היאבקות היא מאומנויות הלחימה העתיקות ביותר, אם לא העתיקה מכל. לא צריך ללכת עד האילידיאה המתרחשת בשנה העשירית של מלחמת טרויה, או למיתולוגיה היוונית, שם איאס ואודיסאוס מתאבקים. די לצפות בזוג גורי פנדה. ספק קרב, ספק משחק. הטבע לא טועה, לא אחרי מיליארדי שנות ניסיון. כנראה שיש בה בדיוק את מה שצריך: פיזית, נפשית, להתפתחות, לכישורי הלחימה. מדענים יוסיפו שכשמתאבקים הצרבולום בטירוף.
"היאבקות זה הספורט הכי טוב להתפתחות, מכל הכיוונים", מאשר אדי רסקין, שהקים את המועדון העירוני כבר לפני תשע שנים. " כשאתה מנצח עצלנות ופחד, אתה יכול לנצח הכל. בארצות הברית יש לא מעט מדינות ששיעור היאבקות זה חלק ממערכת הלימודים. זה לא סתם".
אדי, 53, התאבק בבלארוס, מעצמה בענף, רמה ארצית. כשלא הצליח לעשות את הצעד האחרון להצלחה בינלאומית, הוא פנה לאימון. קודם בבלארוס, ואז, כשעלה לארץ, השלים את הקורסים החסרים בוינגייט כדי לקבל את התעודה בעברית. למודיעין הוא הגיע ב-97', ואת מועדון ההיאבקות העירוני הוא פתח רק ב-2013. "הייתה עלייה גדולה מברית המועצות, רבים מהתחום. בשנות התשעים מתאבקים הלכו לעשות אליפות ישראל בג'ודו וניצחו. זאת ההיאבקות שהייתה פה. היה פה אלוף עולם, היו הרבה הישגים, ואז זה דעך".
למה?
"לדעתי רוב המאמנים שהגיעו היו פשוט מבוגרים מדי. שמו דגש על אוכלוסיית דוברי הרוסית. אני חשבתי שזאת טעות, בגלל זה עזבתי את המועדון בלוד. עבדתי עם מאמן טוב, אבל בן שבעים פלוס, שלא ידע עברית. היה לנו ויכוח, רציתי את כולם וזה היה לו קשה. ברוב המקומות זאת הייתה הבעיה. מאמנים מצויינים, עם המגבלה הזאת, ולא היה איגוד עם חוש לזהות, לשנות ולדחוף. היום יש, ובאמת יש שינוי לטובה. זה כולל גם דור חדש של מאמנים, אני ביניהם. מקווה שנצליח".
"גדל כאן דור חדש ומוכשר"
חמש עשרה שנים עברו עד שאדי פתח פה את המועדון שלו. כדורגל לא היה, אז היאבקות? אבל הנחישות והעקשנות השתלמו. נחישות ועקשנות של מתאבק, שחופר מהקרביים ותופס את היריב באגלי הזיעה. מאז שנפתח ב-2013 המועדון של רסקין עבר כברת דרך, גם גיאוגרפית. ממכבים לקייזר, לאולם הפרחים ועד למגינים, בסמוך לעירוני ג'. מהקצה למרכז, עקב בצד אגודל. גם מטאפורית. בהתחלה היה צריך לשים מזרונים ולהרים. אולי אימון טוב, אבל סיזיפי. עכשיו כבר לא. אבל הצעד הבא הוא לקבוע את השעות והימים, מקום שכל כולו היאבקות. לפני שלוש שנים הוא הגיע לארבעים ספורטאים, כל אחד פוטנציאל למדליה אולימפית, ואז התפרץ וירוס קטן, ועל מה שקרה כאן יכתבו מגילות.
"המצב לא חזר לעצמו, היום אנחנו בקושי עשרים וחמישה. אבל דור חדש גדל, מוכשר מאד. השנה האחרונה הייתה מוצלחת, רשמנו הישגים. בסוכות שלושה חניכים שלי השתתפו בטורניר בשבדיה, שניים לקחו כסף ואחד לקח ארד. היינו באסטוניה, שלושה ילדים בני שתיים עשרה, נלחמו כמו אריות. 200 מתאבקים, ארבעה עשר מזרונים במקביל. הם ניצחו חמישה-שישה קרבות ביום אחד. אלופי ישראל אשתקד, גם ביווני-רומי וגם בחופשי. אני מאד רוצה שיצליחו, אני מאמין בהם. יש לי חניך בן שש עשרה, מקום שלישי באליפות ישראל לבוגרים, כישרון חד פעמי. והכישרון הכי גדול שלי, בן תשע, לקח מקום ראשון בטאלין. יש לו מנוע בפנים שאי אפשר לכבות"
נזקי הקורונה?
"במודיעין לא היה אפשר להתאמן במשך תקופה מאד ארוכה. בגלל זה אני רוצה אולם משלי. במקומות אחרים, עם אולם משלהם, התאמנו והשיגו יתרון. כשהתחילו התחרויות הם הגיעו מוכנים. אני עשיתי אימונים על הדשא, אבל זה לא אותו דבר. אם בעכו, כרמיאל ולוד, לא ערים גדולות, יש אולם רק להתעמלות, אז גם במודיעין אפשר".
ההפסד הוא גם שלנו.
"היה לי בחור שעשה קריטריון לאליפות אירופה. נסענו לדנמרק לפני הקורונה, תחרות רצינית. היה צריך לנצח שני קרבות, ניצח אחד ובשני הוא עשה קאמבק מדהים בתשע שניות. כולם היו בהלם. הוא הפסיק בקורונה, יצא מהשגרה. תיכף צבא. והיו עוד, אלופי ישראל שהתגייסו. בסך הכל רוב הבוגרים עזבו, גיל שש עשרה ומעלה, חוץ מאחד. הם היו בדיוק בגיל, אבל שנתיים זה היה יותר מדי. הם הלכו לצבא, חלק לפני צבא. עד שחזרו פה לשגרה זה היה מאוחר מדי".
לא קל להתאושש ממכה כזאת.
"היה טורניר בוילנה, מאד מרגש, עשר מדינות שלחו נציגים. שמו מזרונים בכיכר, אנשים הולכים, מכוניות מסביב, כולם עוצרים ומסתכלים. באו שני זוגות פנסיונרים, ראו עלינו כיתוב בעברית והתחילו לעודד אותנו ולצעוק. אווירה שקטה יחסית, אירופה, לא רגילים. הם נתנו את הלב, זה היה מדהים. עלינו על הפודיום עם דגל ישראל והם נשארו איתנו ובכו. זה נותן כוח".
חיים ומוות שזורים בסיפור ההיאבקות הישראלית. באולימפיאדת מינכן נרצחו שני מתאבקים (אליעזר חלפין ומארק סלבין), מאמן היאבקות (משה ויינברג) ושופט היאבקות (יוסף גוטפרוינד). אך השנה נערכה בישראל תחרות בינלאומית ייחודית לזכרם – "מתאבקים לשלום" – בהשתתפות אורחת מפתיעה במיוחד – נבחרת מרוקו. "הספורט תמיד היה כלי לשלום עולמי וידידות בין עמים", כתב יו"ר האיגוד פואד מסקוט, כדי לסכם את הפעם הראשונה שבה התייצבה משלחת מרוקאית ייצוגית לקחת חלק באירוע שכזה. חמישה עשר מתאבקים ייצגו את ישראל בשמונה אולימפיאדות. יורי יבסייצ'ק הגיע רביעי במשקל 130 ק"ג בסידני 2000. גוצ'ה ציציאשווילי רשם ב-2003 את הישג השיא של מתאבק ישראלי כשהיה לאלוף עולם, אבל מאז פרישתו לא קמו יורשים, בבייג'ינג ובלונדון לא היו נציגים ישראלים בענף, עד שב-2016 הפציעה בריו אילנה קרטיש, המתאבקת הישראלית הראשונה לקחת חלק במשחקים האולימפיים, כשבדרך היא קוטפת ארבע מדליות כסף באליפויות אירופה. אולי השם הגדול הבא יגיע דווקא מכאן?
"זה חוג מאד משפחתי ופרטי, אני לא מחפש כמות. פחות זה יותר. אפשר לקדם, לתת לכל אחד יחס אישי. קבוצה של עד שניים עשר ילדים. זה עובד. כמעט בכל שנה יש לנו בין חמישה לשמונה אלופי ישראל – ילדים, קדטים ובוגרים. לא מדליסטים, אלופים. אנחנו מתחרים מול מועדונים עם תנאים יותר טובים, עם כמות גדולה יותר של ספורטאים, משמעותית. רחובות, ערד, תל אביב, לוד. אנחנו קטנים, אבל איכותיים. אנחנו נחשבים ברמה הארצית".
במה אתה גאה?
"אצלנו שלוש-ארבע שנים רק מתכוננים. אין תחרות לפני גיל 12. עובדים על גמישות, אקרובטיקה, כוח, כוח מתפרץ, סיבולת, מחשבה טקטית, תרגילים. זה לא שחמט, זה יותר קשה. דברים משתנים מהר וצריך להגיב. בנוסף לטכניקה, מפתחים ערכים, חינוך, משמעות הכוח, האחריות הנלווית לכוח. ילדים צומחים. עד התקופה האחרונה התאמנו אצלנו גם אוטיסטים. היה לי ילד, התאמן שלוש שנים וניצח, כמו ילדים רגילים. אפשר לעשות דברים מדהימים".
מטרות לטווח הקרוב?
"אנחנו מתכוננים לאליפות אירופה בקיץ. תהליך לא פשוט, כי צריך לעשות אליפות ישראל ואז לעשות קריטריון. היינו בשני טורנירים בינלאומיים וחזרנו עם שתי מדליות זהב וכסף, ואנחנו ממשיכים לעבוד. אני מקווה שאולי נצליח לגייס ספונסר, זה לא קל. הטיסות, מחנות אימונים, טורנירים בינלאומיים. הכל נופל על ההורים. אולי הכתבה הזאת תעזור. שיכירו, שישמעו, שידעו. הענף הזה לא דומה לשום דבר אחר".
