שחר פאר לא השתתפה, יוליה גלושקו קטפה את התואר בפעם השנייה. אמ, זהו? זה הכל? הנה, בכל זאת, כמה נקודות נוספות על אליפות ישראל בטניס שהסתיימה השבוע. אפילו שלא מגיע לה.
15– למה? האדם זועק והעולם שותק. הדוגמה הקלאסית לאבסורד של קאמי היא כמובן שיטת הניקוד בטניס. 15, 30, 40. למה???? הצופה מבולבל, אבל הפרשנים בטלוויזיה מדברים על הבק הנד והכדור ממשיך להסתובב. כולם מתנהגים כאילו זה נורמלי, כאילו זה נורמלי שלא סופרים 1, 2, 3, כאילו זה נורמלי שאנחנו תלויים בחלל בזמן שתנור ענק מחמם אותנו ממרחק של מיליוני שנות אור. בלוח התוצאות כתוב 30:40 וכולם מחייכים ומוחאים כפיים. ובמקום אחר, אנשים משתמשים בכדורי טניס בתור תחתיות של הליכונים.
אולי בגלל זה שחר פאר משכה את השתתפותה באליפות ישראל. היא אמנם אמרה שהיא פצועה, אבל בינינו, יש סיכוי שהיא גם רוצה לעבור ל-1, 2, 3 קלאסי כמו בכדורגל.
ובהזדמנות זו – מה שאתם שומעים כל השנים האלה הוא נכון. "אפס" בטניס נקרא LOVE. אשכרה אהבה. למה? ככה.
30– עופרי לנקרי, 545 בעולם בשיאה, פרשה מטניס לפני שנה וחצי, אבל היה לה קצת זמן פנוי וחברות אמרו לה שאין מה לראות בטלוויזיה אז למה שלא תירשם לאליפות ישראל? מפה לשם היא הגיעה לגמר. איך זה קשור אלינו? ובכן, יוליה גלושקו כמובן. החובטת מספר שתיים של ישראל ומודיעין פגשה אותה במעמד הסופי אבל לא התרשמה מסיפור הסינדרלה המרגש. יש לה סיפור סינדרלה משל עצמה לכתוב. כי סינדרלות זה עניין תלוי גיאוגרפיה. קחו את לכלוכית, אם במקום בלונדינית היא הייתה כהת עור, אף אחד לא היה עושה מזה סיפור. סתם עוד אחת. ובקשר לאחיות המרשעות? נו, לפחות הן לא זרקו אותה בבור והשאירו אותה למות שם.
40– אין טניס בארץ. עובדה. שחקנית שפרשה עשתה קאמבק לשבוע והעפילה לגמר. מש"ל. מרגש או קומי? גם וגם. ככל הנראה מישהו יושב עכשיו איפשהו ועובד על תסריט לסרט בורקס. מבוסס על סיפור אמיתי. אבל עם כל הכבוד לבת של ראש עיריית עכו, כל הכבוד מגיע בעיקר ליוליה גלושקו ושחר פאר, באמת כל הכבוד להן. שתיים שהצליחו באקלים שכזה להתעלות מעל העליבות המקומית ולהתייצב במאייה הראשונה בעולם. כל פעם שהן באות להשתתף באליפות ישראל, מלאך מקבל כנפיים. מעט מאד יודעים להעריך, במקום לפרגן שואלים למה לא טופ 10? במקום להצדיע מציעים להן לפרוש. אחרי הפסדים חותכים אותן לקוביות של סלט ומתבלים בלימון. אימפריות נופלות לאט, אבל דרך ארץ מתרסקת על סלע השמחה לאיד במחי חבטה.
60– מי מאיתנו בתור ילד לא התבלבל בין דקות לשקלים? רגע, זה שישים דקות בשקל, או מאה אגורות בשעה? מקובל לשער שבצרפת של ימי הביניים זה היה אותו דבר. שישים היה המספר העגול. זמן, כסף וכן, גם טניס. כאמור, את המאה המציאו כנראה מאוחר יותר כדי לבלבל ילדים. בזמנים היפים ההם (שכללו גם אירועים כגון מלקות והוצאות פומביות להורג), כשחילקו את המשחקון לארבעה רבעים יצא באופן טבעי למדי 15, 30, 45, 60. לאבולוציה יש נטייה לטשטש עקבות. חדי הבחנה ודאי העירו כבר שאין 45 בטניס המודרני, אלא רק 40. אז נכון, במהלך הזמן התברר שזה מאד מעצבן להגיד "ארבעים וחמש" ועד שאומרים "ארבעים וחמש" נגמר המשחק, אז נשאר רק הארבעים ואת החמש עודף נתנו בקיוסק בשביל תמונה של הלואי התורן ששלט שם.
צילום ארכיון
