"בקפוארה יש הכל, באמת. קצב, נגינה, תרבות, כוח, הגנה, אקרובטיקה, מהירות ויופי", מנסה לבאר לוטן מגר, מאמנת קפוארה בכירה במודיעין, וגם מאמנת כושר, קרוספיט, יועצת זוגיות ומשפחה, ובעלת תואר שני.
"אי אפשר לתאר קפוארה. זאת אמנות לחימה, נכון. יש הפלות, נגיחות, בעיטות, ויש גם המון יופי וגלגלונים ועמידות ידיים ותנועה במעגל. כמו העולם. מתחילים בחגורה לבנה, ועוברים חגורות, חגורה אחרי חגורה, עד שמגיעים שוב ללבן. לבן שצובעים על כל הצבעים שהיו, שמכיל את כל הצבעים וכל מה שעברת בחיים".
בינתיים היא סגולה, ועדיין צובעים. לדרגה הזאת היא הגיעה אחרי 15 שנות אימון, ואת ברכת המשך הדרך היא קיבלה מהמאסטר בזום. אירוע חריג במיוחד, אבל קורונה. קרו אז דברים אפילו יותר חריגים. וממילא, היא כבר מורגלת באירועים חריגים. בסופו של יום, מדובר בראשונה אי פעם לערוך טקס חגורות לבנות בלבד, בקבוצה שהיא הקימה בבני ברק נגד כל הסיכויים. "היה דרוש מורה בכיר, אבל לא היו בנות. קיבלתי אישור מיוחד לעשות דבר כזה, בפעם הראשונה בהיסטוריה".
איך את מסכמת את התקופה ההיא?
"הראיתי בעבודה שלי, עבודת מחקר לתואר שני, איך הקפוארה תורמת לבנות, מחזקת תחושת ביטחון, תחושת מסוגלות וחוסן קשרים חברתיים. גילינו יחד עולמות חדשים. הן מצאו את הקצב, את התנועה. זה היה מאד חזק ועוצמתי".
ועזבת.
"אחרי שלוש שנים החלטתי להתמקד במודיעין. הייתי חייבת לבחור ובחרתי בעיר שלי. אני משוחדת, תושבת גאה. הבחירה הייתה קשה, הייתי קשורה לבנות, אבל לא הצלחתי לתפוס הכל ביחד".
"ניצחון גדול יותר מאליפות עולם"
למעלה מרבבת צופים התפקדו לאליפות העולם בקפוארה, ז'וגוס מונדיאל, בדרגות שונות ובמשקלים שונים, 15 מהם מישראל, אחת ממודיעין. שבוע מטורף של אימונים ולימודים ותחרות, עם טובי המאסטרים בעולם וטובי המתחרים שיש לענף להציע. למידה פיזית ופילוסופית, מעשר בבוקר עד שתיים בלילה, עד לקצה גבול היכולת ומעבר. שורה תחתונה: טופ שמונה בעולם. חצי גמר. אליפות העולם, חצי גמר, טופ שמונה. איך שמונה ולא ארבע? כי משחקים בזוגות. משחקים? כן, בדיוק. כמו כדורגל.
"המאסטר לא מאמין בתחרות, הוא מאמין בלשחק טוב. המטרה היא לא להכשיל אחת את השנייה. אם אני אפיל את היריבה ולא אאפשר לה המשך, יורידו לי נקודות. זה משחק זוגי. אנחנו לא נלחמים, אנחנו משחקים. אנחנו צריכות להוציא את המיטב זו מזו. מצד אחד להוכיח את עצמך, ומצד שני לתת מקום לבת הזוג".
איך היה?
"באליפות הזאת גילית אם עברת רק באותו הרגע, אם קוראים בשמך. חצי הגמר נערך באולם היסטורי בברזיל, הגיעה הקטגוריה שלי וכרזו במיקרופון: "אינסטרוטורה מנקין – ישראל" . חוויה עצומה, יותר ממה שיכולתי להכיל באותו רגע. נערכו טקסי קבלת חגורות, הכי בכירות שיש. עוברים המון במהלך היום, מתחרים בזמן הכי לא נוח, כשהגוף מבקש מנוחה, ודווקא אז צריך להגביר ולהוציא את המיטב. סיימנו בשיעור בגשם עם מאות קפואריסטים. היה בלתי נשכח".
איך ההרגשה לעשות חצי גמר?
"שיחקתי עם שלוש בנות שתמיד זוכות, מדורגות ראשונות בעולם. בחצי הגמר היו שמונה נשים, חמש ברזילאיות ורק שלוש זרות, ואני אחת מהן. זאת גאווה אדירה. לא ניצחתי באליפות העולם, אבל היה לי ניצחון גדול יותר. אני מאובחנת עם פיברומיאלגיה, קושי פיזי שלא נראה לעין. החלטתי להתחרות ולהתמודד בלי הנחות. אף אחד לא ידע על הקושי שלי. לפני התחרות נתקפתי כאבים איומים, אמרו לי 'עזבי, תוותרי. זה יותר מדי'. הגוף צעק לי לעצור. נלחמתי מנטלית, להוכיח שזה אפשרי, לי ולתלמידים שלי, כי יש לי תלמידים עם מוגבלויות. להראות להם שזה לא חייב לעצור אותם. המטרה שלי לא הייתה לנצח, אלא את עצמי, ועשיתי את זה".
הוכחת.
"פעם הקפוארה לא הייתה חוקית, היו נותנים למתאמנים כינויים כדי שלא ייתפסו. המסורת הזאת נשמרת עד היום. כשהייתי בת 15 חילקו כינויים. ביקשו ממני לעמוד ועמדתי עם יד על המותן, אז קיבלתי את הכינוי 'מניקין' – בובת ראווה. נפגעתי אז, היום אני מבינה. לא ממקום של התנשאות, אלא הזדמנות. להוביל אנשים, שנושאים אליי עיניים, לעזור להם להגיע אל המקום שהם חולמים עליו".
מגר מתאמנת בקפוארה מעל לעשרים שנה, מ-2001, אז הייתה תלמידת כיתה ט'. בין לבין היא שימשה כיו"ר מועצת הנוער, למדה לתואר שני בחינוך, לימדה, אימנה והוציאה משחק קלפים לשיפור התקשורת המשפחתית בשילוב קפוארה. בסחלבים היא כבר תשע שנים, מאז שנפתח המקום. הלפיד עבר לידיה, עם הוראה מפורשת להמשיך את מה שנבנה. והיא ממשיכה. בית לא עוזבים, ומגר רואה במודיעין בית. ובקפוארה את החדר שלה. 40 מתאמנים, חמש קבוצות מחולקות לגילאים ורמות. ממש השנה נפתחה גם קבוצת הורים וילדים. והיא מזמינה את מי שמחפש לבוא ולמצוא.
"יש לקפוארה המון צבעים. הזיקית מזוהה איתה, היא מתאימה את עצמה. למדתי להתאים את עצמי, אני יודעת איך לגשת לאחר. יש לי ילדים בני שלוש וילדים בני חמישים ושש. עם צרכים מיוחדים ובלי צרכים מיוחדים, משקל כזה או משקל אחר, גברים ונשים. לכולם מוצאים את המקום שלהם. יש לי מתאמן בן ארבעים ושבע, בא עם מדדים לא טובים, והיום הרופאה מפרגנת ומעודדת אותו להתאמן עוד. יש לי בן ארבעים ושמונה שמאובחן בספקטרום התקשורתי. אפשר להגיע למקומות שרק חלמנו עליהם. זה עושה לי טוב".
ואת רוצה עוד.
"אני רוצה שיבואו להתאהב בקפוארה, לחזק את הגוף והנפש. והכי חשוב, שיבואו ליהנות".
מקום אחר?
"אני לא מעוניינת לאמן במקום אחר. אני אוהבת את העיר, את מודיעין. הייתי יושבת ראש מועצת נוער. אני רוצה לעבוד בעיר ולקדם את הקהילה בעיר. בשביל זה אני עושה את זה".
איך קוראים למשחק הקלפים?
"ז'וגו. הוצאתי אותו עם אימא של שני ילדים שמתאמנים אצלי, ריקי שטוסל. שנים שאני עובדת בתחום המשפחות – ילדים, חינוך, אימונים וקפוארה. היה לי ברור שצריך לשלב הכל. זה משחק שמתאים לכולם. הוא מאפשר להורים ולילדים לשחק יחד, להתחבר לעולם הקפוארה ולייצר תקשורת, לעזוב את המסכים ולזוז".
