אירועי ה-7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" הביאו עימם אלפים רבים של פצועים, בהם גם מאות חיילי צה"ל, ומי שנמצאת בקו הראשון של התמודדות המדינה עם הפציעות, הטיפול והשיקום היא סא"ל (במיל') נטעלי גולדפרב ממודיעין, המשמשת כיום במילואים כמפקדת ר"ם 2 בבית החולים בילינסון.
השבוע סיפרה גולדפרב כי לאורך השנים תרגלו בר"ם 2 מצבי מלחמה שונים, אולם דבר לא הכין אותם לעוצמת הבוקר הנורא של השבת השחורה. "עשינו תרגילים והכל, אבל לא חשבנו שיגיע ה-7 באוקטובר בצורה כזאת", היא אומרת, "באותו בוקר קיבלתי שיחת טלפון ממי שאחראית על ר"ם 2, שאמרה לי שצריך להיערך. בתוך שעה כבר הייתי על מדים ויצאנו לדרך. בדרך כלל יש קודם כל לחימה אווירית ורק אחר כך כניסה קרקעית, ויש זמן לרענן אנשים. פה לא היה זמן. עברנו מאפס למאה בשנייה".
אל בילינסון מגיעה גולדפרב ממש עם נחיתת המסוק הראשון שפינה פצועים מהדרום. "אני לא זוכרת הרבה מהיום הראשון, זה היה בליל של המון דברים. די מהר התחילו להגיע כל אנשי המילואים ועד שעות הערב כל היחידה גיוסה. קלטנו את כל הפצועים ובעצם התחלנו לתפעל את היחידה. בשגרה, היחידה הזאת כוללת כמה מש"קיות רם 2 שעושות עבודה מצוינת. בחירום אנחנו 50 אנשים שעובדים מסביב לשעון בשתי משמרות של 12 שעות. לדעתי, בשבוע הראשון הגעתי בחזרה הביתה רק ביום שלישי או רביעי, אחרי שלושה ימי עבודה רצופים".
קודם כל, שישמעו אותו
גולדפרב (48, נשואה+3) פרשה מצה"ל לפני ארבע שנים לאחר שירות בן 25 שנים, וכיום היא בעלת עסק עצמאי לייעוץ לבתי חולים בתחום בטיחות המטופל. כמפקדת היחידה הרפואית אחראית גולדפרב על תכלול כלל המענה הרפואי לפצועים, החל משיחת הטלפון הראשונה למשפחות, ליווי החייל הפצוע והמשפחה במהלך האשפוז ועד לשחרור מבית החולים. השבוע סיפרה כי הדבר החשוב ביותר לה הוא הקשר הבינאישי עם הפצועים ומשפחותיהם, ולכן בחרה לשרת בבית החולים ולא בחמ"ל. נטעלי במקצועה היא אחות ושירתה בשירות קבע כ-25 שנים. כיום, היא בעלת עסק עצמאי לייעוץ בתי חולים בנושא בטיחות המטופלים.
על המפגש הראשוני עם הפצועים החדשים היא מספרת: "במנחת המסוקים בבית החולים יש מרכז לוגיסטיקה, שצריך לקלוט את כל הציוד של החיילים הפצועים שמגיעים, כמו נשקים וכו. זה השלב שבו העיניים הראשונות שלי רואות את הפצועים כדי לדעת מה הגיע, כי לא תמיד אתה יודע מה מצבם, האם הידרדרו בדרך וכו'. אפשר לראות אם הם על הרגליים או שהם שוכבים, וככה הצוות יכול להיערך. שאר הצוות נערך בכניסה לחדר הטראומה".
עוד מספרת השבוע גולדפרב כי אחד הדברים הראשונים שהיא וצוותה עושים כאשר מגיע פצוע, הוא לחבר אותו למשפחה. "הדבר הכי חשוב לנו זה שההורים או בת הזוג ישמעו אותם, כי בתוך דקות יכול להיות שיריצו אותם לחדר ניתוח או ירדימו אותם", היא אומרת, "אנחנו רוצים להימנע מלשלוח הודעה להורים, ולכן מחברים אותם כמה שיותר מהר לשיחת טלפון עם המשפחה. גם אם הוא אומר רק כמה מילים, בשביל המשפחה זה המון. הם שמעו אותו מדבר. אחרי שהחייל דיבר איתם אנחנו ממשיכים את השיחה ומסבירים למשפחה לאן להגיע, ובודקים האם הם צריכים עזרה ואם יש צורך נשלח מונית. זה מצב מאוד רגיש".
איך המשפחות מגיבות?
"זה מאוד משתנה. הרבה פעמים הפצועים אומרים 'תתקשרי לאבא, לא לאמא'. זה לא קל. זאת שיחה לא קלה עם המשפחות, אבל הכי חשוב לנו שהם ישמעו את החייל. אחר כך אנחנו מבטיחים להם שאנחנו מטפלים בהם הכי טוב, כי יש משפחות שמגיעות ממרחק רב וזאת נסיעה נוראית עבורם. אתה נוסע ולא יודע מה מחכה לך. לכן אנחנו דואגים לתת להם את המספר שלנו ומעדכנים אתם כל הזמן מה קורה. גם מחברים אותם עם הרופא אם צריך. המטרה היא להוריד את מפלס הלחץ כמה שאפשר. זה לא קל, לפעמים את שומעת אותם מתפרקים בטלפון. נוצר קשר חזק מאוד עם המשפחות, הן שולחות לנו כל הזמן תמונות מהשיקום".
כצפוי, אותם רגעים ראשונים בבית החולים הם רק תחילתה של דרך ארוכה, שלעיתים רבות גם מורכבת מאוד. בין מאות החיילים שעברו תחת פיקוחה של גולדפרב, ישנם גם לא מעט מקרים שנחקקו בזיכרונה. "היה לנו מקרה של חייל שהגיע במסוק, ולצערנו בחדר הניתוח הוא נפטר. הליווי של המשפחה בשלב הזה הוא לא פשוט בכלל. הגיעו לבית החולים ההורים והסבתא, והאימא לא הייתה מוכנה להיכנס לחדר של הרופא שיסביר מה מצבו. היא ברחה ולא הייתה מוכנה לשמוע. היא אמרה 'אל תספרו לי, אני לא רוצה לדעת'. היינו צריכים לשבת איתה ולנסות לתת לה קצת את הזמן שלה, כי ידענו שהבשורה לא תהיה קלה. היה צריך שם הרבה תעצומות נפש כדי ללוות את האימא. גם אני אימא, יש לי בן שהתגייס למילואים ובן חייל בסדיר, והיה לי מאוד קשה שלא לפרוץ בבכי יחד עם המשפחה ולא להתפרק".
לצד הרגעים הקשים, ישנם גם רגעים מחממי לב במיוחד. "היה את אחד הקצינים שהגיע משותק בארבע גפיים", היא נזכרת, "הגיע לבית החולים ילד יפיפה שלא מסוגל להזיז כלום. והיום, כמה חודשים אחרי, האבא שולח לנו תמונות ומראה איך הוא לאט-לאט מזיז את הידיים ואת האצבע ברגל. אלה דברים שמחממים את הלב. אני תמיד אומרת לבנות בצוות שלי שכשאנחנו מקבלים אותם אנחנו רואים אותם במצב הכי קשה שלהם, ואני תמיד אומרת להם 'תדאגו שמי שקיבלה אותו תראה אותו כמה ימים אחרי, כשהוא כבר מתאושש, כי הסגירת מעגל הזאת עושה המון'. וכמובן שיש לנו אנשי מקצוע שמלווים אותנו. אנחנו דואגים לשבת אחרי זה, להבין מה היה ולדבר על זה. זה חשוב מאוד".
פן נוסף וייחודי למדי למלחמה הזאת הוא ריבוי מקרי קטיעות הגפיים. "החל מה-7 באוקטובר יש לא מעט מקרי קטיעות. יש מקרים שאני ממש זוכרת. היה מקרה שבמשך שלושה ימים הרופאים נאבקו להציל את רגלו של אחד הפצועים, עד שהוא אמר שהוא רוצה שיקטעו אותה. עובדת סוציאלית וקצין בריאות הנפש עושים את השיחה מול החייל ומול המשפחה. צריך לתווך ולספר להם. להבין שאין לך רגל זה תהליך. יש כאלה שעבורם זה עובר חלק ויש כאלה שזה משבר בשבילם. היה לנו מקרה לפני כמה ימים שחייל אמנם לא איבד רגל, אבל יש לו פגיעה משמעותית שדורשת שימוש באביזר מיוחד כדי שיוכל ללכת. כשהוא ראה את האביזר הוא נבהל, ואחת הבנות שלי, שמלווה אותו המון זמן וממש נקשרה אליו, עשתה איתו שיחה ושכנעה אותו לקחת את האביזר. בכיתי כשראיתי אותו משתמש בזה".
