מבית היוצר שהביא לכם את "גילי שריר הולכת לאולימפיאדה", מגיע כעת הסיקוול – "רוי סיון עושה את אליפות אירופה". אז אמנם הוא הפסיד בקרב הראשון, אבל הוא רק בן 19 והקריירה שלו עודנה בחיתוליה. יש לו עונה אחרונה בג'וניור לסיים, כולל אליפות אירופה ואליפות העולם עד גיל 21, ואחר כך השמיים הם הגבול. או לפחות המלבן האדום בזירה.

"לאליפות אירופה לבוגרים באתי מוכן. הייתה לי הכנה נהדרת, צוות שלם של מאמנים שעזרו לי, מהנבחרת ומהמועדון, ייעצו לי, הדריכו אותי. ראיתי את היריב, ידעתי מה אני צריך לעשות, אבל עשיתי בקרב כמה טעויות, ועל טעויות בבוגרים משלמים מיד".

בגילאים הצעירים לא משלמים על טעויות?

"בג'וניור, למשל, זה אחרת. אין לך ניסיון, אבל גם ליריב אין. אז כן, משלמים על טעויות, ברור, אבל פחות ולא תמיד. עם מישהו בן 27, מנוסה, שכבר עבר כמה דברים ברמות האלה, אין הנחות. הוא מחכה לטעות, הוא מחכה בדיוק לרגע הזה כדי לגרום לך לשלם. זאת הרמה הכי גבוהה של הג'ודו. אני עוד לא שם, אבל אני כן מרגיש שאני בדרך לשם".

לאן אתה מכוון?

"אני מציאותי עם עצמי. הייתי בהתחלה במקום אחר, אני יודע כמה עבודה צריך להשקיע, ואני בטח לא אעצור עכשיו. המטרה היא ללמוד, לצבור ניסיון ולהתקדם. אליפות אירופה לבוגרים זה מאד שונה ממה שעשיתי עד עכשיו. החוויה הייתה מדהימה ואני מקווה שזה ייתן לי דחיפה להמשך".

אולימפיאדה?

"אני חולם על האולימפיאדה, חושב עליה כל הזמן, אבל כרגע אני מתמקד בשנה הזאת, השנה האחרונה שלי בג'וניור".

סימן את עצמו

רוי לא סומן בגיל צעיר, כמו שהוא סימן את עצמו. באליפות העולם לנוער שנערכה ב-2019 בקזחסטן הוא קטף את מדליית הארד כדי לרשום לישראל היסטוריה, כולל ארבעה איפונים בחמישה קרבות. שלושה חודשים לאחר מכן הוא כבר לקח חלק בגרנד פרי תל אביב, טורניר בוגרים יוקרתי שהגיע לארץ הקודש בקול תרועה רמה, והוא מגרד את גיל 17 מלמטה. אור הזרקורים חורך, וסיון מצא את עצמו ג'וניור. התואר מאליפות העולם ההיא לא הכין אותו לעתיד. הקורונה היכתה, תחרויות התבטלו, ניסיון שהלך לאיבוד. בשנה השנייה הוא ביקש פודיום, לשווא, אבל אז הגיעה השנה הנוכחית, השלישית והאחרונה, ואיתה התפוצצות. מקום ראשון בתחרות הסבב ביוון, ומקום שני בתחרות סבב שבוע לאחר מכן. היום הוא שביעי בעולם בין הג'ודוקות עד גיל 21, קצת מתחת למיקום השיא שלו – חמישי בעולם. חמישי. בעולם.

"היו לי תחרויות טובות בגילאים הצעירים. הייתי גדול וזריז, אבל הדרך שלי ממש לא הייתה חלקה. תמיד הייתי צריך להילחם כדי להוכיח את עצמי. בגילאי הקדטים התקדמתי לאט, עד שהגיעה הפריצה. גם בג'וניור, לא היה פשוט. עכשיו אני במקום טוב יותר. הג'ודו בוער בי. אני רוצה להמשיך, להתקדם, להצליח".

איזה שינוי עשתה עבורך המדליה באליפות העולם?

"בנבחרת יש עשרות ומאות ילדים שכולם רוצים להתבלט. עד שאתה סולל דרך לתחרויות בחו"ל זאת עבודה קשה. בגיל קדטים חזרתי עם מדלית ארד מאליפות העולם. זאת תחושה מדהימה, אבל אין הנחות, לאליפות אירופה בג'וניור שנערכה אז לא הצלחתי להיכנס. הייתי צריך לפלס דרך, שוב. זה מעבר לא קל, מקדטים לג'וניור, והמעבר לבוגרים הוא הקשה מכולם".

מה אתה מקווה להשיג השנה?

"אני נמצא במשקל עד 90 ק"ג, שצריך בו הרבה כוח. זה קשה בתור ספורטאי צעיר. עובדים על זה ועובדים על זה הרבה. אני מתאים את הג'ודו שלי למשקל. הרבה תנועה, הרבה משקולות, ארבע פעמים בשבוע אני באימון משקולות. בינתיים אני מנסה להשלים את החסר בהרבה תנועה".

נראה שאתה מצליח.

"דווקא ההתחלה הייתה בעייתית. שבועיים לפני התחרות הראשונה של העונה נפצעתי, הייתי בספק עד השנייה האחרונה. לא ידעתי בכלל אם אני עולה על המטוס".

ולקחת זהב.

"בקרבות, עם האדרנלין, לא מרגישים כלום. יכולה לעוף הרגל ואתה תמשיך. אחר כך הרגשתי, אבל זה היה שווה את זה. הפציעה הפריעה לתרגיל שלי, אוצ'י מטה, אז נפתחתי לכיוונים אחרים. במובן מסוים הפציעה עשתה לי גם טוב. אוסוטו גרי, אוצ'י גרי, יותר רגליים. אז התפתחתי, השתכללתי, גיוונתי את הארסנל. למדתי שקושי הוא הזדמנות".

ושבוע אחר כך מדליית כסף

"שתי תחרויות בהפרש של שבוע זה משהו שלא הכרתי. למדתי לעשות את זה. בדרך כלל יש לפחות שבועיים הפרש, לרוב שלושה, וגם זה צפוף. הקושי הוא פיזי. מה שהגוף עובר בתחרות זה לקחת אותו לקצה, ומעבר לקצה. להתאושש תוך שבוע מהאינטנסיביות הזאת זה קשה. האלמנט השני הוא מנטלי. קשה לשמור על הדריכות לאורך זמן ארוך כל כך. תמיד יש נפילת מתח אחרי תחרות. אתה מתכונן ומתכונן ואז אתה נושם אוויר. עכשיו הייתי צריך לקחת שאיפה ומיד לצלול בחזרה פנימה".

זה הזמן להכות בברזל?

"כמו שאמרתי, הכוח עדיין חסר. אני עובד בסבלנות ומחכה שהדברים יתחברו. אני יושב על הוידאו ומנתח. אני לומד, אני רוצה להתקדם צעד-צעד, בלי קיצורי דרך. זאת הדרך שאני מאמין בה, ואני מאמין שככה אגיע למטרות שלי.  זאת שנה חשובה, הזדמנות אחרונה לבלוט ולצבור ביטחון. אני ממוקד באליפות אירופה ובאליפות העולם בעוד כמה חודשים. אלו שתי התחרויות האחרונות בגיל הזה".

 הקשר המודיעיני

רוי סיון גר בכלל בתל אביב. הוא החל להתאמן במועדון מיטב בעיר כבר בכיתה ד', אז הכיר את אייל בכר שקרא לו למודיעין כמה שנים לאחר מכן, כדי להתקדם. רוי נענה בשמחה. הוא עלה על אוטובוסים וחזר ברכבות. אם הייתה ספינת משא הוא היה מתחבא בירכתיה כדי להגיע לאימון של יום שלישי הגדול. הסיפור הזה מזכיר סיפור אחר, של גילי שריר, אותה הביא אלינו בכר ממושב מזור. אם להסתמך על התקדים, התחנה הבאה היא לא פאתי מודיעין, אלא פריז 2024. פינת השאנז אליזה.

"גילי גדולה ממני בכמה שנים. בתור ילד קטן הייתי מסתכל עליה בהערצה. היא ספורטאית מדהימה. היום זה כיף שיש אחוות מועדון בנבחרת. ההישגים שלה מדהימים. האמת, אני מקנא קצת".

עשית מאמץ גדול, ולא מעט ויתורים, כדי להתאמן במודיעין.

"אני מתאמן במיטב מודיעין מגיל ארבע-חמש. התחלתי בתל אביב עם אייל בכר. בכיתה ה', אולי אפילו לפני, כבר הגעתי למודיעין. הייתי נוסע באוטובוסים וברכבות. חיכיתי לאימון של יום שלישי, אימון קרבות מטורף, עם כל הג'ודאים הכי חזקים. בגיל צעיר הבנתי שאני רוצה את החוויה הזאת".

ומה הקשר שלך למיטב היום, כשאתה חבר בנבחרת?

"היום, עם העומס הגדול בנבחרת, לא יוצא לי כמעט להתאמן במועדון, אבל אייל מתקשר לפחות פעם בשבוע. זה מדהים, לא יכלתי לבקש יותר. זה עוזר לי מאד. אני מכיר ג'ודאים, מדברים. הרבה מאבדים את הקשר עם המאמנים שלהם, אבל אני ואייל זה קשר חזק. זה עוזר לי מקצועית. אייל עזר לי להפוך למי שאני היום. יש לו חלק גדול בג'ודו שלי ובהצלחה שלי, אבל יותר מזה, רגשית הוא שם. הוא תומך, הוא מקשיב. זה מרגיע, זה נותן שלווה. יש לי את המקום שלי, יש לי את הבית שלי. בית זה בית. גם כשעוזבים אותו, הוא לא עוזב אותך".