אפשר להכריז על כך רשמית, קבל עם ועדה: עירוני מודיעין מועמדת בכירה לירידה. במשך הקיץ אמנם השתעשעו במועדון ברעיון לתקוע יתד בליגה א', אמר קואצ' שי מאור וחיזק קפטן משה סולימנוב, אבל אפשר וכשהגיעו לליגה גילו שהשאירו את היתד מאחור.

כעת יצטרכו להיאחז בה בציפורניים, באצבעות חשופות, בשיניים ובתותבות. אין ברירה. בדם ובזיעה, כי בכדורגל זה לא הולך. זו הבשורה המרה מההפסד הביתי להפועל הרצליה 3:0, שהיה צריך להיגמר שש. אם יונתן רוטשילד לא קם חדור מטרה, הוא מוציא מהרשת לפחות עוד שניים-שלושה. בכדורגל אתה טוב כמו המשחק האחרון שלך, וזה אומר על הפנים. אבל אפילו עם הנחה, וכשעושים ממוצע, זה כנראה פחות.

שלוש נקודות בשישה משחקים. שלוש משמונה עשרה, 17 אחוזי הצלחה. ארבעה שערי זכות בלבד, רחמים על הצופים. רון יוסף עם שניים, מתן שוורץ, שחק בן שבת וזהו. סה טו. זה רע, לתפארת. כבר שלושה שחקנים בליגה כבשו יותר מעירוני מודיעין כולה. שבוע שעבר זה היה אחד. ניסינו אז לשמור על אופטימיות. אמנם ללא ניצחון, אבל עדיין בלי תבוסה. הנה זה בא. דקה 12 כבר היה 1:0 לאורחת. שתיים לפני ההפסקה. מאות אוהדים ביציע, שקטים ממבוכה. שי מאור ניסה לזעזע עם שלושה חילופים במחצית. חמישה עוד לפני הדקה השבעים. חמישים אחוז משחקני השדה לא השלימו 68 דקות. כמה זה עזר? כמו כוסות רוח למת. אף אחד לא פגע. כשמשהו לא עובד, לפעמים זה בורג, נכון, אבל לא נראה שזה המצב. הפיתוי גדול, פשוט להחליף ולקנות חדש.

בדקה התשעים הרצליה נעצה את המסמר השלישי בארון ובא לציון גואל, השריקה. 3:0 כואב. מגרש משופץ, לרווחת הבאות, והן בהחלט מרוצות. עירוני מודיעין מוטלת בתחתית, שבורה ואומללה. 1:1 מול כפר שלם, 0:0 בחולון, 3:1 לעירוני אשדוד, 0:0 מול יבנה, 3:2 מול הפועל הרצליה, 3:0 מול מכבי. מזל שאין שם בית"ר. שלושה משחקים על האפס. עד שכבשה שניים, ספגה אחד יותר. מקום אחרון, ושתיים מארחות לה בו חברה. אם יש למאור עוד קלף, מוטב לו שישלוף אותו עכשיו. זה לא שהוא לא מנסה. שלושה שינויים הוא ערך בהרכב בהשוואה לזה שפתח לפני שבוע. בשורה התחתונה, היה הבדל. לרעה. אפשר להניח שאין עוד שפנים בכובע. זאת היד, עכשיו צריך גם רגל. מסיימת. אחת או יותר. גם ראש זה בסדר. חזה, כתף, הכל תופס. שרק יעבור את הקו. אבל לספוג שתי שלישיות בשני משחקים זה כבר סימן, לאו דווקא לאיכות הקבוצה, כמו למצבה המנטלי. אוהדים שקנו זמבורות שורקים בבוז. אלף הגיעו למשחקים המכריעים אשתקד, חמש מאות פתחו את העונה רעבים לכדורגל. עכשיו הם לבטח שוקלים לעבור לכדורסל. אולם הפיס ברעות התחדש גם הוא, והמכבים הקולעים חזרו לארצית. יש אלטרנטיבה, והיא נפתחת לציבור כבר בסוף החודש. כדור זה כדור. אם לא ישימו אותו בשער, מישהו אחר ישים אותו בחישוק.

אז כן, הפיתוי גדול, לדרוש את שחקני הבית, הנוער העובד ישחק לפנינו, בשביל הסמל ובשבילנו. אבל מדובר בסיסמה ריקה. לזרוק אותם לגוב האריות זה לא הדבר הנכון. בשעת בצורת הם דווקא עלולים לנבול. מחזורים ספורים לסיום, כשהכל חתום וגמור, ניחא. אבל עכשיו זה הזמן לשחקנים עם הניסיון, שראו דבר ושניים, שחזרו מהכפור כדי לספר, שהסתכלו למלחמה בעיניים ולא הפנו את הגב. השאר יילכו בעקבותיהם. הצעירים, בוודאי, יעשו את הנס שהם מסוגלים לו, סגולת החיקוי. אבל שיהיה להם מה. נכון להיום אין להם אלא לחקות גופה. ביום שישי עירוני מודיעין מתארחת אצל השלישית בטבלה, הפועל בקעת הירדן. השתיים נפגשו לפני כחודש, במסגרת גביע המדינה. גם אז מודיעין הפסידה, 1:0, גם אז היא לא כבשה. אבל היה צמוד, היה בחוץ. על השמנת ויתרנו, הליגה זאת החלה. שי מאור עשה את הבלתי ייאמן והגשים לעיר שלמה חלום. הוא בטח לא הבעיה. מי שקורא לעצמו שחקן, זה הזמן שלו להוכיח. לאוהדים, למאמן, לצעירים. שתיים עשרה שנים לקח לעירוני מודיעין לעלות לליגה א', לא יכול להיות שייקח לה שנה לרדת. ההיגיון מסרב לקבל את האפשרות. התקווה מתה אחרונה, מוקדם מדי לקבור אותה. אם נשאר לאוהדים עוד כוח לשיר אחד אחרון, אז הוא זה: עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.