שנתיים וחצי לאחר מותה של אלין גרייף ממודיעין, בת 10.5 שנפטרה ממחלת הסרטן, וחברותיה לכיתה בבית הספר רעים לא שוכחות אותה.

לאחרונה השיקו חברותיה לכיתה של גרייף מיזם חדש לזיכרה, כאשר יחד עם קהילת בית הספר הן אפו עוגות וארגנו מכירה שכונתית, ועם הרווחים הן תרמו למחלקה האונקולוגית בבית החולים שניידר, בו היא טופלה, כורסת מיטה חדשה.

אנטולי גרייף, אביה של אלין, סיפר השבוע: "אלין הייתה ילדה נהדרת, רקדנית, זמרת. היא השתתפה בתחרויות ריקודים סלוניים וזכתה במדליות. היא הייתה ילדה מדהימה, יפה, עם אנרגיות והרבה חברות. באיזשהו שלב, בגיל שמונה וחצי בערך, התחילו לה כאבי ראש שנמשכו כמה ימים, עד שלילה אחד היא קמה והתלוננה שיש לה סחרחורת והקיאה. ניגשנו לרופא והוא אמר 'דחוף ללכת לרופא עיניים'. הרופא בדק והפנה אותנו בדחיפות למיון בשניידר, ומאותו רגע התחיל שינוי מהותי בחיים שלנו".

האבחנה הקשה הגיעה במהירות – גידול ממאיר בראשה של הילדה. "גילו שזה גידול", מספר גרייף, "ועשו ניתוח להסרת הלחץ התוך-גולגולתי. אמרו לנו שמדובר בגידול ממאיר, וזהו, וככה התחיל החלק השני של החיים שלנו. בהמשך אמרו לנו שמדובר בגידול מאוד אלים, ממאיר וסופני, ושאין שום תרופה, שום דבר. יצאנו לדרך של שנה וחצי בערך של חיים לצד המחלה הזאת. המזל שלנו היה שבמשך שנה ושלושה חודשים לא היה ניכר שיש לה גידול. היא הייתה פעילה, הגיעה לבית הספר והמשיכה לרקוד. פה ושם היו אירועים פחות טובים של כאבים, אבל בסך הכל אלה היו שנה ושלושה חודשים מעולים שדי הפתיעו את כולם".

ההידרדרות במצבה של גרייף הצעירה הגיעה כשלושה חודשים לפני מותה, שבסופה היא נפטרה בביתה במודיעין. "אין הרבה ילדים בגילה עם הגידול הזה, וכרגע אין לו תרופה. בכל התקופה הזאת היא הייתה עם חברות שלה, שהיו איתה מכיתה א' ועד שהיא נפטרה. אחרי שהיא נפטרה החברות שלה השיקו את המיזם ואספו את הכסף, מתוך רצון לעשות משהו לזיכרה. אנחנו לא ידענו מזה, כי אחרי שאלין נפטרה היה לנו מאוד קשה ומאוד התכנסנו בתוך עצמנו והיינו מנותקים מהכל".

עוד מספר גרייף כי לאחר שאספו את הכסף התייעצו חברותיה של אלין לאן כדאי לתרום אותו. "החלטנו שעדיף לתרום כורסא לבית החולים שניידר שבו היא גם הייתה מאושפזת, ככה שהורי הילדים החולים יוכלו לנוח שם כמו שצריך. ככה גם הזיכרון של אלין יישאר במחלקה לאורך זמן. החברות שלה עשו הכל, מ-א' עד ת'. הקהילה הזאת מדהימה. אני מוקיר את הקהילה הזאת. למרות שהבנות כבר עלו לכיתה ז', ולמרות שהכיתה כבר התפזרה, הן הרימו את המיזם הזה. גם ההורים לא עזבו אותנו גם כשקשה, הם מתקשרים ושואלים".