נירי דרור, סגנית אלופת עולם בקיק בוקס. תנו לה בחפתים. חניכתו של ניסים יונה במועדון צ'וק די המקומי. רק בת עשרים, או כבר בת עשרים, אבל יהיו לה עוד הזדמנויות ללכת עד הסוף.

הנבחרת הלאומית חזרה מפורטוגל עם ארבע מדליות כסף ו"תחושת גאווה גדולה ושמחה על ששמנו את ישראל על המפה בימים לא פשוטים. רצינו להראות כמה אנחנו והמדינה חזקים". יהודים, ערבים ודרוזים בכחול-לבן, שהצטלמו לאחר מכן כשעל כפפותיהם כתוב "כוחנו באחדותנו" ו-"החזירו את כולם הביתה", בהתאם לרוח התקופה.

"בימים לא פשוטים כאלו", התרגש קואצ' יונה, "נירי הביאה הרבה כבוד ונחת למדינת ישראל. אנחנו גאים בה ובדרך שעשתה". ונירי עצמה סיכמה מיד לאחר מעשה: "באתי במטרה לנצח. אני מאמינה שהצלחתי להביא כבוד למדינה ולעם שלי".

ולעיר מודיעין כמובן. אירופה מסבירה פנים בימים אלו?

"באינסטגרם ובטיקטוק יש מלא סרטונים אנטי ישראליים, מפגינים נגדנו, לייקים נגד המדינה, אנשים שלא בדיוק יודעים. קל ליפול לשם, זה באוויר. כשנחשפים לזה, זה משפיע. אבל זה לא נכון. יש הבדל גדול בין הרשתות החברתיות למציאות. כשנכנסנו לאולם, ההרגשה הייתה שכולם מסתכלים עלינו, שונאים אותנו, מאשימים אותנו. אבל לאט-לאט באו, ניגשו אלינו, בירכו אותנו, 'שמחים שבאתם', 'אנחנו תומכים', 'אנחנו מצטערים', 'אנחנו עומדים לצידכם'. התעניינו בשלומנו, במצב. רצו לשמוע".

ובסוף הפסדת דווקא לטורקיה.

"קל לנחש כמה רציתי לנצח בקרב הזה, במעמד הזה, מול היריבה הזאת, בתקופה הזאת. אבל זה ספורט. בסוף דיברנו, בירכתי אותה והכל בסדר. באותו יום הייתה עסקת החטופים. ניסיתי להתנתק, אבל לא יכלתי. אנשים מדברים, זה בכל מקום. מופיע בעדכונים בטלפון, בשיחות בין אנשים. זה גם השפיע, מוציא מפוקוס. בזירה הכל הופך שקט, אבל כמה שניסיתי להתעלם, זה ישב שם בראש. אולי הלחץ גם הכריע אותי. פעם ראשונה שלי במעמד כזה. במקום להרים אותי, זה הוריד. היריבה שלי הייתה מבוגרת ממני בעשר שנים, מנוסה, שהייתה כבר במעמדים האלה".

אהבה מבעיטה ראשונה

פורטוגל, אליפות עולם, אווירת חג, השמנא והסלתא של הענף חותמים למעריצים. מעמד מלחיץ, בטח כשמעל הראש שלך יש סימן מטרה – המדורגת שנייה בעולם. כולם רוצים להפיל את הראשון, אבל זה נכון גם לשני. בגיל 15 היא כבר הייתה שלישית באליפות העולם לנוער, ומאז שעלתה לבוגרות היא אספה כסף בתחרות גביע העולם בהונגריה וזהב באיטליה. זה הספיק, גם לצה"ל שנתן לה ספורטאית פעילה, וגם להתאחדות "אילת", כדי לצרף אותה לסגל העלית.

"עשיתי שלושה קרבות בשלושה ימים. התייצבתי שנייה בקטגוריה וקפצתי בזכות זה לרבע. היינו 14 בנות בסך הכל, המובילות בעולם, הכי טובות שיש. ניצחתי את קרואטיה, את ברזיל בחצי הגמר והפסדתי לטורקיה בגמר. הקרב הראשון שלי באופן קבוע פחות טוב. הביצוע גם הפעם לא היה מושלם, אבל תמיד טוב לתקן אחרי ניצחון. הסתכלנו על זה ולמדנו מזה. אחר כך, בחצי, ואמרו לי את זה הרבה אנשים, נתתי את הקרב הכי טוב בקריירה שלי. עבדתי המון, זזתי, יזמתי, הייתי אגרסיבית, השגתי המון נקודות. פירקתי אותה".

ואז הגיעה הטורקיה.

"מאמינה שביום רגיל הייתי מנצחת, אבל זה לא היה יום רגיל".

איך את מסכמת?

"הייתה חוויה מטורפת. מרגש, במיוחד בתקופה הזאת, לייצג את המדינה, ובפעם הראשונה שלי במעמד הזה, אפילו עוד יותר מהרגיל. לפני שנתיים עליתי לבוגרים. את אליפות אירופה פיספסתי, כי היא נערכה בטורקיה ולא קיבלתי מהצבא אישור לצאת. אליפות עולם זאת אליפות עולם. כמות אנשים שלא ידעתי, המעמד הכי יוקרתי, 30-40 מתחרים בחלק מהמשקלים, כמות ספורטאים אדירה. מבחינת הרמה, זה הטופ".

איך הכל התחיל?

"בהתחלה אבא שלי היה מאמן אותי. הוא בא מאגרוף קלאסי, רצה שאני גם אנסה. אמר לי 'את חייבת, חייבת. יש לך כישרון בזה'. הוא מצא את ניסים. לא רציתי, בנים, אלימות. רציתי שיפסיק להציק לי אז הלכתי. אמרתי לעצמי אימון אחד וזהו, לא אחזור. וכן חזרתי. הכל היה כיף. הרגשתי שייכת, שהכל הולך לי. אהבה ממבט ראשון. אבא צדק, זה גם קורה לפעמים".

אישה שיודעת קיק בוקס זה מרשים. אפילו גבר שיודע קיק בוקס קשה למצוא.

"הרבה מתרשמים. זה העצים את הנשיות שלי, את הביטחון העצמי שלי. אני יודעת להגן על עצמי, אני עונה, עומדת על שלי. אני ממליצה לכולן לנסות אומנות לחימה, כל דבר של הגנה עצמית. זה מאד תורם לביטחון. את מגלה שאת יכולה לעשות הכל".

יש לכם מגני רגליים, שיניים וראש. נשמע שיש ממה להיזהר.

"כל הזמן אני חוזרת עם סימנים כחולים הביתה, לפעמים פנסים, אבל לא משהו רציני".

אז אבא מבסוט ביציע, או מודאג?

"בהתחלה לא רציתי שאף אחד יבוא לראות, הייתי חסרת ביטחון, לא חשבתי שאני מספיק טובה, חששתי מביקורת. אלו מחשבות שמוציאות מפוקוס והעדפתי להתרכז בעצמי. היום אני נפתחת, אני מזמינה. אבא שלי כבר היה בתחרות אחת. הוא נותן לי את הזמן, הוא תומך בי בכל תנאי שאני מציבה. כשאמרתי לו לא לבוא, הוא לא התווכח. בשנים האחרונות אני משתחררת. אנשים שרוצים לבוא, לעודד ולתמוך, אני נותנת, שולחת סרטונים".

ההישגים של נירי דרור הקנו לה, כאמור, מקום בסגל העלית של התאחדות 'אילת', ההתאחדות הישראלית לספורט תחרותי לא אולימפי. אוטוטו היא משתחררת משירות סדיר, והעיניים קדימה ל-2025, שאז עתידים להתקיים בשנגדו, סין, משחקי העולם, גרסת האולימפיאדה של הספורט הלא אולימפי. אם לאליפות העולם היא התייצבה שנייה בעולם, לאחריה היא כבר ראשונה. ראשונה בעולם. יותר מזה? אין. אבל הדרך ארוכה ומפותלת, והיריבות בהמשך יהיו קרוב לוודאי גדולות וחזקות יותר, בעיקר בגלל העובדה שבמשחקי העולם אין קטגורית 56 ק"ג, אלא רק 60.

"אני עובדת קשה, מעלה מסת שריר. יהיו לי את התחרויות הבאות להתנסות. זה לא יהיה קל. הרבה בנות רוצות לעשות את המעבר הזה מאותה סיבה. למשחקים יעפילו רק השמונה הטובות ביותר, אבל כבר עמדתי בכמה אתגרים בחיים שלי. אני מאמינה בעצמי. המשקל טיפה מפחיד. הבנות חזקות, המון בנות. זה מלחיץ להתחיל מאפס, אבל אני מחבקת את הפחד. תהיה שנה קשה, אבל עשיתי את זה ב-56, אעשה את זה גם ב-60".

מה זה אומר סגל העלית?

"זה מאד עוזר. תומכים בי, רפואית, כספית, הרבה אספקטים. כל המעטפת שאני צריכה. אני מקבלת מלגה יותר גדולה, פיזיוטפיסטים, רופאים, תזונאים. כל דבר שאני צריכה, הם שם בשבילי".

מצ'וק די במודיעין למקום הראשון בעולם…

"אני נמצאת פה המון שעות, זה בית שני. ניסים תמיד האמין בי. האימונים ברמה מאד גבוהה, אווירה תחרותית. כיף לבוא לפה. המקום הזה הוא כמו משפחה".