מזל טוב. הבת שלכם הגיעה לגיל הבת מצווש. או כמו שנהוג כיום להפקת האירוע הנוצץ שכולל שמלה, בוק, שיר, קליפ, תסרוקות, שולחן מתוקים, עוגה, הזמנות ועוד. אבל לא כולם חושבים שצריך לחוגג כך. יש כאלה שחשוב להם יותר ליצוק תוכן בעל משמעות עמוקה לציון שנת המצווה. כמו למשל נגה קורן ואיילת גינצבורג תושבות מודיעין שהחליטו לחגוג לבנותיהן בת מצווה בצורה שונה ולהעניק להן חוויה אחרת.

כל השכבה זוכה

"הבנות שלנו למדו באותה כיתה" מספרת גינזבורג, "וכשהן הגיעו לגיל המצווה, ערכנו מפגש חשיבה משותף שבו חיפשנו לצקת ערך משמעותי לשנה הזו. מכיוון ששתינו מנחות קבוצות, החלטנו לקחת את זה כפרויקט התנדבותי משותף לבנות שלנו ולכיתה המקבילה".

איזו פעילות אירגנתן?

קורן: "יצרנו עבור הבנות סדנא בנושא נשים פורצות דרך. היא עסקה בהעצמה נשית ואישית. זה לא היה ממקום של אנחנו מול הגברים, אלא מתוך המקום של הכוח שלנו. לקחנו נשים פורצות דרך לאורך ההיסטוריה, כשכל אחת בחרה דמות שאיתה היא מזדהה . היו שם אליס מילר, רוזה פרקס, גולדה מאיר, יעל ארד, דבורה הנביאה וגי קיי רולינג. מתוך הבחירה של הדמות כל אחת יצאה להעצמה אישית. בעקבות הפעילות, הילדות הבינו שלא צריך לזכות בפרס נובל בשביל להיות פורצת דרך ושכל אחת היא פורצת דרך בדרכה. זה קורה בין אם היא לוקחת אחריות או מטרה, יוצאת להגשים אותה ופורצת את הגבולות שלה מול עצמה."  

הפעילות המשותפת יצרה גם חיבור מיידי בין קורן וגינזבורג "נוצרה סינגריה כשכל אחת הביאה לתוך העניין את מה שהיא." הן אומרות, למרות שכל אחת מהן הגיע מרקע שונה. נגה קורן, 47, אם לשלושה, היא תושבת מודיעין כבר 13 שנה אבל במקור מקיבוץ דורות. כיום היא עובדת סוציאלית, מנחת קבוצות, פסיכותרפיסטית ובשעות הבוקר עובדת באגף השיקום של משרד הבטחון עם חיילים שנפצעו. את ההתבגרות שלה בקיבוץ היא זוכרת היטב "המשפחה שלנו כילדים היתה מאד מחוברת" היא מספרת "למרות שבקיבוץ לא ישנו עם ההורים אלא בלינה משותפת. להורים היה חשוב מאד שכל יום נגיע הביתה, הכל היה בבית, גם הארוחות, מה שלא היה מובן מאליו אז. עם זאת, את כל הפעילויות עשינו בבית הילדים. היינו  כיתה של  13 ילדים, והיינו יחד רוב הזמן. את גיל המצווה שלה זוכרת קורן כחוויה מאד משמעותית. "בקיבוץ חגגנו את הבר/בת מצווה עם החברים דרך פרויקט המשימות.  קיבלנו הרבה משימות לאורך השנה כשהמטרה היתה להוכיח את העצמאות והבגרות והיכולת שלנו  לקחת אחריות על משימות שכאלה. למשל, היינו צריכים להכין ארוחת בוקר לכל הקיבוץ בשבת בבוקר, או שלקחו אותנו ליום התמצאות בעיר באוטובוס לבדנו והיינו צריכים להתמצא בעיר. היינו צריכים להיות לילה שלם בחוץ עם מדורה ולהסתדר לבד. הרגשנו ממש גיבורים שהצלחנו את כל זה" היא נזכרת  "ובנוסף, סיימנו את השנה במסיבת סיום עם המשפחות ועשינו הופעה לכל חברי הקיבוץ עם ריקודים."

החיפוש של איילת גינזבורג, 41, מרצה ומתמחה בהתמודדות עם שינויים, עבור תוכן משמעותי לבתה הגיע מילדות שונה לגמרי. אף היא אם לשלושה ילדים ואת ילדותה העבירה בעיר פתח תקווה. "את בת המצווה שלי חגגתי כמו כל יומולדת אחר, רק קצת יותר משודרג. "היא מספרת "לא היה לזה ציון מיוחד מעבר לזה שהזמנו את המשפחה המורחבת. כשבתי אריאל הלכה והתקרבה לגיל הזה, רציתי שהיא תחווה משהו אחר ואין ספק שזה הגיע מהחוסר שאני חוויתי. גדלתי במשפחה מאד מחוברת ובזמנו ככה כל הסביבה ציינה את הגיל, אבל כשנהייתי אמא וחיפשתי משמעות, הלכתי אחורה כדי להביא מהחוויות שלי והבנתי שזה היה חסר מאד. כשהבת שלי באה עם אופציות של מועדון, של בוק, זה היה לי מוזר. לקח לי זמן להבין שזה מה שהבת שלי רוצה ושאני מוכנה לקבל את זה. הבנתי שאני כנראה לא יכולה להגיד לא, אבל יחד עם זה, היה לו חשוב מאד לתת לה משהו של יחד, שהוא משמעותי, שיתחיל בינינו שיח מוצלח להמשך."

שיח מקרב

בעקבות הפעילות הראשונה שאירגנו, החליטו כאמור השתיים ליצור עוד קבוצות ולפתח את הנושא כעסק שנקרא "מחרוזות" במטרה להעביר חוויות משותפות לאמהות ובנות ולפתח עבורן נושאים שלא היו פתוחים בעבר. כיום הן מעבירות כ-30 קבוצות בשנה, בפריסה ארצית, עם דגש על מודיעין. "בהתחלה הפצנו את הבשורה מפה לאוזן" . מספרת גינזבורג, "הבנות היו בגיל הזה, אז דיברנו הרבה עם אנשים שאנחנו מכירים שהם הורים גם. הם עזרו להקים קבוצות בהוד השרון, הרצליה ומקומות נוספים שהסביבה שתלה עבורנו זרעים. ככל שהזמן עבר העסק הפך להיות עוד יותר משמעותי והיום אנחנו עובדות מאשקלון ועד חיפה, אבל עדייין מודיעין היא הבית, היא המוקד."

מטרת הפעילות הן מסבירות היא ליצור שיח מקרב בין האמהות לבנות וליצור עבורן חוויות משמעותיות משותפות. אבל עם הפגישות גם מתחדדים לפעמים ההבדלים בכיווני החשיבה, בסדרי העדיפויות, ועל כך מנסה "מחרוזות" לגשר. "מדובר בשישה מפגשים שפרוסים לאורך השנה כשכל מפגש עוסק בנושא אחר ומועבר בצורה שונה לחלוטין" מסבירה קורן. אנחנו עוסקות הרבה בנושא של הצבת גבולות והשגת מטרות. מדובר ביכולת להאמין בעצמך ולהעיז. נושא נוסף שחשוב מאד לבנות בגיל הזה הוא חברות. יחד אנחנו מנסות להבין מה היא חברה טובה, לפי מה אני בוחרת את החברות שלי. יש לנו תרגיל של בנות לחוד ואמהות לחוד כאשר הן בוחרות איזו תכונה חשובה בעיניהן בחברה הטובה. בסופו של דבר, כשרואים את התשובות, רואים שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ וברוב המקרים התשובות דומות." בנוסף, הסדנאות של "מחרוזות" עוסקות בפרשנויות שונות של המציאות, במנהיגות, בתקשורת מילוליות ובלתי מילולית ובאיך ניתן להמשיך כשהתקשורת לא מסתדרת. המנחות מנסות גם להשתמש בניסיון של האמהות כדי לעזור לבנות להבין שהן חוו בעצם את מה שהן חוות עכשיו. בפועל, המסרים מועברים בדרכים חווייתיות.

דור אחר

גינזבורג וקורן מדברות הרבה על תקשורת. בעידן של היום, בה רוב התקשורת היא סלולרית ואמצעית, בה ההורים עובדים במשך שעות רבות כדי לממן את צרכי הבית, אני תוהה האם התקשורת בין האמהות לבנות, שונה מזה שהיה פעם. הן מאמינות שיש הבדל גדול, שמדגיש את הצורך בבניית יחסים מחדש. קורן: "אני פוגשת אמהות מאד עסוקות לבנות מאד עסוקות. בעקבות כך, נקודות הממשק בהן הן נפגשות הן לא רבות. מצד אחד  יש המון רצון להיות יחד, האמהות שותפות ורוצות לשמוע ולהקשיב, אך לא תמיד קל להן לדבר עם הבנות, הן לפעמים חוסמות אותן." גינזבורג: "כשאנחנו מדברות על המחזור החודשי, רוב התגובות של האמהות הן שאיתן אף  אחד לא דיבר, אף אחד לא הסביר. היום יש אמהות שרוצות והבנות לא מאפשרות ולכן לפעמים כשמגיעה מישהי חיצונית יש הקלה משני הכיוונים. אבל זה נכון שהיום לאמהות יש הרבה פחות זמן. אני זוכרת סדנא שבה איך שהאמא התישבה, היא אמרה: 'לעולם לא הייתי מצליחה לפנות זמן בשבע וחצי עם הבת שלי לבד.' השוני בין הדורות נעוץ, בעיני, במודעות וברצון של האמהות לפגוש את הבנות באור שונה, בזויות אחרות. הן מאד מתענינות לשמוע אותן. הנורמות בעבר היו שונות והיום אמהות יותר רוצות, יותר מודעות, מנסות להיות יותר נוכחות, לא בהכרח מבחינת הזמן אלא גם מבחינה נפשית.  קורן: " כשאנחנו היינו ילדות, המקום של הילד היה אחר.  פעם היה יותר זמן אז היה יותר יחד. היום אני נורא עסוקה והילדים נורא עסוקים וצריכים לפנות זמן כמעט בכוח. בעבר היה יותר זמן יחד," וגינזבורג מוסיפה: "פעם לא היו עסוקים כל כך בילד. פשוט היית נוכח והילדים לא היו במרכז. היום הילדים יותר במרכז ולדעתי זה לטובה. אנחנו רוצים שיהיה ערך להורות שלנו."  

בסדנאות שלהן הן נתקלות במקרים שבהם התקשורת בין האמהות לבנות היא לא תמיד טובה, ולפעמים לוקח זמן ליצור את הקשר מחדש. "באחת הסדנאות" מספרת קורן, "השתתפו אמא ובת שהגיעו עם הרבה התנגדות אחת לשניה. היה שם קושי גדול בתקשורת ביניהן. הן אפילו לא ישבו בצורה טבעית אחת ליד השניה. גם בשאלות על סדרי עדיפויות היה מרחק קיצוני. לא היתה שם הקשבה ולא שיח. הבת כל הזמן נכנסה בדברי אמה והאם היתה צריכה לקרוא אותה לסדר. זה היה מורכב. אבל החל מהסדנא השלישית או הרביעית הן החלו לצמצם את הפער. זה היה מטורף, הן היו הרבה יותר קרובות וכל הזמן נוכחות פיסית אחת ליד השניה. זה היה מאד מרגש". וקורן נותנת עוד דוגמא מרגשת: "היתה לנו גם קבוצה שבמהלך הסדנאות האמא חלתה והיא בכל זאת התעקשה והגיעה לכל המפגשים. בהתחלה היה לה שיער ואח"כ כבר לא היה, וראו שהיא חלשה, אבל זה היה כ"כ חשוב לה ולבתה והן לא ויתרו והגיעו לכל המפגשים, זה היה מאד מרגש."  

לא במקום

אין ספק שיש חשיבות רבה לבניית היחסים בין האמהות לבנות, אך האם הבנות מוכנות לוותר על חגיגת הבת-מצווש ולהחליפה בחוויה הזאת? בתשובה לשאלה הן מדגישות, שהסדנאות לא באות על חשבון הדברים המקובלים, אלא מעניקות לשנה הזו ערך מוסף לא פחות חשוב. גינזבורג:"השנה דווקא כן קרו לנו לא מעט פעמים שבנות מוותרות על חגיגה ובחרו להעביר סדנא לילדה שחוגגת בת מצווה וזה היה האירוע במקום המועדון. אחת המגמות המעניינות שאנחנו רואות היא החלטת בנות המצווה לציין את בת המצווה באירוע מצומצם, משמעותי ואינטימי – ערב משפחתי נשי  ערב בין דורי, שאליו מוזמנות בנות המשפחה (סבתות, דודות, בנות דודות, חברות קרובות ועוד) הסובב סביב חוגגת בת המצווה אך לכל מוזמנת יש את המקום הייחודי והחשוב שלה. עם זה, אני לא חושבת ש'מחרוזות' באה במקום. אנחנו לא שם בגלל שאנחנו חושבות שמה שיש היום הוא לא טוב, אלא בוחרות לקחת את זה למקום אחר. זה לא במקום, זה פשוט לקחת את השנה הזו למשהו אחר, משמעותי, פנימי, אחר. " 

בתמונה נגה ואיילת. מציעות חגיגה עם  תוכן לשנת המצווה. צילום אינגריד מולר