מיכל זריהן חלמה להניף את דגל ישראל באולימפיאדה, אבל לא בטוח שהיא קיבלה הזדמנות הוגנת. ענפי הספורט הקטנים מתנהלים הרחק מאור הזרקורים, וצחנת עסקנים נודפת מהם. אבל מיכל היא לוחמת, קטנה-קטנה אבל לא רואה בעיניים. במזרן, ומתברר שמחוצה לו לא פחות. היא עוד יכולה להניף באולימפיאדה דגל, החלום לא השתנה, רק, אולי, בצבע אדום-ירוק, שבאמצע מגן פורטוגלי מסורתי.
באופן טבעי, עולה השאלה מה לדגל הזה, אחלה דגל, ולמיכל זריהן שלנו, ישראלית מבטן ומלידה, ממודיעין, מהטייגרס טאקוואנדו, מהבית ממול? קרוב לוודאי, קשר סבתא. בלי לזלזל, חלילה, בקרב בין קשר דייגים לקשר סבתא, סבתא יודעת הכי טוב. בשורה התחתונה, במשוואת התשוקה: להרחיק עד ספרד, להירשם בנבחרת פורטוגל, לעזוב את הבית, לחיות בשפה חדשה – זה די גבוה למעלה. אולי אפילו הכי גבוה למעלה, אחרי לנסות קאמבק ספורטיבי בתום עשרים שנות תרדמת.
אז כשמיכל ראתה שהחלום שלה מתרחק, היא נאחזה בו בציפורניה והוא לקח אותה הלאה. רק מי שאמיץ מספיק כדי לרדוף אחרי חלום יכול להגשים אותו, או להתרסק בדרך בידיעה שניסה.
והלוחמת הזאת בדרך הנכונה. לא משנה איזה סוף יבוא עליה, יהא זה סוף טוב. בישראל עוקבים אחרי כל ליגיונר שנוסע לשחק כדורגל בליגה התאילנדית. אבל הס מלהזכיר לוחמת טאקוואנדו המחוללת פלאים באליפות אירופה. על רבקה באייך שלקחה ארד שמענו, אבל זאת שלידה בתמונה, עם דגל פורטוגל מאחוריה, שרה התקווה בלב.
מי שידעה לבקש מהלוחמת הפינית האולימפית המצליחה, סובי מיקונן, להתאמן בחברתה, לא תסתפק בפחות מלהתעקש. עם העקשנות הזאת היא קנתה לה לבבות בספרד, במועדון האנקוק הידוע במדריד, כולל זה של ז'סוס רמאל, מאמן הנבחרת הפינית הלאומית. "יש לנו סיפור דומה", כך מיקונן, "אני מפינלנד. הגעתי לספרד כדי לחיות, המשפחה שלי חזרה ונשארתי בגלל הטאקוואנדו. בת 18, לבד. המועדון הזה הפך למשפחה שלי". גם של זריהן. בתחרות בפולין הם סייעו לה לאסוף מדליית זהב. לוחמת בלי מאמן, בלי מועדון, בלי בית, מצאה לפחות מקום להניח את הראש. "זה לא קל", היא מודה, "אבל אני לא אוותר. קשה עם המרחק מהבית, מהמשפחה שלי, ולפעמים אני מגיעה לאימונים עצובה. אבל אין לי שום ספקות, אני יודעת שכאן אני צריכה להיות".
שבועות הפכו לחודשים, מיכל לא רצתה לעזוב, הגורמים המקצועיים בארץ לא סיפקו לה תמיכה דומה. באופן אבסורדי, שם היא הרגישה יותר בבית מבבית. אבל אז היכתה הקורונה והעולם עצר מלכת. אפילו עולם הטאקוואנדו. בינתיים רומן אברמוביץ' הוציא אזרחות פורטוגלית אחרי שגילה שסבו וסבתו מצד אביו היו אולי ממוצא ספרדי, והוא לא היה היחיד. מיכל הלכה על זה, בכל הכוח. אם אברמוביץ' יכול, מי לא? החברים החדשים מספרד קשרו את הקצוות. אז זריהן הרוויחה נבחרת להתחרות במדיה, אבל פורטוגל קיבלה הרבה יותר – היא קיבלה ספורטאית שמניפה את הדגל שלה ברחבי הגלובוס כל שני וחמישי. עכשיו סומכים עליה שתעשה את זה גם בשבת. או לכל הפחות, באולימפיאדה.
"סיימתי מקום שלישי באליפות אירופה. זה היה ממש פסיכי ומטורף, הרגשתי שאני מוכנה. זאת הייתה חגיגה בשבילי. נהניתי לפני ואחרי הקרבות. התוצאה מדהימה, אני בעננים. אם לפני שנה זה נראה בלתי אפשרי, עם כל כך הרבה תמיכה וביטחון מהקבוצה ומהמאמן אפשר לעשות הכל". וההישג הזה מצטרף לעוד הישג, והערימה מתמלאת בז'יטונים. אין ספק שבסוף זה יהיה אול אין. הכל או כלום. כשמסתכלים אחורה, ממילא, אין מחיר לזיכרונות.
פריז 2024 באופק. נראה שזריהן בהחלט בכיוון הנכון. אחרי שאספה ארד מאליפות העולם הראשונה לנשים בסעודיה, לפני כחצי שנה, היא התייצבה כאמור לאליפות אירופה במנצ'סטר והוסיפה לארון המתפקע שלה מדליית ברונזה נוספת. שתיים משתיים, והרגל עוד נטויה. נשאר רק לשמור טוב-טוב על הראש. הפוקוס עובר כעת לשתי אליפויות העולם הבאות, אחת בשלהי השנה הנוכחית והשנייה ב-2023. "עכשיו, כשהשגנו את המטרה הגדולה הזאת, המבט הוא לגביעי העולם. זו לא רק המדליה, זה התהליך. שנתיים עד פריז נראים כמו הרבה זמן, אבל זה לא. אני רוצה להיות שם, ולהיות הכי טובה".
