ארגנטינה זה כבר מזמן לא רק גרדל ומראדונה, בינתיים מסי הספיק לעשות פה סיבוב. אבל חשוב מכך, מודיעין זאת כבר מזמן לא עיר העתיד, היא עיר ההווה. גם בזכות אנשים כמו חורחה בורשטיין.

טל ברודי הגיע למכביה השביעית, וחמש מכביות אחר כך הגיע גם בורשטיין. מרק ספיץ נשא את הלפיד, חיים הרצוג היה נשיא. הסנטר הארגנטינאי-יהודי ידע שנים מוצלחות במכבי בואנוס איירס ובמועדון שלום עליכם בואנוס איירס. אלו סידרו לו זימון לנבחרת האלביסלסטה וחוזה בפרו-קריל אואסטה, הרבה לפני ג'ינובילי, סקולה ואמברטו, הרבה הרבה לפני פקונדו קמפאצו. שש שנים לפני שהאחרון נולד, הוא כבר החליט שארץ הקודש תהיה היעד הבא. משלום עליכם לשלום עלינו. לאולימפיאדה היהודית הוא הוזמן אחר כבוד, כהוקרה על קריירה מרשימה. בימים שהוא דינקק עוד לא הייתה קשת שלוש. ביל ראסל היהודי, בטח קראו לו.

"נולדתי בארגנטינה, שיחקתי כדורסל מגיל 15. לפני כן עסקתי במגוון ענפי ספורט: כדורגל, כדורעף, שחייה, התעמלות קרקע וכדורסל. אני דוגל בהתנסות במספר רב של ענפי ספורט לפני שמתמקדים. ניסיתי גם להכניס את זה לראש של הישראלים, אבל לא הצלחתי. לדעתי חשוב להכין את עצמך לעיסוק בספורט, חובבני או מקצועי, על ידי התנסות בכל ענפי הספורט".

היום גיל 15 נחשב כבר זקן מכדי להתחיל.

"מכיוון שהייתי מוכן גופנית, הייתה לי הצלחה כמעט מיידית בכדורסל. תוך שלוש שנים התחלתי לקבל הצעות מכל מיני קבוצות. התחלתי את הקריירה במכבי בואנוס איירס. בגלל שהייתי גבוה, הייתי בתפקיד סנטר. למדתי מניסיון אישי שזו טעות לתת תפקיד אחד, ומאז שהתחלתי לאמן לא נתתי תפקידים קבועים, כדי שהילדים ילמדו לשחק בכל העמדות".

איך נראה הכדורסל בארגנטינה בימים ההם?

"לא היה אז כדורסל כל כך מקצועי בארגנטינה. במקביל, עבדתי בבנק. בארץ דווקא היה יותר מתקדם. דווקא כאן היה יותר קל, כי הייתה רק ליגה אחת. בארגנטינה היו בערך שלושים ליגות. רק בסביבות 1987 הקימו ליגה לאומית והייתה המהפכה בענף הכדורסל בארגנטינה".

איך התפתחה הקריירה שלך?

"שיחקתי במכבי שנה ואז עזבתי, בעקבות המאמן, לקבוצת שלום עליכם בואנוס איירס, שהייתה קבוצה שכונתית. שיחקתי בקבוצה שש שנים, בהן גם לקחנו אליפות. הוזמנתי לשחק בנבחרת ארגנטינה, ובמקביל הגעתי לקבוצה מקצועית יותר של מועדון פרו-קריל אואסטה. שיחקתי שם שלוש שנים ואז חזרתי לשלום עליכם. בגיל 31 חזרתי לשחק בהתנדבות בקבוצה בה נולדתי כשחקן, מכבי, בידיעה שאלה השנים המקצועיות האחרונות שלי. שיחקתי שם עד שנת 1984, ובגיל 35 פרשתי".

הרבה ספורטאים מתקשים אחרי הפרישה.

"למדתי במכללת ספורט בקורס למאמני כדורסל שנתיים וחצי עם תואר אקדמי. לפני הפרישה כבר התחלתי לאמן קבוצות צעירות במכבי. ההתמחות שלי הייתה כדורסל ופסיכולוגיה של ילדים. גם הקריירה שלי בתור מאמן הייתה מהירה. אחרי שנתיים לקחתי אליפות עם כתות ט', אז התחילו לנסות ולפתות אותי לעבור לקבוצות גדולות יותר. הסתובבתי בין כמה קבוצות, עד שהגיעה בשנת 1990 הזדמנות לאמן בליגה הלאומית ואז החלטתי לעלות לארץ, דווקא כשאליפות העולם בכדורסל נערכה בארגנטינה".

בואנוס איירס של הכנרת

חורחה בורשטיין הגיע לישראל, אבל לא בדיוק. קיבוץ מסילות ליד בית שאן היה כמו בואנוס איירס של דרום הכינרת. עם קהילה ארגנטינאית גדולה, דיברו שם הרבה ספרדית ואכלו אלפחורס שנשאר בתיק מהמסע. בקיבוץ הוא עבד במפעל כבלים, ובמקביל אימן את ילדי האזור, באופן חובבני, בעיקר כדי לשמור על קשר עין עם הכדורסל. כעבור כשנה ומחצית התרגש עליו מסיפורי חבר של חבר. למעשה, חבר של חברה. תלמיד של פרופסור ארגנטינאי מפורסם מהאוניברסיטה העברית, פרופסור אשר כתב ספר על ספורטאים יהודים מארגנטינה. מקומו של חורחה לא נפקד מן הספר. אז החבר של החבר, למעשה, החבר של החברה, יצר קשר.

"הוא שאל אם חורחה בורשטיין מהספר קשור אלי. אמרתי לו שיש לנו קשר קרוב מאד, עד כדי כך שזה אני. למחרת קבלתי הצעה מהאוניברסיטה העברית לעבור לירושלים ולאמן שם את נבחרת אס"א. סידרו לנו דירה ועבודה, ובלי לשים לב עברנו לירושלים בשנת 1992. ואז אפשר להגיד שעלינו ארצה והגענו לישראל האמיתית. יש לי הרבה מזל עם האנשים שפגשתי והכרתי. גם מבחינה מקצועית היה לי הרבה מזל. אס"א ירושלים היה מקום מאד טוב להכיר את המנטליות הישראלית ואת התרבות המקומית. זה היה בעצם המפגש הראשון שלי עם הישראלים, כי הקיבוץ היה חברה סגורה עם הרבה מאד ארגנטינאים".

למה ישראל?

"תמיד רציתי לעלות ארצה. אחרי שהגעתי לישראל למכביה ב-1985 ידעתי שזה יקרה. הוזמנתי להגיע למכביה כהוקרה לקריירה שלי. המשלחת מארגנטינה הייתה יחסית גדולה, ואני הגעתי עם נבחרת הכדורסל הבוגרת של כל האגודות היהודיות בארגנטינה. אשתי ואני עלינו לישראל כשהילדים היו בני 15, 12 ו-5. היינו יחד בהחלטה והייתה הסכמה כללית, למרות שלא ידענו אף מילה בעברית כשהגענו ארצה. גם אחרי שעלינו המשיכה ההסכמה, אפילו עוד יותר חזק. הילדים שלי הם קודם כל יהודים. עם הזמן הם התחילו להרגיש גם ישראלים".

ואתה?

"זה לא היה קל. הדברים מאד שונים, אבל בנוסף למשפחה, גם הילדים שאימנתי עזרו לי מאד. היו ילדים בני עשר מקסימים שממש עזרו לי, ועד היום אני בקשר עם חלקם".

בימיו באס"א הגה בורשטיין את הרעיון לפתוח בתי ספר לכדורסל במתנס"ים. באס"א לא התלהבו, מסיבותיהם, אבל הסכימו ללוות אותו. שנה אחרי שפתח בית ספר לכדורסל, הזמינו אותו לפתוח שניים נוספים. הוא מצא את עצמו מתזז בין מכבי ירושלים לאס"א ולמתנס"ים, בלי רכב. להפועל ירושלים הוא אמר לא, כי הם לא ראו עין בעין. חרוץ, נחוש, לא מתפשר על עקרונותיו. פעם היה פה שמח. הוא כן פתח למענם בתי ספר לכדורסל נוספים, עד גבעת זאב, שכונת מגוריו. הוא התחיל עם חמישה ילדים, אחד מהם בנו הצעיר, אבל לא נדרשו לו יותר מחודשיים כדי למלא את השורות. כשעזב, ב- 2005, שיחקו שם כדורסל 250 ילדים בתשע קבוצות ליגה, כולל קבוצת בוגרים.

"בשנה השנייה פתחנו קבוצה ייצוגית שניצחה את המשחק הראשון בלבד, ואחר כך הובסה בכל שאר המשחקים. אני מאד גאה בזה שאף ילד לא עזב את הקבוצה. הילדים נהנו למרות ההפסדים. לא היה קל, התווכחתי הרבה עם הורים. הם רצו שהילד יהיה אלוף כבר מההתחלה. אני לא מאמין שאפשר להיות אלוף בן לילה".

מתי הרגשת שעברו מספיק לילות?

"עם הזמן. התחלנו לנצח קבוצות שהביסו אותנו בהתחלה, וילדים שיצאו מפסגת זאב כדי לשחק בהפועל התחילו לחזור אלינו, כי ראו שהדרך שלנו מאד נכונה. ראיתי, לשמחתי, שכמה מקומות בארץ התחילו לשנות את התפיסה הזאת".

מתי הגעת למודיעין?

"בשנת 2006 עברנו לגור במודיעין. פרשתי מפסגת זאב והמשכתי לעבוד 4 שנים במתנ"ס בקעה. כשהחלטתי להפסיק לנסוע לירושלים ולנסות להתמקד במודיעין, הופיעה ההזדמנות לעבוד בעוצמה מודיעין. בפגישה הראשונה שלי עם הנהלת המועדון הסברתי איך אני תופס את הכדורסל לילדים, מבחינת תהליכים ויחסים, וכמה חשוב לי לעבוד במקום שבו מבינים את זה. לשמחתי, אמרו לי שזו בדיוק הדרך שלהם, ומאז אני חלק מעוצמה מודיעין".

חורחה בורשטיין הוא ככל הנראה המאמן הוותיק ביותר בעיר. אין חכם כבעל ניסיון, שאז מדובר בגאון. 16 שנה פה, וזאת רק ההתחלה. אם זה היה תלוי בו, היינו יוגוסלביה. עם ילדים בכיתה ח' שעדיין לא שיחקו משחק ליגה אחד בחייהם, בלי התחרות והלחץ היה להם מקום לגדול. הילדים שלו, למשל, עד כיתה ח' שיחקו עם אבא. וכן, גם עם אימא, בעלת יד רכה מחצי מרחק, שחקנית כדורסל ארגנטינאית בדימוס גם היא. אבל הנכדים, ארבעה במספר, כולם בכדורגל. אחד 1.94, רק כדורגל. אפשר להוציא את הארגנטינאי מהשכונה, אבל אי אפשר להוציא את השכונה מהארגנטינאי. אפילו לא סבא בורשטיין. את מה שהוא שכח, כבר לא ילמדו פה לעולם. ואת מה שהוא אומר במבע, מאמנים צריכים לכתוב על שלושה עמודים. אז יש בית ספר לכדורסל במודיעין, לכולם. היום קוראים לזה אקדמיה.

"אני רואה בעוצמה מודיעין עבודה מאד מקצועית, ודאגה אמיתית לתת לילדים את כל מה שהם צריכים. החל מדברים גדולים ועד לדברים הקטנים. חושבים על הילדים כבני אדם ולא רק כשחקנים. אני רואה ילד שאני יכול לעזור לו להיות שחקן בעתיד, אבל קודם כל הוא ילד. קודם כל הוא צריך ליהנות. אם הוא לא נהנה, זה לא שווה כלום. בעוצמה אני מרגיש חופשי, נושם את הכדורסל שאני רוצה, ופועל בסביבה שמאמינה שמה שיותר חשוב מהניצחון זה לבנות את השחקן".

קשיים?

"יש כוונות מאד טובות ורעיונות מאד טובים, רק חבל שלא מקבלים תמיכה לדבר שהוא כל כך טוב לילדים. למשל, הליגה הבית ספרית. זה דבר שעשינו בירושלים בלי שום בעיה, וכאן יש קושי להיכנס לבתי הספר. יש לי הרגשה שיש במודיעין אנשים שלא מבינים עד כמה הספורט קשור לחינוך, וכמה אפשר להשתמש בספורט כדי לחנך כשיש לך מאמנים ומדריכים מתאימים".

רגע שלא תשכח?

"מאמן משפיע על חיי שחקן, לטוב ולרע. זכיתי לקבל משחקן אחד טלפון. הוא אמר לי שההתעקשות שלי אתו, לחזור לשחק בשעת משבר, הצילה לו את החיים. הוא אמר לי שהוא לא יודע איפה הוא היה היום ללא ההתערבות שלי".