"מאז שעלינו לארץ הכרנו המון משפחות שנשברו ולא נקלטו. חברות שלי מספרד ואנגליה חזרו למדינות מהן הן באו, אבל אנחנו דווקא מרגישים כאן מאושרים". הדוברת היא נאדין שטרק, 36, ממודיעין, החוגגת החודש יחד עם בני משפחתה 6 שנים לעלייתם לארץ.

שטרק, מנחה עצמאית לאנגלית עסקית, ודויד, סמנכ''ל חברת פיננסים, יחד עם שני ילדיהם, ג'וש תלמיד כתה ה' בבי''ס אבני החושן ואלה תלמידת כתה ב' בממ''ד דרכי יהודה, מציינים את תאריך עלייתם ארצה מידי שנה בחגיגת גדולה. נאדין: "כל שנה ביום החגיגה של העלייה שלנו, אני שולחת את הילדים לכתה עם ממתקים". ג'וש מזכיר לה שלגן היא שלחה אותם עם מחזיקי מפתחות של ישראל ונאדין מאשרת: "אנחנו עושים מהאירוע סיבה למסיבה. כל שנה אנחנו חוגגים את העלייה לארץ כי אני באמת מרגישה שהעלייה שלנו מוצלחת ואני רואה המון עולים שקשה להם פה. רציתי להלחם על כך שנהיה ישראלים, אני מרגישה שאנחנו חלק מהעם היהודי. אנשים צוחקים עליי כשאני מבקשת דג מלוכלך במקום דג מלוח או בולבולים בדואר במקום בולים אבל אני רואה את ילדיי שמחים, נהנים, אוהבים את הארץ וגם את שכונת קייזר בה אנו גרים ואני מאושרת. אני אוהבת שהם הולכים לבד לגינה ולפיצה. כשאנחנו בלונדון, מבקרים אצל אימי, הילדים יודעים שאסור להם להסתובב לבד. שש שנים בארץ זו חגיגה שהפכה לסוג של יומולדת. והשנה החלטנו שמגיע לנו לחגוג על גבי העיתון. כל סופ''ש אנחנו יושבים לקרא את מודיעין ניוז על כוס קפה ועוגה. בשבוע שעבר כשישבנו יחד לשתות חשבנו: 'אולי השבת הזו נשתה כוס קפה ונקרא על עצמנו?'". כמובן שלא יכולנו לסרב להצעה.

חזרתי עם חייל

דיויד שטרק נולד בישראל לפני 36 שנים. בגיל שנתיים עבר יחד עם הוריו ללוס אנג'לס. "אבא היה מאד ציוני וכך גם היה החינוך שקיבלתי, בגיל 12 קראתי את הספר של בגין. מצד שני גדלתי כאמריקאי ולכן כשהוריי רצו לחזור ארצה התנגדתי מאד. אלא שאחרי שלושה חודשים בארץ כתיכוניסט השתנתה נקודת המבט שלי. בגיל 17 כל המשפחה חזרה לארץ, ההורים וכל 4 האחים. התגייסתי לצבא כשריונר והכרתי את נאדין תוך כדי השירות הצבאי". נאדין נולדה וגדלה בלונדון. בגיל 18 הגיעה לארץ כחלק מתכנית אירוח בת שנה לאנגלוסקסים. "אמי שפחדה מכך אשאר בארץ, רחוקה ממנה, אמרה לי: 'תעשי לי טובה, רק תדאגי לא לחזור עם חייל!'".

אלא שהגורל לא מתחשב תמיד בהוראות ההורים וכך דרך ידידה משיקגו נאדין ודיוויד הכירו והחלו להיפגש בחופשות של דיויד מהצבא. כשהיא חזרה ללונדון הם המשיכו להתכתב. בכל פעם שדיויד יצא לחופשה היא הגיעה לארץ לביקור. הקשר התהדק והפך רשמי. נאדין: "חזרתי עם חייל ולהוריי היה קשה לקבל זאת. אחרי שהכירו אותו הם הבינו שזה הדבר". עם שחרורו של דיוויד מהצבא החליטו בני הזוג לעבור להתגורר בלונדון שם התחתנו והתגוררו במשך 4 שנים. נאדין: "כשהייתי בהריון עם גו'ש עברנו בעקבות העבודה של דיויד ללוס אנג'לס. כמה סימלי ששני הילדים נולדו בביה''ח קייזר בלוס אנג'לס. עם הזמן דיויד שיכנע אותי לעלות לארץ. בהתחלה לא רציתי לשמוע על כך, אחרי 5 שנים השתכנעתי. ג'וש היה בן 4 ואלה בת שנה וחצי כשעלינו לארץ."

דיויד: "לארץ הגענו מרצוננו. יש שלוש סיבות שאנשים חוזרים לארץ: דת ואמונה, עניין כלכלי ועניין ציוני. העניין הכלכלי הוא לא עניין של מה בכך, בארה''ב החינוך יקר מאד ויכול להגיע ל 20 אלף דולר לילד בתיכון פרטי יהודי. נכון להיום רמת החיים בארץ גבוהה. העניין הציוני נוגע לנו. בארה''ב אנחנו נחשבים מיעוט, פה בארץ זה הבית שלך. בארה''ב צריך להיות חלק מהקהילה כדי להרגיש את החגים היהודיים. אם אתה לא דתי לא תרגיש את ל''ג בעומר, פה החגים היהודיים הם חלק מהחיים במדינה".

אנשים לא התייחסו אליכם בציניות?

נאדין: "אנשים לא מבינים מה אנחנו עושים פה". דיויד: "פראייר' זו המלה הראשונה שהיא למדה". נאדין: "לילדים שלנו יש המון אופציות, יש להם דרכון ישראלי, בריטי ואמריקני. ובכל זאת אנחנו בטוחים שכאן המקום שהכי טוב להם."

איך תתמודדי עם הידיעה שיום אחד הילדים יתגייסו לצבא?

נאדין: "לקחנו  זאת בחשבון, אבל זה חלק מהעניין." דיויד ששירת בעצמו בצבא מבין את הערך המוסף של הצבא למדינה: "אנחנו חלק מהמדינה הזו והשירות בצבא הוא חלק מהחוב שלנו למדינה."

כמה מילים מהתנ"ך

דיויד מציין כי השיקול העיקרי לא לדחות יותר את העלייה לארץ היה לחסוך לילדים את הקושי שבקליטה בגיל מבוגר. נאדין: "לפני העלייה עשיתי רשימה של הדברים שאני הכי מודאגת מהם. הכי דאגתי מהקליטה של הילדים אבל זה היה החלק הכי קל. בשבוע הראשון שלנו בארץ היינו אצל הוריו של דיויד במעלה אדומים וההרגשה שלי היתה שאני רוצה להישאר פה. אחרי העלייה כולם אמרו לי שאני נראית מאוהבת. פחדתי שההרגשה תעלם אבל ממש מהשבוע הראשון הרגשתי שאני רוצה להישאר פה לתמיד. לשמחתי ההרגשה הזו לא חלפה".

הבחירה להתגורר במודיעין היתה מתוך שיקולי נוחות. בני הזוג מצאו שמיקום העיר במרכז הארץ נוח לשניהם. בתחילה הם התגוררו בבוכמן ובהמשך קנו דירה בקייזר. ג'וש הבן אינו שוכח את ההתרגשות שליוותה את הכניסה לבית החדש: "כשעברנו לבית שלנו השתטחתי על המרפסת. אמא ואני הלכנו לגינה ונישקנו את האדמה."

גו'ש אינו מסתיר את הקושי הראשוני אך מודה שהוא ואלה התגברו ראשונים: "היה לי קשה להכיר חברים חדשים. הגענו באמצע שנה והילד הראשון שפנה אליי היה דובר אנגלית, אחותו פנתה לאחותי ראשונה וכך הפכנו כולנו לחברים." הילדים התאקלמו מיד בגנים, דיויד מצא עבודה כחודש וחצי אחרי העלייה, הקושי העיקרי היה של נאדין שנותרה לבד בבית ולא ידעה את השפה. "נכנסתי לפאניקה. לא ידעתי איך אסתדר פתאום לבד, התחלתי לעבוד במשרד תיווך ודרך העבודה התחלתי ללמוד כמה מילים בעברית אבל הקושי היה גדול. מאד רציתי לחזור למקצועי כמורה אבל הרגשתי את לחץ השפה. כוון שלמדתי באנגליה בבית ספר יהודי דתי ידעתי רק מילים מהתנ''ך – כשרות, פרווה, בשר וחלב, חמץ וכו'. אבל לא מילים יומיומיות. הבנתי שלא אצליח להסתדר ללא ידיעת השפה ושאני שחייבת להשקיע אנרגיה, זמן וכסף ללמוד עברית. זה היה האתגר הכי גדול של כולנו."

דיויד: "לא ראיתי רמת השקעה כזו כמו של נאדין. עד העלייה לארץ היא לא ידעה מילה בעברית למעט כמה מילים תנ''כיות. היא הלכה ללמוד באולפן, ישבה לקרוא המון, עיתונים וגם ספרים וכל המשפחה נרתמה לעזור לה להתגבר על קשיי השפה. נאדין: "מילון מורפיקס באייפון זה החבר הכי טוב שלי בארץ". וג'וש מוסיף ומסביר: "בשביל ילדים זה יותר קל, לומדים יותר מהר, גם דרך משחק. למבוגרים יותר קשה ללמוד שפה חדשה". נאדין: "עד היום אני לא מפסיקה ללמוד. המון אנשים אמרו לי לפני שעלינו, ש'יום יבוא והילדים יתחילו לתקן אותך בעברית ואת לא תצליחי לעזור להם עם שיעורי הבית' ואני אמרתי לעצמי 'זה לא יקרה לי'. לכן היה חשוב לי לעשות הכל כדי להשתלט על השפה ועד היום כשג'וש בכתה ה' אני עדיין מצליחה לעזור לו בשיעורים. לפעמים אני בודקת מילה שאיני מבינה במילון באייפון, אבל לשמחתי כבר הרבה יותר קל. ג'וש הוא המורה הכי טוב שיש לי לעברית, מתקן אותי בכל פעם שאני מדברת וגם מסביר לי למה."

קשיי השפה של נאדין הם החלק המרכזי בקושי אבל הם הפכו גם לחלק מההווי המשפחתי. הילדים מתבדחים על חשבונה או כמו שג'וש אומר: "אצלנו בבית קוראים לשפה שאמא מדברת עיברינגליש או היבריש, שילוב של עברית ואנגלית", ואלה נזכרת כיצד יום אחד היא שאלה את ג'וש איך אומרים באנגלית מים וג'וש ענה לה 'זה תלוי' ועשה חיקוי של המלה מים באנגלית במבטא בריטי כבד כפי שאמא אומרת ובמבטא אמריקאי כפי שאבא אומר. בסופו של דבר אלה הבינה שהמילה מים באנגלית היא "תלוי". "אלה בא לך לשתות תלוי"? ג'וש מתבדח איתה…

אנגלית עסקית

אחרי שנה בתחום התיווך נאדין החליטה לחזור למקצועה כמורה לאנגלית. "לפני כשנתיים עליתי על משהו" היא מציינת, "חלמתי על כך בלילה. שמתי לב לעובדה שפה בארץ כולם צריכים לדעת אנגלית ויש רבים שזקוקים לאנגלית עסקית. לא רציתי ללמד אנגלית כללית אלא לעזור לאנשים להיות מרוכזים בשפה שהם זקוקים לתפקיד שלהם. לא לימודי דקדוק אלא שפה מקצועית. כך הקמתי את "I need English for my work"   זו היתה הגשמת חלום הסטארט אפ. אנשים מגיעים אליי לפגישות הכנה לראיונות עבודה באנגלית, לפני פרויקטים מיוחדים – בניית מצגת להצגה בחו''ל, משא ומתן באנגלית וכו'. החלטתי להילחם על כך שאלמד עברית אך בסופו של דבר אני מרוכזת בלימוד אחרים אנגלית. מעין הפוך על הפוך".

דיויד: "הקושי העיקרי שלי עצמי היה הקושי של נאדין להשתלב ולהסתגל לשפה. לשמחתי היא עשתה זאת מעל ומעבר. אני עצמי הכרתי בארץ אנשים שונים, בשירותי הצבאי הכרתי קיבוצניקים, מושבניקים, דתיים וחילוניים, נאדין לא הכירה כלום, אבל דרך הסטארט אפ היא נחשפה לאנשים שונים בארץ, מגוון הפונים אליה חשף אותה לסוגי אוכלוסייה מגוונים, יהודים, ערבים, דרוזים, אתיופיים ועוד".

במסגרת העסק שהקימה, נאדין מלמדת אנגלית עסקית בגופים רבים כמו משטרת ישראל, בנק ישראל, אוסם, טבע, עובדי משרד הבטחון, החינוך, הבריאות ועוד. "אין יום שאני לא מתרגשת מהאנשים שאני מכירה בארץ. אני נוסעת ללמד אנשים בכל הארץ, מעבירה סדנאות ונהנית מכל רגע. אנשים שמרגישים שהם צריכים ללמוד אנגלית לקראת מטלה חשובה כבר לא חייבים ללמוד את כל השפה. אני עוזרת להם ללמוד להכיר את התחום הספציפי שלהם באנגלית. לדוגמא, התקשרה אליי בפאניקה בחורה חמודה שרוצה להתקדם במקצוע שלה אך לא ידעה איך היא תצליח ללא ידיעת השפה האנגלית היות והיא גדלה במשפחה חרדית ולא למדה אנגלית. הרגעתי אותה שכרגע היא לא צריכה ללמוד את כל השפה אלא להתחיל במילים הספציפיות שדרושות לה בתחום שלה. כשאני מלמדת אני מרגישה שאני משתמשת בכל הטריקים שאני השתמשתי כשלמדתי עברית. אם מישהו נזקק לאנגלית מקצועית הוא לומד רק מה שהוא זקוק לו למקצועו וצרכי עבודתו. העזרה הזו כבר נותנת דחיפה מקצועית משמעותית ותורמת להצלחה בעבודה."

(צילום : אינגריד מולר)