלכסון בבינגו. הסיפור שלא נגמר, נגמר. הסבלנות השתלמה. הטבלה לא משקרת. לקח זמן, אבל זה כל היופי. בני ישראל הלכו ארבעים שנה במדבר, בעירוני מודיעין הלכו עשור. על דשא סינתטי. אין יותר מתוק מזה, קתרזיס מושלם. שי מאור על תקן דאוס אקס מכינה. המאמן שהצטרף בשלהי העונה שעברה הצליח איפה שנכשלו רבים וטובים. נגד ההיסטוריה , נגד הסטטיסטיקה, נגד חוקי הפיזיקה. בסוף הסיבוב, אי שם במחצית העונה הסדירה, הוא הפסיד לערד ודרשו את ראשו. אחרי הניצחון האדיר על נתיבות, 0:2, אין אלא לבקש את ידו. יואל גנון ספק הרים לרחבה ספק היה רוברטו קרלוס, הכדור נחת ברשת. שתי דקות קודם לכן עלתה קריית מלאכי ליתרון מול לוד. בעשרים דקות דברים יכולים להתהפך, הם התהפכו כל כך הרבה פעמים בפלייאוף הזה שאנשים עצרו בצד להקיא. בסוף קריית מלאכי הבקיעה עוד שניים, ומשה סולימנוב לקח כדור מהחצי ודהר עד שנגמר המקום. ובא למודיעין גואל.
"אלו רגעים של אושר שקשה לתאר", מתמוגג שי מאור. "אין לזה תחליף. לא עצמתי עין מאז יום שישי, החיוך לא יורד לי מהפנים. עליית ליגה זה תמיד מרגש, ועליתי ליגה כמה פעמים בחיים שלי, אבל זאת העלייה הכי מרגשת והכי מתוקה שהייתה לי. בגלל השחקנים האלה, עם הלב הגדול שלהם והווינריות, והצוות הזה שנתן הכל, והאנשים הנדירים פה – אלי סבח, מאיה ויסברג, דוד בן שימול – שמגיע להם. נעשה צדק".
שלוש פעמים במהלך הפלייאוף חטפתם בתוספת זמן. איך מרימים את השחקנים כשזה קורה פעם ראשונה? ושנייה? ושלישית?
"אולי צריך מאמן טוב, לא יודע".
עירוני מודיעין התייצבה לפלייאוף הזה מהמקום השלישי בבית א' של ליגה ב' דרום ב'. אבל בארבעה משחקים מול לוד ונתיבות, שהקדימו אותה, בית וחוץ, היא ניצחה פעם אחת בלבד. גם כשניקו את הלוח והצטרפו קריית מלאכי, ירוחם וירושלים מהבית המקביל, היא שוב מצאה את עצמה מאחורי אותן שתיים. ושוב חזר הניגון. בארבעה משחקים מולן היא ניצחה פעם אחת בלבד, שוב. רק פעם אחת, אבל איזה ניצחון. בדיוק כמה שצריך. ניצחון של אליפות. כי אליפות לוקחים מול הקטנות, יחסית. שומעים את זה הרבה, ולפעמים גם מקבלים גושפנקה. שי מאור בישל אותה עוד בשלהי העונה שעברה. המאמן שהגיע שלושה מחזורים לסיום העונה ההיא, חתום על הישרדות אחת ואליפות אחת בתוך שנה. ואת מי הוא החליף? את אהוד כחילה, שעמד מולו במחזור הסיום כאילו המאסטר. על הקווים של הקבוצה הכי טובה בליגה. ככה סוגרים מעגל.
"זה היה הדבר הנכון, להגיע שלושה-ארבעה משחקים לפני הסוף. כשהוא החתים אותי, אלי סבח אמר לי 'רק שלא תרד ליגה'. אמרתי לו שזה לא יקרה. הקבוצה מספיק טובה. הייתה לי הזדמנות בתקופה הזאת להכיר את המועדון, ללמוד את הקבוצה. פה נוח, אנשים טובים, ישרים, דרך ארץ, אבל בכדורגל צריך להיות רע לפעמים, להוציא ציפורניים, אי אפשר להיות טוב כל הזמן. קצת אני, הרבה הם, זה השילוב שניצח".
עשרים דקות לסוף העונה תפסתם את המקום הראשון בפעם הראשונה.
"היינו במקום הראשון גם לפני שבועיים, למשך יום אחד… אבל כן, ידענו שהפלייאוף הזה יהיה צמוד עד הסוף. הגענו למאני טיים כדי לעלות ליגה. אחרי המשחק מול לוד, שהיה הכי גרוע שלנו בפלייאוף ונגמר בתיקו, אמרתי לשחקנים בחדר ההלבשה, וגם הלכתי לאוהדים ואמרתי להם את זה: 'אנחנו עולים ליגה'. הייתה לי תחושה חזקה שלוד לא ינצחו בקריית מלאכי. זה מגרש שקשה מאד להוציא בו נקודות".
אז ידעת.
"זה לא היה פשוט. היינו במקום השלישי לאורך רוב העונה הרגילה, וגם בפלייאוף לא היינו פייבוריטים בשום שלב., עם יד על הלב, אתה בטח לא חשבת שנעלה. ברגעים הקשים באו אליי אלי ודוד, ואמרו לי 'אנחנו יודעים מי אתה, אנחנו סומכים עליך'. ידעתי שאני חייב להחזיר להם".
כן סימנו אתכם בהתחלה כאחת המועמדות. להביא מאמן שעלה ליגה שש פעמים זאת הצהרה.
"בניגוד למה שאומרים, התקציב שלנו ממש לא גבוה. אני מכיר את הליגות האלו, את התקציבים שמעמידות קבוצות שרוצות לעלות ליגה. אנחנו לא שם מהבחינה הזאת. בלוד שמו עוד חמישים אלף לחודש כדי להתחזק לפני הפלייאוף. אבל גם קריית מלאכי ונתיבות. לא מעט קבוצות בליגה שלנו השקיעו יותר. אנחנו איפשהו בין ירוחם לירושלים. אבל בכדורגל, בסוף זה מוכרע על הפרטים הקטנים. היה פלייאוף קשה, עם שש קבוצות חזקות. מי שלא מכיר את הליגה הזאת, ליגה ב' דרום ב', לא יודע מה זאת ליגה חזקה. לעלות מפה זה מטורף".
הסגל העמוק שיחק תפקיד?
"ליגה זה מסע. איבדנו שחקנים בדרך. גילי גילקרוב ושחף פלדמן, עמודי תווך. צירפנו שחקנים, עשינו התאמות, המשכנו להאמין. הבאנו את דודו כהן כדי לעזור לנו, אבל הוא לא איבד פתאום את המקום שלו בהרכב. העומס הכריע אותו. טל קרוצ'י החמיץ משחקים חשובים, משה סולימנוב הסתבך עם כרטיסים, יונתן רוטשילד עלה לפני שבועיים למשחק על כדורים, עם גב גמור, והיה מדהים. אף אחד לא יודע, אבל באימונים הכי חשובים של העונה, לפני המשחקים המכריעים, היינו ארבעה עשר שחקנים באימון. בקושי שבע על שבע. סגל עמוק? לא יודע".
אז מה כן?
"חדר ההלבשה שלנו. מה שהיה השנה במודיעין היה יוצא דופן. חדר הלבשה נדיר, משהו לא מהעולם הזה. מגובש, מאוחד, עושים מנחה ביחד, ערבית, קריאת מגילה. כולם מחוברים. האחרון בספסל מפרגן, מאהבת אמת. אלעד סיבוני ואילן זאנו שמרו על המקום הזה מכל משמר. מי ישב בספסל במשחק הכי מכריע? דודו כהן, אפק חדד שכל השנה היה בהרכב, יניב חייא השחקן הכי יציב בקבוצה השנה. אף אחד לא עיקם פרצוף, אף אחד לא צייץ. רק המטרה עמדה לכולנו מול העיניים. זה מה ששמר אותנו ברגעים הקשים, זה מה שהעלה אותנו ליגה".
להרגיש שיש קהל
אז זהו, המשימה הושלמה. לראשונה בתולדותיה עירוני מודיעין עולה לליגה א'. אבל יש עוד משהו לקחת מהעונה הזאת, ככל הנראה החשוב ביותר לקחת. מועדון שהתחיל את השנה עם חמישה עשר אוהדים, כולל חתולים משוטטים, סיים אותה עם שמונה מאות תלויים על הגדרות ועוד עשרות שישבו על הגבעה הסמוכה עם משקפות, כאילו הימים הזוהרים של המכתש. תופים, וווזלות, גרונות עם מיתרים עבים במיוחד. שנה הבאה הם יכוונו לייזרים על סלאח בפנדל, או לפחות על ערן לוי. השחקן השניים עשר חזר. לפני עשור הוא מילא את השמשוני, ומאז שממה. פרש, תלה את הנעליים. סיפר שהוא יכול היה להיות גדול, אבל אז הוא נפצע. היום הוא ממלא את אצטדיון ליגד. בשעה טובה. אוהדים חיכו לקבוצה שחיכתה לאוהדים שחיכו לקבוצה.
"ההצלחה מדברת. ניצחונות מביאים קהל, ככה זה עובד. אי אפשר להיתמם. בחלק המכריע של העונה התחלתי להרגיש שבאמת יש קהל למודיעין. קהל נהדר. מעודד, מרעיש, שאוהב את הקבוצה, שבא לתמוך. עם ילדי מחלקת הנוער, ההורים ומי שהכדורגל בעיר חשוב לו. יש להם חלק בעלייה הזאת, לך יש חלק בעלייה הזאת, אין שאלה בכלל. כשהיינו צריכים אותם הם היו שם. אני שמח שהצלחנו להחזיר, שהצלחנו לגרום לאנשים אושר. אני מקווה שהם ימשיכו ללכת איתנו יד ביד, גם ברגעים הפחות טובים. אי אפשר רק להצליח, לא מעודדים רק כשטוב, אבל אנחנו נעשה הכל כדי לתת להם סיבות לבוא ואני מקווה שהם יעשו הכל כדי לעזור לנו".
יש כבר תכניות לשנה הבאה? אילו שינויים יידרשו להערכתך?
"יש בקבוצה חמישה-שישה שחקנים ממודיעין, שחקני בית – בוהדנה, שחק – היה להם חלק גדול מאד בהישג הזה ונרצה עוד. יש הרבה שחקנים צעירים מהעיר שמסתובבים בקבוצות אחרות, כי הקבוצה הזאת הייתה זרוקה איפשהו. ליגה א' זאת אופרה אחרת – שידורים ישירים, טלוויזיה, חשיפה – יש להם סיבה לחזור. נבנה תלכיד מקומי טוב, עם חיזוקים נקודתיים. ההמשכיות חשובה ואני מאמין בקבוצה שבנינו פה. אני מעריך ששמונים אחוז מהסגל יישאר. אנחנו רוצים לתקוע יתד, לתת עונה יפה ולא להשתרך בתחתית. אני לא אומר שנעלה ליגה, אבל כן תהיה קבוצה טובה".
המגרש מספיק טוב לליגה א'?
"יצטרכו לעשות התאמות. הקומפלקס מצוין, אבל מבחינת כר הדשא אני חושב שהוא עשה לנו נזק השנה. אין בעיה שהוא סינתטי, אבל צריך לשפר. שיהיה כמו בשמשוני למשל. אז שם המגרש קטן, אבל אני מאמין שיהיו פתרונות. יש פה ראש עיר שתומך מאד בקבוצה, וסגן ראש עיר, יושב ראש המועדון, שנותן את הלב".
רגע, נצטרך לשלם כדי להיכנס?
"אני לא יודע, אני לא אחראי על הצד הזה. בליגה א' למכור כרטיסים זה מקובל. כל הקבוצות שאני מכיר, חוץ מאזור ואולי עוד כמה, בודדות, מוכרות כרטיסים".
הלב שמאחורי הקבוצה
אם שי מאור הוא המוח שמאחורי העלייה ההיסטורית, את הלב מספק האיש והאגדה דוד בן שימול, מי שהיה ממייסדי הקבוצה אי שם בעשור הראשון של המאה, ומאז פרישתו מ'ידיעות אחרונות' לפני כמעט שלוש שנים משמש כמנהל המועדון, יחד עם איש המשק אלעד סיבוני ואילן זינו.
את המשחק עצמו הוא כמעט ולא ראה ("צפיתי אחר כך בפייסבוק"), אחרי שבמהלך כל 90 הדקות הוא תיזז מצד לצד בדאגה לאבטחה ולסדר, ואפילו להביא בעצמו מים קרים לסדרנים. "העונה, מתחילת הדרך ידעתי שזה זה. ידעתי. שי מאור אימן את אזור לפני 11-12 שנים, כשהתמודדנו מולם בגביע והפסדנו. כבר אז אמרתי לעצמי שאני רוצה מאמן כזה. עם ידע, עם ניסיון וכריזמה. לשמחתי, בתחילת העונה אלי סבח דאג להביא אותו".
היה מסע ארוך ולא קל. איך התחושה?
"תשמע, מאז המשחק אני מסתובב בעיר ובכל מקום פונים אלי ואומרים כל הכבוד. תשאל אותי מה היה במשחק אני לא זוכר כלום, אבל הרגע אחרי הגול הראשון היה רגע בלתי נשכח".
ציפיתם לכל כך הרבה קהל?
"אני אמרתי כבר שבוע לפני המשחק שיגיעו בסביבות 1,500, ולא טעיתי. זה מלמד שיש פה קהל ויש צימאון אדיר לכדורגל בעיר. אנשים פה משוועים לקבוצה בליגה בכירה. כשיש לך קבוצה בליגה א' זאת אמירה. עכשיו לשחקנים הצעירים יש אופק, יש לאן להסתכל קדימה. המועדון נכנס להתלהבות גדולה, וגם התושבים, ואני מקווה שבעלי העסקים יתחברו יותר למועדון ויאמצו את הקבוצות".
ומה בשנה הבאה?
"נצטרך להיערך לשנה הבאה. להגדיל את היציע, לארגן עמדת שידור ועוד הרבה דרישות שיש בליגה א'. צריך להגיד גם שיש פה שינוי אדיר במתקנים בשלוש השנים האחרונות, גם בליגד וגם בשמשוני. יש לנו ראש עיר תותח, ואלי סבח הוא בולדוזר, שי מאור מאמן עם קבלות, יש לנו סגל שחקנים נהדר וקהילה תומכת ואוהדים נפלאים, ועכשיו מסתכלים קדימה".
כמה דקות אחרי שריקת הסיום, בעוד ששחקני הקבוצה נעטפים באהבת היציע המאושר, מצטרף אליהם חמוש בחיוך ענק אלי סבח, סגן ראש העירייה ויו"ר המועדון בשלוש השנים האחרונות, סרבן ריאיונות ידוע שהתרצה הפעם לאחר מסע שכנועים.
האמת, לא האמנו שתעלו.
"לא רק אתם לא האמנתם, הרבה לא האמינו. היה קשה ולא פשוט, גם כי לא היינו תלויים רק בעצמנו".
הייתה עונה לא פשוטה. האמנתם לאורך כל הדרך?
"אני מעולם לא יצאתי בהצהרות, אבל אשקר אם אגיד שזו לא הייתה המטרה כבר מתחילת הדרך. האמנתי מתחילת העונה. בשבוע שעבר שיחקנו בלוד, המשחק הכי גרוע שלנו העונה ולא הפסדנו בו, זה בהחלט פתח את הצ'אקרות והתיאבון. אמרתי לעצמי שאם במשחק כל כך גרוע לא הפסדנו, אז בוא נתעלה על עצמנו ונעשה את העבודה".
לוד הפסידה, השוער של נתיבות חטף גול טיפשי, הכל הסתדר לכם. מה השתנה העונה?
"מה השתנה? ללא ספק המאמן, נקודה. זה לא כל הסיפור, אבל בהחלט חלק גדול ממנו. עשינו חריש עמוק במועדון בשנים האחרונות. מה שהיה פה לפני ארבע-חמש שנים כבר לא קיים. עברנו לפסים יותר מקצועיים. לא הכל מושלם, ויש מה לשפר, אבל מה שהיה פעם, חובבני ומטה, כבר לא קיים".
צריך יותר כסף בשנה הבאה.
"אני מאמין שישקיעו יותר. ליגה א' זו אופרה אחרת לגמרי, חד משמעי. זה לא דומה לליגה ב'. תהיה סמוך ובטוח שאם אני נשאר, אני לא נשאר כדי לרדת ליגה. היום החתמנו את שי על חוזה לעונה נוספת. זה לא היה פשוט, כי יש לו הרבה הצעות, אבל הוא ימשיך איתנו. עכשיו נתחיל לבנות את הקבוצה".
היו מחשבות בלשכת ראש העיר להעביר את הקבוצה לבעלות פרטית. זה עוד על הפרק?
"כן, אבל לא לבעלות פרטית. יש ניסיון לעניין קבוצות גדולות כמו הפועל תל אביב, ואז מודיעין תהפוך לקבוצת בת שלהם. זה רעיון מצויין. עם בעלות פרטית המועדון לא יגיע לשום מקום. בעלים פרטיים רק יחפשו לגזור קופונים. יש פה אלף ילדים, זה הרבה כסף. אני לא אתן לזה לקרות. יש מלא הצעות מגורמים פרטיים, אבל לא אתן לעשות את זה לילדים שלנו".
•••••••
הכדורגל הגיע למודיעין
ערן קמינסקי
נתחיל בוידוי: טעיתי. לאורך השנים האחרונות סברתי שאין טעם להשקיע כסף ומאמץ בקבוצת הבוגרים, גם לאור הדשדוש בליגה ב' וגם בשל העובדה שניהול קבוצה בליגה בכירה יותר, כמו בחזונו של ביבס, זה עניין של הרבה מאוד כסף. כך למשל חשבתי שפרויקט הגלאקטיקוס היה מיותר, ושצריך לשים את הכסף העירוני על קבוצת הנשים, ובעיקר על הילדים. אין סיבה, כך חשבתי, שהעירייה והמועדון לא ישקיעו כל מה שיש להם כדי לייצר כאן אקדמיה מובילה לילדים ונוער.
אז טעיתי. ואת ההוכחה לטעות שלי קיבלתי בשני רגעים בשישי האחרון. הרגע הראשון היה כשהגעתי למגרש, חצי שעה לפני הפתיחה, ונתקלתי בתור ארוך משתרך בכניסה ליציע, שבסופו עמדה מאבטחת תקיפה ונפנפה את עשרות הממתינים ללכת ולחפש לעצמם טיפת צל אי שם מסביב למגרש. הרגע השני בו הבנתי שטעיתי היה בשנייה בה שוער נתיבות השמיט לתוך שערו כדור גובה פשוט, כאשר היציע פשוט התפוצץ משמחה טהורה ואנשים סביבי, מחוץ למגרש, עפו באוויר. אין כמו כדורגל.
אז המשחק הגורלי התחיל כמו שצריך להתחיל, עם למעלה מ-400 אוהדים נרגשים ביציע מקושט דגלים ושלטים ומאות נוספים מסביב לגדרות. גם אוהדי נתיבות הרשימו, כאשר קרוב למאה מהם התמקמו בצד הדרומי של היציע, בו יצרה המשטרה מעין יציע אורחים.
מחזור אחרון, ארבע קבוצות רוצות ניצחון, אין יותר דרמה מזה. וכראוי, גם על המגרש הורגש המתח, כאשר מספר דקות אחרי הפתיחה התעמת השוער המודיעיני עם חלוצה של נתיבות, נתן לו קטנה (וניצל בנס מאדום) וסימן את האות לפתיחת מהומה קלה על המגרש. אוהדי נתיבות הגיבו בשירת "ברכות" מאורגנת לשחקני, אוהדי וכלל תושבי מודיעין, אבל המהומה נרגעה והמשחק התחדש, גם אם הרבה כדורגל לא היה שם.
ואז הגיעה המחצית השנייה. האוהדים לצדי, לאורך גדר המגרש, כוססים ציפורניים ומרפרשים כל רגע את אתרי התוצאות כדי להבין מה עושה לוד המובילה, ואז מגיע הרגע שכולם חיכו לו. רק שתיים-שלוש דקות קודם לכן הוציא שוער נתיבות כדור קשה שהלך בדיוק לחיבורים, והנה עוברות כמה דקות והוא נותן לשחקני מודיעין את המתנה הכי גדולה שיכלו לקוות לה. ואז הגיע הכדורגל למודיעין. בעוונותי, את השנים הראשונות שלי בעיתונות העברתי בהתרוצצות במגרשים ככתב YNET ספורט. ראיתי הכל, מליגת האלופות ועד גמר היורוליג, אבל כמו שיודע כל חובב כדורגל אמיתי, הכדורגל האמיתי הוא בליגות הנמוכות. בלי מניירות של מקצוענים, בלי מצלמות טלוויזיה, בלי שירותים ביציע או מספיק צל לכולם. כדורגל נטו. שחקנים, כדור, אוהדים. אוהדים שפשוט המריאו באוויר רגע אחרי הגול, בצרחות "יש" שהגיעו עד לבוכמן, בעוד שהספסל המודיעיני לא יודע את נפשו. השוער רץ את כל המגרש כדי להתחבק עם הספסל, שחקנים איבדו כיוון ורצו בכלל להתחבק עם האוהדים, ולמשחק בכלל נותרו עוד 20 דקות.
לאורך הגדר האוהדים מעלים הילוך בפיצוח הגרעינים, ועם כל דקה שחולפת הם מורידים שתיים מהשעון ומתפללים לשריקת הסיום. ואז מגיע השער השני, ולא הרבה אחר כך גם שריקת הסיום. לוד הפסידה, מודיעין ניצחה. עשור בליגה ב' הסתיים, ונקווה שלא להיפגש איתה שוב. על המגרש פסטיבל, ביציע ילדים עם דמעות, שחק בן שבת מנצח על החגיגות, השחקנים מחלקים את החולצות לאוהדים ואפילו אלי סבח מובל אל היציע בחיבוק גדול. אחרי קרוב לחצי שעה מתחילה להתפזר החגיגה, וטור מכוניות ארוך מנסה לפלס את דרכו החוצה ממגרש החנייה. בדרך לאוטו ילדה קטנה עם חולצת המועדון מרימה ראש אל אביה ושואלת: "אבא, גם בשנה הבאה ננצח?". מהפה שלה לאוזן של אלוהי הכדורגל. אין כמו כדורגל.
