"במהלך השנים התרגלתי לתת לאחרים כאם ורעייה וגם במסגרת עבודתי כפיזיותרפיסטית ילדים, וזה היה זמן מתאים להעניק לעצמי את המתנה הזו" פוצחת רינת שתרוג במונולוג שמסביר מדוע בחרה לצאת למסע שביל ישראל ביום הולדהת החמישים.

היא ובתה ניצן (23) החלו את המסע שלהן בשביל ישראל בספטמבר האחרון בנקודה הצפונית ביותר: קיבוץ דן וסיימו לאחר חמישה שבועות, בעיר ערד שבדרום (550 ק"מ). על המשך הדרך בשביל שנמשך משם ועד לנקודה הדרומית  ביותר באילת, נאלצה רינת לוותר (בשל אילוצי עבודה) אבל ניצן המשיכה בגפה וכעבור שלושה שבועות נוספים הגיעה ליעד.

שקט וביטחון

במשך חמישה שבועות רינת וניצן הלכו יחדיו כשעל גבן תיק במשקל של כ-15 ק"ג. הן צעדו בשבילים ירוקים ופורחים, בשבילים מדבריים, בשבילי מרכז הארץ, ישנו בחניונים או בשדות שכוחי אל, באוהל או בשק שינה על הדשא. מידי פעם לקחו ימי מנוחה מעטים, פגשו אנשים מדהימים שבשפת "השביליסטים" נקראים מלאכי השביל והתארחו אצלם, או סתם פגשו באנשים  טובים לצד הדרך. הן  התמודדו עם חום כבד ורגעי פחד, אבל רוב הזמן חשו בזכות ההליכה בהתנקות, שקט, בטחון בעצמן ובעולם ושזה נתן להם כוח, "מילוי מצברים אמיתי".

משפחת שתרוג מתגוררת בלפיד מאז 1996. רינת נשואה ליואל, עיתונאי וצלם ידוע, ולהם שלוש בנות. ניצן בת ה-23 היא הבכורה ואחריה עוד שתי בנות (בנות 19 ו-14). לפני גיוסה עשתה ניצן שנת שירות בקק"ל במחלקת אירועים ובצבא שירתה כמפתחת הדרכה ביחידת החילוץ של חיל האוויר, יחידת 669 היוקרתית. מאוחר יותר הפכה לקצינה ושירתה במוזיאון חיל האוויר בחצרים. מספר ימים לאחר שחרורה מהצבא יצאה ניצן למסע ברחבי ארץ ישראל עם אמה רינת.   

איך עלה הרעיון לצאת למסע?

ניצן: "זה היה משהו שחשבתי עליו זמן מה תוך כדי השירות. לא היה לי מושג מה אעשה כשאשתחרר, אבל ידעתי שאני רוצה לעשות את השביל. זו הייתה התוכנית היחידה. אני מאד אוהבת לטייל בארץ עם חברים ומשפחה, ולפני שיצאתי לטייל בעולם רציתי ללכת ולטייל בארץ. באחת השיחות שוחחתי עם אמא על זה".

רינת: "בהתחלה התלוצצתי שאלך. זה לא היה נראה עבורי אמיתי שבאמת אעשה את זה. לאט לאט זה חלחל והגעתי להחלטה שאני רוצה. אמרתי לניצן: 'אני אעשה את זה איתך'.

ציוד באלפי שקלים

ביום הולדתה החמישים של רינת התגייסה המשפחה וקנתה עבורה את כל הציוד הדרוש לשביל. ציוד חדש לשביל עולה אלפי שקלים, "צריך שק שינה ותרמיל איכותי, נעלי טיולים טובות, שלוקר טוב (למים), אוהל, ציוד בישול – גזיה, סיר ומחבת, כלי אוכל אישיים ועוד, תיק עזרה ראשונה וציוד נוסף. אבל הכי חשוב היו המים. סחבנו כ-6 ליטרים מים עלינו".

עשיתן בעבר טרקים או משהו דומה?

"לא עשינו משהו יוצא דופן. טיילנו פה ושם, אבל לא באופן מקצועי ולא התאמנו לקראת ההליכה. פשוט הלכנו על זה".

כמה סחבתן על הגב ואיזה מרחקים גמעתן?

"סביב ה-15 ק"ג ולפעמים יותר, זה משתנה על פי כמות המים שלקחנו באותו יום, האוכל ושאר דברים. בממוצע הלכנו בין  17-20 ק"מ ביום, היו ימים שהלכנו 10-12 ק"מ והיו ימים שעשינו 30 ק"מ.

היינו קמות קצת לפני הזריחה גם כי נורא יפה וגם כי פחות חם בשעות האלה, ויוצאות באור ראשון. בוקר אחד התעוררנו בחושך וחיכינו בקוצר רוח שתהיה שמש  כי ישנו במקום מוזר והעדפנו לצאת משם מהר. היינו מגיעות ליעד שהצבנו לעצמנו באותו יום לפעמים ב-2 בצהריים לפעמים ב-4, הלכנו לפעמים 8 שעות ביום לפעמים עשר ויותר. זה נורא תלוי. למשל בנחל עמוד, עצרנו לטבול בנחל אז השתהינו והגענו מאוחר יותר למקום היעד. היו פעמים שהגענו לקראת החשיכה".

בלי דאגות

מה היה הקושי הכי גדול שלכן?

"החום. החום בשילוב עם המשקל הגדול".

איך מתמודדים. חשבתן להפסיק?

"ממשיכים ללכת כמה שיותר מהר. נכנסים למוד של הליכה, לא חושבים. אף פעם לא חשבנו על להפסיק. לפעמים מדברים בדרך, לפעמים שותקים. יש דינמיקה מיוחדת בהליכה, לאט לאט נכנסים לזה: פשוט לקום בבוקר ולהתחיל ללכת ולאן שהגעת את ממשיכה ללכת מאותה נקודה יום אחרי. זה משהו מיוחד ששואב אותך. כל היום עובר בהליכה. זה לא קורה בחיים. מסתכלים על דברים אחרת, נותנים זמן לדברים אחרים. הראש מתנקה, את לא דואגת לכלום מי ומתי יחזור מבית הספר, לא דואגת למשכורת, מה יהיה. מה שחשוב היה בעיקר כמה מים לקחת איתנו באותו יום, להכין אוכל לשעות הראשונות, 'מה יהיה אחר כך? נסתדר' היינו אומרות. עם הזמן גם נהיים פחות רעבים, לא צריכים כמעט את האוכל. חלק מתהליך הניקוי שקורה בשביל מבינים שאנחנו לא צריכים הרבה דברים, השלנו מעלינו בגדים, פחות הרגשנו צורך במקלחות, מבינים שאפשר להסתפק במועט וזה בהחלט מספיק. השביל מחזיר אותך ליהנות מהדברים הקטנים".

איזה מחשבות עולות בדרך. על מה דיברתן?

ניצן: "עולות תהיות, מחשבות נקיות יותר ממחשבות היום יום, שיחות על הליכה ומה זה עושה לגוף, כמה דברים קטנים נראים הדברים החשובים. מחשבות רוחניות יותר".

רינת: " הייתי אומרת לעצמי הרבה, הכול בסדר. אחד הדברים שהיו מהותיים עבורי בשביל הוא ההתיידדות עם האי ודאות, לא ידענו באמת איפה נישן ומה יהיה, הייתה לנו תוכנית אב אבל הדברים לא צפויים בהליכה. למשל באזור הר מרון ליד בית חנניה הגענו לקראת החשכה לשדה באמצע שום מקום וכבר לא יכולנו להתקדם אז ישנו שם, היינו לחלוטין לבד".

איך היה הקשר שלכן לפני ומה קרה ביניכן בהליכה?

רינת: "תמיד היה לנו קשר טוב, אבל בשנים האחרונות, מכיתה י' שניצן הייתה פעילה מאד בצופים ואחר שהלכה לשנת שירות והתגייסה לצבא, מעט מאד ראיתי אותה בתקופות מסוימות. בשביל היה לנו זמן איכות נטו והמון ממנו. אחד הדברים שהכי הרבה עשינו היה לצחוק. נהייתה לנו שם מעין טלפתיה, זה קורה בשביל, רק היינו פותחות את הפה ורצינו להגיד את אותו הדבר והיינו מתחילות לצחוק. ניצן גם שאלה אותי המון דברים שלא יצא לה לשאול עד היום".

ניצן: "גיליתי למה היא בחרה את המקצוע בו היא עובדת, למדתי הרבה על קשרים משפחתיים שלא ידעתי עליהם.

אמא חזרה אחורה שלושים שנה, לתקופה שהייתה חיילת בבית ספר שדה, והייתה מסבירה לי על כל צמח ועץ מה שמו, האם מותר או לא לאכול אותו, על ההיסטוריה של האזור, אלה דברים שלא שמעתי ממנה לפני כן".

היו גם רגעים מפחידים?

"היו לנו שתי סיטואציות מפחידות ממש. אחת כשפגשנו חזירי בר. היינו שתינו לבד. ראינו משפחת חזירי בר, כשאחד הגורים עצר לאכול בצד הדרך והתרחק מהקבוצה, ואנחנו עמדנו בינו לבין אמא שלו, שנהמה לעברנו. נעמדנו. ועשינו שני צעדים אחורה. האם המשיכה לנהום לעברנו. הלכנו עם מקלות עץ כל הזמן ששימשו לנו מקלות הליכה והיינו דרוכות. ידענו שאנחנו לא יכולות לעבור כי האם יכולה לפגוע בנו. לבסוף הגור השתכנע להצטרף למשפחתו והלך לדרכו, חיכינו שהם יתרחקו ופתחנו בריצה.

בפעם אחרת, בנחל ציפורי, פגשנו חבורת כלבי בר, זה היה אפילו מפחיד יותר. הם רצו לעברנו ונהמו ונבחו, אי אפשר היה להמשיך ללכת ולא היה לאן לברוח. היה מאד מפחיד. איך שהסתובבנו והפננו אליהם את הגב הבנו שזה הדבר הגרוע ביותר לעשות כי הם התחילו לרדוף אחרינו. אז הסתובבנו חזרה עם הפנים אליהם שיראו כאילו אנחנו לא מפחדות. הלכנו לאט לאט וחיפשנו איפה אפשר ללכת בנתיב אחרת. באותו רגע לא חושבים על כלום, רק על איך לצאת משם".

מלאכים בשבילי הארץ

ביומן המסע של ניצן היא מספרת על מלאכי השביל אותם פגשו במסע: "יש סוגים שונים של מלאכים. הם מגיעים בכל מיני צורות ודרכים ולא מפסיקים לעזור. אנשים שמארחים, מציעים טרמפ, מביאים לנו מים כשבדיוק זה מה שאנחנו הכי צריכות".

ספרו על "המלאכים" שפגשתם בדרך?

"לא מעט פעמים התארחנו אצל מלאכי שביל, שזו תופעה מדהימה. מתקשרים אליהם יומיים, שלושה קודם לכן ובודקים אם אפשר להגיע. כשהתקשרנו למארחת בכפר תבור היא אמרה לנו תגיעו למרכז, נאסוף אתכם ב-7. כמעט מתנו באותו יום, היה חם מאד וההליכה ארוכה. היא לקחה אותנו אליה הביתה, הראתה לנו את החדר שלנו, איפה מתקלחים וציינה שארוחת הערב בשמונה. ככה, פשוט, קצר ולעניין. מכירים, מדברים. והם לא רוצים כלום בתמורה. הם מארחים כל הזמן "שביליסטים".

בקיבוץ גנוסר, מלאך השביל הוא בחור צעיר, הוא הבעלים של הפאב המקומי, אמר לנו שהוא לא יהיה, שנבוא בכיף ונתמקם והוא יגיע מאוחר יותר. יש שם רחבת דשא, מקלחת, מכולת. ישנים בחוץ. באתו ערב התחיל לרדת גשם אז הוא הכניס אותנו תחת סככה.

פגשנו מגוון אנשים. כל מי שהיה רואה אותנו, שביליסטים, עוברי אורח עם ג'יפים, אנשים שבדרך, היו עוצרים ושואלים אם אנחנו צריכות משהו. היה למשל יום קשה במיוחד וחם שבו לא לקחנו מספיק מים, לא הימרנו נכון על הכמות. זה היה ליד יבניאל, הזוג הראשון שפגשנו הגיעו עם ג'יפ לטבול במעיין עין עולם, הם היו הרבה בהודו ואמרו שבישראל הם גילו את המקום הזה והאל נמצא בו, אבל הכי חשוב שהיה להם בקבוק מים באוטו והם נתנו לנו אותו. בשביל פתוחים לפגוש סתם אנשים, כאלה שסיכוי קטן שבחיי היום יום היינו פוגשים ומשוחחים איתם".

רינת: "עוד דבר שהשביל נתן לי הוא פתיחות לקבל. קשה לי יותר לקבל, גם מתוק עבודתי אני יותר בנתינה ושם למדתי שזה בסדר לקבל".

היו אנשים בולטים שפגשתם בדרך?

"היו שתי חברות אחרי צבא שהתחברנו איתן. אחרי שאמא חזרה הביתה עשיתי איתן את הקטעים האחרונים. היה גם את סיפור ההולנדים. זה הסיפור הכי מדליק. כמעט מתחילת ההליכה, הייתה שמועה על ההולנדים, כל הזמן שמענו עליהם. יש קטע כזה בשביל כשפוגשים שביליסטים אחרים יש שמועות שרצות. לאחר מספר ימים, כשהיינו בהר הכרמל ראינו לפנינו שני אנשים יחסית מבוגרים. הם זוג נשוי בשנות ה-60 לחייהם מהולנד. הגבר התנדב בארץ לפני הרבה שנים  והתאהב בישראל והם באים לבקר פה מדי פעם. הם זרוקים כאלה ומטיילים ברחבי העולם ומבין כל המקומות הם החליטו לעשות גם את שביל ישראל. עם כל הציוד התרמילים והכול. זה לא פשוט בגילם. הם הלכו מדן ועד סיני. גם אנחנו היינו מושג, כמו שהיו את ההולנדים היינו האמא והבת".

ספרו על חוויה שחששתן ממנה והתבדתן?

"כשהגענו לכפר ג'סר א זרקא נכנסו אליו. תמיד עוברים על פניו בכביש החוף ומעולם לא חשבנו להיכנס לשם. יש עליהם הרבה סטיגמות שליליות. נכנסו בבוקר עם התרמיל במעבר מתחת לכביש, השביל חוצה את הכפר לצד השני. ישראלים לא מסתובבים שם, אבל בהליכה יש תחושת בטחון בעולם, לא פחדנו. יש משהו ברגליים בתקשורת האישית שמקרב בניגוד לנסיעה על פניהם ברכב. ישבנו שם, הזמנו קפה ואפילו דיברנו קצת עם האנשים, והמשכנו לחוף אחד המדהימים ביותר, לא ידענו כמה יפה שם". .

איך אתן מסכמות את החוויה?

"זה היה משהו מיוחד. היה לנו מדהים יחד. וזה היה הזמן הכי טוב בשביל זה, ניצן לפני החיים שלה, וזה הרגיע אותי. לא שהייתי היסטרית אבל ידעתי שהיא תהיה בסדר. השביל נתן לנו המון כוח. זה היה מילוי מצברים אמיתי. למדנו שוב לסמוך על העולם, לסמוך על אנשים. בחיי היום היום, בתקשורת, זה לא תמיד קיים. והידיעה שאני, אנחנו יכולות לעשות את זה, זו הרגשה מדהימה.

שתינו באנו ממקום של נתינה והשביל אפשר לנו לעצור הכול, ולתת מתנה רק לעצמנו. חשבנו תחילה לעשות את ההליכה כתרומה למען משהו, ואז אמרנו לעצמנו מה שיקרה יקרה וזה לא העניין הפעם. זה היה שיעור עבורנו, עד אז הרגשנו שאנחנו צריכות כל הזמן לתת." 

בתמונה: ניצן ורינת. "השביל נתן לנו המון כוח" (צילום פרטי)