עידית לוין, ענת וייס, ואילת יאיר הן שלוש אמהות יחידניות מבחירה, שהכירו בקבוצת תמיכה לאמהות חד הוריות מטעם ארגון ויצ"ו בעיר מודיעין. אבל מעבר לכך, מצאו שפה משותפת ויצרו חברות אמיצה עם עוד נשים נוספות במצבן, שמעניקה להן רשת ביטחון ותמיכה.

קבוצת התמיכה היא מטעם ויצ"ו ושירותי הרווחה בעיר. מדובר ביוזמה משותפת שפועלת במודיעין פעם בשבוע אחר הצהריים במטרה להעניק זמן איכות לילדים ולאמהות, הן מסבירות.  "לילדים מביאים מישהי שמפעילה אותם קצת, ולנו האמהות, זה מאפשר לשוחח בינינו. קצת זמן של גדולים".

שלוש האמהות הללו דומות, אבל גם שונות. כל אחת מהן עשתה את הבחירה המתאימה עבורה: עידית (49) עובדת סוציאלית אם חד-הורית לגאיה בת ה-4, עברה טיפולי פוריות, ענת (43) עובדת בקרן רש"י היא אמא לרוני בת ה-4 בתהליך של אימוץ, ואילת (43) עורכת דין ונוטריון היא אם לשתי בנות, נויה בת ה-6 ולי-ים בת השנתיים.

"על הרעיון להביא ילד לעולם לבד חשבתי מספר שנים לפני שהתחלתי בניסיונות" מספרת עידית "כשהרגשתי שמבחינה פיננסית אני אצליח לעמוד בזה, ושלא אקלע למצוקה קשה, החלטתי לעשות את זה בלי זוגיות. התחלתי בטיפולים, ונכנסתי לזה בכל הכוח. עברתי שלוש שנים של טיפולי פוריות בניסיון להיכנס להריון, ובסוף זה הגיע. זה היה אושר גדול מלווה בקושי גדול, אבל זה גורם לי להתרגש מחדש כל יום. יש בינינו חיבור אבסולוטי, חיבור של 100%. גאיה מעולם לא קראה לאבא. תינוק באופן אוטומטי אומר אבא דבר ראשון, וגאיה פשוט מעולם לא אמרה את זה".

שלוש שנים של ציפייה

ענת וייס בחרה בדרך של אימוץ להקים את משפחתה. " בחרתי באימוץ כדרך להורות, מה שלא בהכרח אומר שהתהליך היה יותר פשוט. עד גיל 36 לא חשבתי כל כך על ילדים, והיה לי טוב עם החופש והעצמאות שלי. ברגע שהחלטתי לעשות את זה, חשבתי מה היא הדרך שהכי מתאימה לי, בדקתי את נושא האימוץ, והחלטתי שזה מה שמתאים לי. כל התהליך לקח לי כמעט שלוש שנים. רוני אומצה מרוסיה בגיל שנה וחצי, והיא האושר של החיים שלי. זכיתי בילדה יוצאת דופן ומדהימה. אנשים חושבים שהם לא יכולים לאהוב ילד מאומץ כמו שהם אוהבים ילד ביולוגי, ואני רוצה לסתור את התיאוריה הזאת, אני לחלוטין מאוהבת בה, כאילו שהיא בשר מבשרי. הבחירה שלי לא נבעה ממקום של קושי, אלא בחירה. חשבתי שאני מסוגלת לתת בית חם לילד או ילדה שגרים בבתי ילדים ברוסיה. החוקים ברוסיה הם נוקשים ויש הרבה בירוקרטיה. אבל, כשראיתי את רוני בפעם הראשונה, ידעתי שהיא תהיה שלי, כי היתה לי מין תחושת בטן של 'הנה זאת הילדה שחיכיתי לה'. התהליך היה כרוך בארבע נסיעות לרוסיה, כאשר בכל נסיעה זכינו להכיר אחת את השנייה יותר, ועדיין עברה חצי שנה, מהפעם הראשונה שראיתי אותה ועד שהוצאתי אותה מהבית ילדים, וזה יום שאני אזכור לתמיד. שבוע ימים הייתי איתה לבד ברוסיה, עד שהגענו לארץ ואז התחלתי את חופשת הלידה. חמישה חודשים של חופשת לידה במהלכם הכרנו אחת את השנייה, ויחד עם האושר הגיעו הקשיים, אבל כשלמדנו להכיר היא אותי ואני אותה, הדברים התאזנו. הנושא של האימוץ הוא לא מוסתר, הוא משהו פתוח ואני מאוד גאה בזה. היא באמת הרבה מעבר למה שציפיתי. אני כל כך אוהבת אותה. אני לא יכולה לדמיין את חיים שלי בלעדיה".

היו קשיי שפה בהתחלה?

"הקושי של השפה היה מזערי. מהרגע הראשון דיברתי איתה עברית, ואיך שהוא הבנו אחת את השנייה. תוך חודש היא הבינה כמעט לגמרי את העברית, וכיום היא בכלל לא זוכרת את השפה הרוסית.

באתי לזה ממקום של בשלות. הגעתי לזה ממקום שאני רוצה את זה. היו קשיים, אבל מבחינתי זה לגמרי שווה את זה. המשפחה שלי מהשנייה הראשונה שהודעתי להם על האימוץ, זרמו איתי, והם עד היום עוזרים לי ברמה הרגשית, בתמיכה פיזית, וגם עם קשיים כספיים אם צריך. הם שם בשבילי מהדקה הראשונה. רוני נטמעה אצלנו במשפחה, כאילו מאז ומתמיד היתה, והיא מאוד מחוברת לסבא ולסבתא ולבני הדודים".

במסלול הפוך מהמקובל

אילת אם חד הורית לשתי בנות, מתמודדת גם עם היותה עורכת דין שמנהלת משרד עצמאי. "אני עורכת דין ונוטריון כבר 16 שנה. מטפלת בנושאי נדל"ן, עזבונות וירושות. אני עשיתי מסלול הפוך, קודם עשיתי קריירה והתבססתי כלכלית. היה לי חשוב קודם להגשים את הקריירה, ואחר כך פיניתי לעצמי את הזמן והראש לנושא ההורות. בירושלים היה לי משרד עצמאי שפרנס אותי בכבוד רב, ותבע את רוב שעות היממה שלי. הרבה אנשים אמרו שאני נשואה לעבודה. עבדתי בין 15-18 שעות ביממה, והחיים שלי הסתובבו סביב העבודה. בגיל 32 החלטתי שאני רוצה ילדים, ושאני לא מחכה יותר. התחלתי טיפולים שערכו בערך 3.5 שנים. היה לי ברור שאני רוצה להיות אמא, ומאוד סמכתי על עצמי שאני יכולה לעשות הכל, ושיש לי כל מה שילד צריך לקבל. ילדתי את נויה כשגרתי בירושלים, ואחרי שנה עברתי למודיעין. כשנויה נולדה מבחינתי זה היה הגשמת החלום הגדול ביותר. ככל שהטיפולים התמשכו, והמשימה היתה גדולה, כך האושר גדל, והיא תפסה את המקום המרכזי בחיי.

אחרי הלידה הייתי שבעה חודשים בחופשת לידה, ואחר כך חזרתי למשרד בצורה מדורגת. יכולתי להרשות את זה לעצמי, כי היתה לי עורכת דין שכירה שהחזיקה את המשרד בהעדרי. המעבר למודיעין עשה שינוי מאוד גדול בפן המקצועי.

כשנויה היתה בת שנתיים וחצי, התחלתי את הניסיונות שוב. הפעם הניסיונות היו הרבה יותר קשים, כי הייתי בת 40. המינונים של ההורמונים היו הכי גבוהים שאפשר".

עידית שגם עברה טיפולי פוריות מזדהה ומסבירה "הורמונים מקצינים את מצבי הרוח", ואילת מוסיפה "הנטילה האינטנסיבית של הורמונים, מתישה את הגוף ואת הנפש. השנה הזאת של הטיפולים היתה קשה יותר לעומת השלוש וחצי שנים של ניסיונות בפעם הראשונה. הקושי הפיזי והנפשי הוא לא מבוטל, אבל הוא כאין וכאפס לעומת התשובות השליליות אחרי החזרות והניסיונות הכושלים להיכנס להריון".

תמיכה של חברות

לאילת עזרו החברות הטובות שליוו אותה, והיו איתה בטיפולים, בשאיבה ובהחזרות. משלושתן, רק היא החליטה להביא ילדה נוספת לעולם. "הבת השנייה שלי, לי-ים נולדה בניסיון הרביעי והאחרון לפני גיל 40. הטיפול האחרון שממומן ע"י המדינה אוטומטית, כי אחרי גיל 40 כל אישה צריכה לעבור אישור ועדה. ואני הצלחתי בפוקוס האחרון. אבל מהרגע שילדתי את נויה, ידעתי שאני הולכת להביא לה אח או אחות. לנגד עיני עמדה הידיעה שאני לא רוצה שבלכתי הבת שלי תישאר לבד". בהקשר הזה אומרת עידית: "זה מאוד מפחיד אותי שהבת שלי  תישאר לבד, אבל נאלצתי לוותר" ואצל ענת התחושה דווקא שרוני לא לבד נובעת מהעובדה שהיא "התברכה בהרבה בני דודים, ולכן אני בטוחה שלעולם היא לא תהיה לבד".

אילת : "זה אופרציה לגדל שני ילדים, אבל הקשר והאהבה שיש ביניהן, ממלאים לי את הלב".

אתן שלמות עם הבחירה של הורות יחידנית?

עידית: "אחותי שאלה אותי שבועיים אחרי הלידה, אם אני זוכרת מה היה קודם, ואמרתי שלא. זה לא משנה באיזה דרך הילדים הגיעו, ואתה גם לא זוכר מה היה קודם".

ענת: "אני גם לא רוצה לחזור למה שהיה קודם. למרות הקשיים, זה שווה את זה. מספיק חיבוק אחד בבוקר, או שהיא אומרת אני אוהבת אותך ואני נמסה מזה".

מה עם זוגיות?

אילת: "לאם חד הורית שיולדת תינוק אין מקום להכיל זוגיות בשנים הראשונות, לא בגלל שזוגיות זה לא דבר טוב בעיני, אלא בגלל שהגשמת החלום וההתמסרות אליו היא אבסולוטית, ואין הרבה מקום לזוגיות מניסיוני. אני מעריכה שעכשיו שהבנות גדלו קצת, אז אני יכולה לפנות גם מקום לעצמי".

ענת: "אני מסכימה עם אילת, בהתחלת ההורות זה תפס ממני משאבים, ולא היה לי מקום להתפנות לזה. יחד עם זאת, אני עדיין מקווה שהאדם הנכון נמצא שם. רוני תמיד תהיה מספר אחת בשבילי, אבל אני אשמח למצוא מישהו שיחלוק איתי חיי משפחה".

לא מבקשות נדבה

מה המשמעות של לגדל ילד לבד אני שואלת והן מדברות בעיקר על ההיבט הכלכלי. ענת:  "יש את המשמעות הכלכלית, ההוצאות הן יותר גבוהות, וצריך לעשות יותר חישוביים כלכליים. יש גם את המשמעות של החופש האישי, וסדר העדיפות משתנה".

עידית: "מבחינתי, המשמעות היא לגדל ילד כמפרנסת יחידה, במשרה ציבורית, במקצוע לא מתגמל, וזה מבחינתי מאוד קשה. אני מתכננת לפי מה שאני יכולה".

שלושתן גם סבורות כי על המדינה לסייע יותר להורים יחידניים. אילת" "זה בעיקר אצלנו בפן של העזרה. ההנחה היחידה שאנחנו זוכות לה כאמהות חד הוריות היא 20% הנחה בארנונה, שזה מסתכם בעשרות שקלים בחודש. וזה עצוב שבמדינה הזאת אין הכרה שלפרנס משפחה עם משכורת אחת זה קשה, ולא רק בשל העדרה של משכורת נוספת, אלא בעיקר שבהעדר הורה אחד, אין מי שיפנה את ההורה לפרנס".

עידית: "זה קושי מאוד מרכזי. אני נתתי למדינה, שירתתי בצבא, ואני לא מבקשת נדבה. אני עובדת מאוד קשה ומשלמת את מה שצריך לשלם, וחושבת שהסקטור של אמהות יחידניות הולך ומתרחב, ולא נותנים לזה את הדעת במדינה".

אילת: "בגנים, בצהרונים ובחוגים, אין הנחה אוטומטית או מובנית למשפחות חד הוריות, ורק גופים מעטים כן רואים את הקשיים של משפחה חד הורית. לדוגמא ביוזמ"ה, יש הנחה מובנית של 10% לאמהות חד הורית. הם ערים לכך שלגדל ילדים לבד זה קשה. הבנות שלנו התחנכו במעון של ויצ"ו בשכונת השמשוני. מעבר לכך שבמעון יש מנהלת נפלאה וצוות שעובד מהנשמה ויצ"ו הוא אחד המוסדות היחידים שערים לקשיים של אמהות חד הוריות ודואגים לתת עדיפות בקבלה למעון, בצמצום ימי חופש ובהנחה בתשלום החודשי".

"אני כעצמאית חוויתי קושי עצום. הבת השנייה שלי חלתה הרבה מאז שנולדה. בהעדר הורה נוסף שיש לו יכולת לקחת ימי מחלה וחופש, זה תבע ממני להישאר בבית עם הילדה הרבה. ביטוח לאומי לא מכיר בזה, ולא קיבלתי ימי מחלה כמו שזכאים לזה הורים שכירים. הפגיעה בעבודה השוטפת וביכולת שלי לפרנס היתה גבוהה. מהרגע שהסתיימו השנתיים הקשות שחוויתי, אני מרגישה תנופה חדשה, ולאחרונה פתחתי משרד חדש במודיעין. היכולת לחזור לעולם העבודה משמחת אותי".

איך אתן מתמודדות עם החופש הגדול?

עידית: "בעיה רצינית, ובעיה כלכלית. הקייטנות הן עסק יקר, ואני עושה חישוב מה יותר יקר, קייטנה או להיות בבית. רשמתי אותה לשתי קייטנות, אחת ציבורית ואחת פרטית, וגם אנצל את ימי חופש שצברתי במשך השנה. הבעיה היא שגם אם אני רוצה לנסוע לאיזה שהוא מקום, אז הכל מאוד יקר".

ענת: "כל העלות של הקייטנות היא מאוד יקרה לי. אני רשמתי אותה לשלוש קייטנות,  קייטנה בגן, קייטנה פרטית וקייטנה בעבודה. אחר כך אני אקח שבועיים חופש כדי להיות איתה. העלויות שלי הן כמו של משפחה עם שני הורים, אין שום הבדל".

אילת" "אצלי הבת הגדולה בשני מחזורים של קייטנה ביוזמ"ה, והבת הקטנה תהיה בקייטנה של המעון בויצ"ו. במשפחה של שני הורים, יש שני הורים שיכולים לחלוק בנטל".

קבוצה משלהן

ההשתתפות בקבוצת התמיכה הולידה כאמור חברות, של מפגשים בין שלושת הנשים וילדותיהן ושל משפחות דומות נוספות מעבר למפגשים של ימי שני אחר הצהריים. ענת: "זה יצר חברויות מחוץ לקבוצה. אנחנו נפגשות הרבה אחת עם השנייה, וגם מארגנות פיקניקים ביחד". עידית: "אם מישהי צריכה עזרה, אז יש בינינו עזרה הדדית, אפילו ברמה של תמיכה רגשית. אם מישהי מבואסת ממשהו, אז היא משתפת ויש פידבקים. אפילו אם לא מדובר בעזרה קונקרטית, לפעמים מספיק רק להגיד מילה טובה". ענת: "בתור אם חד הורית, את מרגישה שאת לא לבד. זה פשוט לחלוק חוויה משותפת של הורות יחידנית, עם כל היתרונות והחסרונות".

אתן נשענות אחת על השנייה?

ענת: "אני ועידית חברות מאוד טובות. אנחנו מדברות הרבה בטלפונים, בסמסים ובוואטסאפ.  ונשענות אחת על השנייה. הכל בזכות הוואטסאפ…ותודה לאלוהי הוואטסאפ" הן אומרות בהסכמה.

זה סוג של משפחה אחרת?

אילת: "משפחה מורחבת".

עידית: "יש קבלה של כל אחת עם כל מה שהיא מביאה".

אילת: "לפני הכל יש הבנה. כולנו נמצאות באותו מקום 24/7. כולנו חוות את אותו הדבר, וכולנו באנו מאותה נקודת התחלה, וזאת המתנה הגדולה של הקבוצה הזאת".

ענת: "סוג של מעגל חברתי תומך, שנותן את התמיכה ואת ההרגשה שאת בסדר ושאת לא לבד". ועידית מוסיפה "ויש גם את הילדים. גם לילדים זאת קבוצת שייכות מצוינת, כי לאף אחד אין פה אבא. כי זה משפחות דומות"."נויה הבת שלי קוראת לזה 'המשפחות הדומות האחרות'" מסכמת אילת.

(צילום אינגריד מולר)