בית המשפט המחוזי בעיר קלן שבגרמניה קבע כי מילת ילדים מסיבות דתיות היא התערבות בלתי הפיכה בשלמות הגוף האנושי, ועל כן אינה חוקית. חוגים דתיים בארץ ובחו"ל הזדעקו, טענות על אנטישמיות נזרקו לאוויר, ובחודש שעבר אישר הקבינט הגרמני חוק שמתיר מילת ילדים ממניעים דתיים, בתנאי שההורים יקבלו מידע מלא על התהליך, ויעשה שימוש במשככי כאבים. משבר דיפלומטי נמנע, אלא שמתברר שגם בארץ, יותר ויותר הורים בוחרים שלא לציית לחוקי הדת והחברה, ולא למול את בניהם.

זה הגוף שלו

דולב לבבי מכפר דניאל (26.5, אמא במשרה מלאה) החליטה לוותר על ברית מילה עוד לפני שידעה את מין העובר שבבטנה. הרעיון נבט בה לפני מספר שנים, בעקבות פרק בסדרת טלוויזיה שעסק בנושא. "אחת הדמויות אמרה אז על בנה: הוא נמצא על כדור הארץ רק שמונה ימים, וכבר יש אנשים שלא מקבלים אותו כמו שהוא. זה היה רגע מכונן, וידעתי שמתישהו, כשזה יהיה רלוונטי, אני אצטרך לעמוד על הנושא הזה." מספרת דולב. "חזרתי אליו כשנכנסתי להריון. רציתי בן, ורציתי לבדוק אם זה באמת בריא למול אותו, כי זו האמירה הרווחת בקרב החילונים. בדקתי את הנושא וכל מה שמצאתי זה שהברית מפחיתה את הסיכון לאיידס או לסרטן הפין, שזה כמו להגיד שבשביל לא להידבק בפטריה בציפורן עדיף לכרות מראש את כף הרגל. מהר מאוד הבנתי שמעבר לכל הסיבות הטובות למה לא למול תינוק זכר – שזה כואב, שיכולים להיות סיבוכים, שזה לא באמת בריא יותר, שזה מסר לא נכון לעשות זאת מסיבות חברתיות – יש סיבה אחת מהותית מבחינתי: הנושא של זכויות הילד. זה הגוף שלו, זה איבר בריא ושלם ומתפקד, ואין לי הזכות לפגוע בו משום סיבה שאינה רפואית. זו הפרה בוטה של זכויות אדם בעיני."

השלב הבא מבחינת דולב היה לעניין בנושא את תומר, בן זוגה (31, איש הייטק), שהחל להתעניין בנושא לאחר שגילו שאכן דולב נושאת בבטנה בן זכר. "דולב כבר החליטה שהיא לא רוצה למול אותו, ואני חיפשתי סיבות כן למול אותו. התחלתי לקרוא על הנושא, במטרה לחפש את הסיבה שתחסוך לי את הכאב ראש ותאפשר לי לעשות את זה, ולא מצאתי," מספר תומר. "אנחנו לא אנשים דתיים, והיום מבחינתי זאת הסיבה היחידה שהיא לגיטימית. אין בזה יתרון בריאותי בולט, העניין של האסטתיקה הוא סובייקטיבי והילד מפסיד מזה המון: את שלמות הגוף שלו והמון מההנאה המינית."

דולב: "שני שליש מכמות העצבים בפין נמצאים על העורלה. זה סוג מסוים של עצבי חישה שהתפתחו אבולוציונית כדי לעודד פעילות מינית, להגביר את ההנאה, ואי אפשר לשחזר אותם."

תומר: "מעבר לזה, היה משפט שדולב אמרה לי שמאוד נשאר אצלי: מה אני אגיד לילד כשהוא ישאל למה עשיתי לו את זה? איך אני אסתכל לו בעיניים?"

מיתוסים שנועדו להפחיד

בשלב הבא, כשדולב בחודש החמישי להריונה, הגיעו בני הזוג לפורום מוותרים על ברית מילה בתפוז, ודרכו – למפגש קה"ל (ראו מסגרת). "המפגש סגר לנו קצוות, והראה לנו שההר הוא בעצם גבעונת קטנה, עניין מאוד קטן בתהליך המאוד ארוך של גידול הילד," אומר תומר. "היום, ממרחק של שנה וארבעה חודשים, אנחנו מסכימים עם זה."

לאחר שהתקבלה ההחלטה, סיפרו השניים את החלטתם למשפחות. "לנו לא היה מאבק משמעותי," אומרת דולב. "אבא של תומר הביע חשש בנושא החברתי, אבל כיבד את ההחלטה שלנו. אמא שלי, שעובדת בגני ילדים כבר עשרים שנה, הזדעקה בהתחלה על נושא החריגות, וזו אישה שהמסר שלה לילדים בגן הוא תמיד – כולנו שונים, כולנו מיוחדים, וצריך לקבל את זה. זה מדגים כמה הפחד להיות שונה מוטמע בנו. גם לה זה מהר מאוד עבר."

תומר: "הנחת המוצא של ההורים שלנו, משני הצדדים, הייתה: ההחלטה היא של ההורים, וטובת הילד בראש מעיינינו. אף אחד לא מנסה לפגוע בו, כולנו חושבים רק על טובתו."

גם התנגדויות שהגיעו מכיוונים אחרים למדו השניים לנטרל בקלות יחסית. "גילינו שיש לנו יותר כלים, יותר ידע, מהאנשים שהביעו התנגדות, כי אצלנו הייתה הבנה וחקירה מאחורי הדברים, בעוד לרוב הצד השני היה מונע מרגשות ודברים לא מבוססים," אומר תומר.

דולב: "אני שומעת סיפורים על רופאים ואחיות ניסו לשווק את דעתם האישית כעצה רפואית, או ניסו לבצע דברים פחות נעימים ויותר חודרניים מתוך חוסר ידע שלהם על מכניקת הפין השלם, כמו למשל הכנסת קטטר כדי לקחת דגימת שתן. רוב הרופאים בישראל לא ממש יודעים איך להתמודד עם העורלה. אותנו שאלה אחות טיפת חלב אם אנחנו מודעים לזה שילדים זה עם אכזר, שזו עמדה שאני לא מקבלת גם בלי קשר לברית מילה."

תומר: "גילינו שזה מעסיק מבוגרים הרבה יותר מאשר ילדים. לדעתי אפשר להקביל את זה לתקופת התיכון, שאנחנו עושים עניין גדול מדברים שהיום נראים לנו קטנים ושוליים וחסרי משמעות – כך ההחלטה למול את הילד מפרספקטיבה של שנה ויותר בתוך ההורות. בזמנו חשבנו שזו החלטה מאוד גדולה, ועכשיו ממבט קצת יותר רחוק זו החלטה מזערית, וזו לא התעסקות יומיומית. האיבר עצמו רוב הזמן מוסתר, הילדים שרואים אותו עירום לא מתעסקים עם זה, וזה לא נושא שיחה נפוץ בין ילדים או נערים. זה מיתוסים."

דולב: "זה יותר ממיתוסים, זה צ'יזבטים. זה מיתוסים שנועדו להפחיד."

תומר: "אני מאוד ממליץ להורים מתלבטים לבוא למפגשי קה"ל. זה נסך בי ביטחון והראה לי שרוב הדברים שהדאיגו אותי הם חסרי ביסוס."

תהיה שלם עם מי שאתה

ואכן, הסוגייה המרכזית שמעסיקה חילונים בבואם לדון באפשרות של ויתור על ברית מילה היא הפחד מדחייה חברתית. "כל אחד מאיתנו זוכר את הפעם ההיא שצחקו עלינו כשהיינו ילדים, ובאופן טבעי זה מתרגם לרצון שלנו להגן על הילד לשלנו מלעג ומרכילות ומפגיעה", אומרת דולב. "אין לי תעודת ביטוח שמגינה עלי מהאפשרות הזו, אבל אני לא רוצה לשלוח את הילד שלי לחיים עם מסר של קונפורמיזם ופחד מלעג: מלנו אותך כדי שלא יצחקו עליך ושלא תהיה חריג. אני מעדיפה לשדר לו חוזק וחוסן. אי אפשר להסתובב ליד הילד ולעטוף לו את העולם בניילון בועות ובצמר גפן. רונית מקה"ל תמיד אומרת: יכולים לצחוק על הילד בגלל 500 סיבות. אז אם מלתם אותו כמה השארתם? 499?"

תומר: "הרבה מהמחשבות הרעות, שיצחקו עליו בגן, בבית ספר, בצבא, זה המצאות של המבוגרים, שהמנגנון הרגשי שלהם מאוד בנוי חוויות טראומטיות שאין להן באמת קשר לנושא."

דולב: "אני רואה את השליחות שלי כאמא בלעזור לו להרגיש נוח עם עצמו, ואם יהיה לו קשה – אני אהיה שם בשביל לעטוף ולחבק ולנחם ולעזור. ונגיד שבאמת הוא יהיה עצוב ויפגע, אני מאמינה שזה עדיין שווה את זה בהתחשב בתמונה הכוללת. אין אף אחד שלא התמודד עם קושי חברתי כלשהו, אז על אחת כמה וכמה כשזה נוגע לאינטגריטי שלך, גופנית ונפשית. תהיה שלם עם מי שאתה."

תומר: "המסר שלנו הוא לא – תהיה שונה, אלא: תבחר את הבחירות שלך מתוך שיקולים רלוונטיים. יש את המשפט הידוע: אם כל הילדים יקפצו מהגג – אתה תקפוץ גם? יש בזה המון חוכמה שאנשים לא מיישמים בחיים שלהם, וברית מילה זו דוגמה טובה לכך."

דולב: "ילדים לא צוחקים על השונה. הם לא צוחקים על החריג. הם צוחקים על החלש. ושונה זה לא אומר חלש."

למה בעצם?

שושי (37) ורומן (41) ז'וקוב ממודיעין, כיום הורים לשתי בנות ובן, נדרשו לנושא ברית המילה כששושי היתה בחודש התשיעי להריונה. הם אפילו התחילו לתכנן את מסיבת הברית. "היה לי ברור שנעשה זאת עם כירורג ולא עם מוהל. אפילו חשבתי מי יהיה הסנדק," מספרת שושי, סטודנטית למשפטים העובדת כעוזרת משפטית. "ואז יום אחד רומן מגיע הביתה ואומר: חשבתי על זה בדרך, ושאלתי את עצמי למה. ואז התחלנו באמת לחשוב למה."

"בגלל שזה היה בן התחלתי לחשוב על הברית מהכיוון של הכסף והאולם, ואיך יראה הטקס, וניגנתי כמה פעמים את הסיפור הזה שחותכים לו חתיכה מהבולבול, ואז אמרתי – רגע, בעצם למה שאני אעשה לילד שלי דבר כזה? למה שאני אכאיב לו ככה?", מספר רומן, מתכנת במקצועו. "חשבתי על זה כמה ימים ולא דברתי עם שוש, עד שבסוף הגעתי למסקנה שאין שום סיבה."

שושי: "התגובה הראשונה הייתה…"

רומן: "תגיד לי, אתה פסיכי?"

שושי: "חששתי מההשלכות של זה. איך החברה תגיב, אם הוא יופלה לרעה, איך יקבלו אותו. כל זה מאוד טבעי. ואז התחלנו לקרוא, והבנו שהברית היא טקס שטבוע בנו כל כך חזק, גם בקרב חילונים, שזה בכלל לא מקובל לעצור ולשאול: למה? רוב החילונים נוסעים בשבת, לא אוכלים כשר, לא מקימים אף מצווה, אבל דווקא את המצווה האכזרית ביותר הם כן מבצעים. חשוב לי להדגיש שהנושא של הזהות היהודית חשוב לנו, שנינו עלינו לארץ בגיל צעיר, אני מארגנטינה, רומן מלנינגרד, וברור לנו שלאדם צריכה להיות מסגרת ברורה. אנחנו עושים קידוש כל יום שישי, הילד מברך על היין, הילדה מדליקה נרות. אנשים שאלו אותי: את לא רוצה שהוא יהיה יהודי? אבל הרי אם אני יהודיה גם הילד שלי יהודי. ואז אמרו לי: הברית היא מה שמייחד אותנו כיהודים. ואני שאלתי: איך זה מייחד אותנו אם גם המוסלמים עושים ברית, וגם חלק גדול מהנוצרים? ובכלל, אם אנחנו רוצים לייחד את עצמנו – אנחנו צריכים לחשוב על משהו אחר, נאור יותר. אנחנו לא צריכים לסמן את עצמנו גופנית."

"ואז הגיעו הטיעונים של הבריאות, ואנשים התחילו להגיד לי שזה יכול למנוע סרטן, ושנשים שנשואות לגברים נימולים פחות חולות בסרטן הרחם וסרטן השחלות. אז אמרתי: אם זו הגישה מלכתחילה, אז תינוקת שנולדת תחתכו לה את השדיים, ככה לא יהיה לה סרטן השד. לחתוך איברים כדי שלא יהיה מחלות אחרי זה נראה לי טיעון אבסורדי. אמרו לי גם שזה מפחית זיהומים, ושלתינוקות יש פחות דלקות. ועל זה אני אומרת היום: לילד שלי לא הייתה דלקת אחת מאז שהוא נולד."

"גם על היגיינה דיברו איתי. אנשים אומרים שעורלה זה לא הגייני ושיכולים להצטבר שם חיידקים, ואני אומרת: היום יש חינוך להגיינה, שלא הייתה כשהמנהג הזה התחיל, ופעם לא היה מים והיה חול ואולי באמת זה מנע מחלות וגרם לאנשים להיות יותר בריאים. היום, כשיש מודעות – אין סיבה שאיבר של כל תינוק ובוגר לא יהיה נקי."

רומן: "זה טיעון הרבה יותר הגיוני כשאין חיתולים חד פעמיים ומגבונים. אבל היום זה לא רלוונטי. ויש גם את הפגיעה בהנאה המינית. הרמב"ם אמר במורה נבוכים שהנזק הגופני הנגרם לאיבר זה הוא המטרה המכוונת של ברית המילה."

שושי: "כשאנחנו לא פוגעים באיבר הזה אנחנו דואגים לאיכות חייו בעתיד."

לאף אחד לא באמת אכפת

בדומה לדולב ולתומר, גם שושי ורומן מדווחים שלא נתקלו בבעיות מיוחדות עם המשפחה. "אבא שלי כהן, וחששתי מהתגובה שלו, אבל הוא אדם מאוד ליברלי. הוא אמר: זו החלטה שלך, אבל את צריכה להיות מוכנה לזה שזה לא מקובל ושאת מקדימה את זמנך. הוא לא אמר טוב או לא טוב," מספרת שושי.

רומן: "לי אין פחדים מה המשפחה שלי חושבת עלי. במקרה של סבא שלי, שהוא אדם חרדי ולא רציתי לפגוע ברגשותיו, החלטתי פשוט לא להגיד שום דבר. למשפחה הקרובה שלי אמרתי שאני לא עושה וזהו. ובכלל, החברה הישראלית עוסקת כל כך מעט בבולבול של הבן שלנו שאף אחד לא טורח אפילו לחשוב על זה."

שושי: אנשים  אומרים לי – אבל מה עם בחורות? זה לא אסטתי. אז ראשית אני לא חושבת שזה לא אסתטי, זה עניין של תרבות. ושנית, זה תלוי באישיות של בנאדם. אם הוא חמוד, לבבי, חתיך, כריזמטי, מנהיג, ויש לו את כל התכונות האלה – אז אישה לא תסרב לו. הוא ילד מאוד אוהב, לא מפסיק לחבב ולנשק, מלא חברים. זה לא משהו שמפריע לו."

רומן: "לאף אחד לא באמת אכפת."

שושי: "מי שרוצה להיות אכזרי, תמיד יהיה להם סיבות להתנפל על מישהו. אם זה לא הבולבול זה יהיה משהו אחר."

רומן: "לא הרגשנו שאנחנו צריכים תמיכה, אנחנו לא שייכים לשום ארגון ואין לנו שום מסר. זה לא מעשה של שליחות, זה מעשה של שפיות. מבחינתי זה הדבר הטבעי לעשות. כמו שאני לא חותך לו איברים אחרים בגוף – ככה אני לא חותך לו את הבולבול."

כמשפטנית בהתהוות, שושי נדרשת גם לסוגיה המשפטית של ברית המילה. " לפי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שנחקק ב-1992, ברית מילה היא מעשה לא חוקי בעליל, אלא שהיא מנהג שזוכה להגנה תרבותית," אומרת שושי. "אפשר להקביל את זה לרבנים שמסובבים תרנגולת מעל הראש ביום הכיפורים. אין שום הבדל בין התרנגולת הזאת לבין ילדים שמסובבים מהזנב חתול, שני המנהגים האלה הם בניגוד לחוק נגד התעללות בבעלי חיים, אבל מנהג הכפרות זוכה להגנה תרבותית."

רומן: "זה מה שאני תמיד אומר לאנשים שמעצבנים אותי: שהתעללות בחסר ישע והטלת מום הן עבירות פליליות. ובכלל, כשבמדינות העולם השלישי מלים בנות כולנו נעמדים על הרגליים האחוריות. ומה אנחנו? למה לנו מותר? כי לנו יש יותר?"

שושי: "זה נכון שלפעמים אנשים מרימים גבה. היינו צריכים בגן למשל להגיד לגננת, שהיא תדע ושלא יהיו הפתעות. בהתחלה חששתי מה יגידו הילדים בגן. אז רומן אמר שאם ילד יגיד לו הוא למה הבולבול שלך נראה ככה, אז הוא יענה: כי ההורים שלך חתכו לך ושלי לא. אין לו סיבה להתבייש בזה שהוא לא נימול."

רומן: "הטיעון הכי מנצח לדעתי הוא שברגע שהוא יגיע לגיל 18 ומחליט על עצמו, אני מרשה לו לחתוך כמה שהוא רוצה."

שושי: "אכן, אחד השיקולים המשמעותיים שהשפיעו על ההחלטה שלי היה שהמעשה "הפיך". אם הוא ירצה לחתוך הוא תמיד יוכל לעשות זאת, אבל אני? איך אני יכולה לפגוע בו ככה? זה מזעזע, זה נראה לי לא טבעי לחלוטין. וכל יום מאז אני שמחה יותר על ההחלטה ובטוחה בצעד הנכון שעשינו. היום גם ברור ומובן מאליו שאם יוולד לי בן נוסף לא אמול אותו."

רומן: "בכל פעם שמוציאים את זה מחוץ לחוק בעוד מדינה, אני אומר לשושי: את רואה, הקדמנו את זמננו."

תופעה הולכת ומתרחבת

קה"ל (קבוצת הורים לילדים שלמים) הוא ארגון התנדבותי שנוסד ביוני 2000, ע"י חמש משפחות שהחליטו לא למול את ילדיהם. "חשבנו שאולי נצטרך תמיכה, אולי הילדים יגדלו ויצטרכו להיות בקשר עם ילדים שגם הם לא נימולים," מספרת רונית טמיר, אם לבן שלם בן 12 ואחת ממייסדות הקבוצה. "מצאנו בערך 40 משפחות ברחבי הארץ, הקמנו דף קשר והתחלנו להיפגש. אבל בהמשך הבנו שזה חסר טעם: לא היו בעיות חברתיות, הילדים לא היו צריכים תמיכה, וגם החשש של ההורים סב סביב השנה הראשונה ונגמר. ואז שמנו לב שכל הזמן רצו להצטרף למפגשים אנשים חדשים, שינינו את מטרת הארגון והתחלנו לספק תמיכה להורים טריים בשלב ההחלטה."

כיום נערך ע"י קה"ל מפגש היכרות בערך פעם בחודש, המפגיש בין הורים חדשים שפנו לעמותה להורים ותיקים שמתנדבים להגיע ולענות על שאלות. "השאלות סובבות בדרך כלל סביב שלושה נושאים מרכזיים: האם ילדים לא נימולים סובלים מבעיות חברתיות? האם נתקלנו בבעיות עם הסביבה – טיפת חלב, מטפלת, גננת? ואיך מספרים למשפחה המורחבת? נושאים נוספים שעולים במהלך המפגשים הם חילוקי דעות בין בני הזוג, הנושא של הזהות היהודית והתפקוד המיני של מי שלא נימול. בעבר היו עולים נושאים בריאותיים: אבל לשמחתנו בעידן האינטרנט הנושא עולה פחות."

שאלה נוספת שמרבים הורים לשאול היא כמה ילדים לא נימולים יש היום בארץ. לשאלה אין תשובה מדויקת, אבל רונית מעריכה שאם פעם היה מדובר בעשרות בודדות של ילדים בארץ – היום מדובר בעשרות אלפים. "המודעות בארץ גדלה במקביל למודעות בעולם. אני מדברת לפעמים עם אחיות של טיפת חלב, או עם חברים רופאים, והם מספרים לי שזו תופעה הולכת ומתרחבת. זו לא תופעה תל אביבית ולא שמאלנית. באופן טבעי אפשר למצוא יותר ילדים שלמים בערים גדולות כמו ראשון תל אביב, אבל הגיעו אלינו הורים מירושלים, מאילת, מקרית שמונה, מהקיבוצים, אפילו מבני ברק. זו בהחלט תופעה ארצית."