זכרון קרב הגלדיאטורים בין שחר פאר וסרינה וויליאמס ברבע גמר אליפות אוסטרליה הפתוחה עדיין טרי. אחרי הכל, אותו משחק שינה את חיי. ארבע בבוקר שעון ישראל, אחי מתיישב לצידי, אף על פי שהוא מעולם לא צפה במשחק טניס מתחילתו ועד סופו. למעשה, הוא מעולם לא צפה במשחק טניס מתחילתו ועד קצת אחרי תחילתו.
"מי זאת שחר?", שאל אותי.
"יש פה שתי שחקניות", עניתי בסבלנות המועטה שהצלחתי לגייס. "אחת קטנה ולבנה, השנייה ענקית ושחורה".
"הבנתי אותך", הוא קרץ אלי ופיו התעקל לכיוון ספק חיוך ספק היה אצל רופא שיניים. "השחורה".
שחר לבשה חליפה כתומה ששיוותה לה מראה של קפה שהתייבש על המפה. סרינה אמנם נראתה מרשימה יותר, אבל היה זה בעיקר הודות למימדי גופה, בחליפה צהובה זרחנית היא נראתה שתי טיפות מים כמו חמציץ.
"חליפות יפות", אחי ציין. "אני צריך להשתין".
קיוויתי שלא יחזור. יש מעט דברים איומים יותר מלראות משחק עם מישהו שלא מבין את החוקים. אחד מהם הוא לראות משחק עם אח שלי.
"מה זה?!", הוא חזר. "שחר נותנת לה בראש!"
"כולה חמש עשרה אפס".
"אל תמעיט בערכה. אתה כמו כולם. בשנייה אחת היא עשתה חמש עשרה אפס. זה מדהים!"
"כולה חמש עשרה אפס!" התעצבנתי.
"חמש עשרה אפס אתה קולט? חמש עשרה! בקצב הזה ייגמר שלושים! יואו! שלושים! מתי היא הספיקה לעשות עוד חמש עשרה נקודות? אין, אסור למצמץ במשחק הזה!"
"חמש עשרה זה נקודה אחת".
"אני לא פיזיקאי כן? אבל אפילו אני יודע שחמש עשרה זה חמש עשרה".
"אני מסביר לך שחמש עשרה זה נקודה אחת".
"לפי ההיגיון שלך אחד ועוד אחד שווה שלושים".
"זה ההיגיון של הטניס!"
"יואו! ארבעים! מתי היא הספיקה לעשות עשר נקודות?! תפסיק לדבר! אתה מפריע לי באמצע משחק היסטורי".
"ארבעים זה שלוש נקודות!"
"נקודה אחת זה חמש עשרה, נקודה שנייה זה שלושים, אז איך נקודה שלישית זה לא ארבעים וחמש?"
"ככה זה בטניס!"
"אני מצטער אבל החזקתי ממך מבין. עכשיו אני מבין שאתה לא רק לא מבין, אתה גם לא מבין חשבון".
"ככה זה בטניס!" צווחתי "ככה זה בטניס!"
"אם ככה זה היה בטניס, אז היה ארבעים וחמש, אם ארבעים, זה רק מוכיח שאתה טועה ומטעה. יואו! סרינה גם לא פראיירית, הסתכלתי עליך שנייה והיא הספיקה לדפוק חמש עשרה נקודות".
"אתה מתחיל לראות פה דפוס?"
"כן, הדפוס שאתה מפריע לי לראות!"
הלכתי לחדר שלי, טרקתי את הדלת. באותו היום נפל לי האסימון. הגיע הזמן לעזוב את הקן. אני עובר לגור לבד.
* * *
הפרישה של שחר פאר נמתחה כמו המשחק ההוא מול סרינה, שנגמר רק אחרי שלוש מערכות, ב-6:8 לאמריקאית כי אין שוברי שיוויון במערכה האחרונה. אבל כמו ההפסד ההוא, גם הפרישה עשתה לה רק טוב. בשעה טובה, גם אם שעה מאוחר מדי, היא מקבלת את הכבוד הראוי לה. את השריקות שהיא ספגה בעקבות הפסדים לטניסאיות עלומות מחליפות כעת תרועות בעקבות הפסדים לטניסאיות הטובות בהיסטוריה. שחר היא גם הטובה בהיסטוריה, אמנם רק שלנו, ואמנם מדובר בהיסטוריה קצרה, ובכל זאת, חתיכת הישג.
והיא לא רק הטניסאית הגדולה בהיסטוריה שלנו, יש לה קייס גם בקרב על תואר הספורטאית הגדולה ביותר, בכל ענף ספורט שהוא. יש שמעלים כעת באוב את שמה של אסתר רוט שחמורוב, וטוב שכך, זה רק מוכיח שגם שמה של שחר יועלה באוב באופן דומה ביום מן הימים.
בתחילת השבוע היא ערכה מסיבת פרידה לעיני מצלמות ועיתונאים, בנוכחות נבחריה, כולל בן זוגה, ופאבלו ג'יאקופלי, מאמנה לשעבר. לא נראה כאילו הוא נטר טינה על כך שהיא הכריחה אותו לחבוש כובע אוזבקי טיסה שלמה אחרי המסע הנהדר בטשקנט שהסתיים בתואר.
* * *
מגיל שש וחצי היא הייתה על המגרש, אליפות ישראל בגיל 14, עם ברזלים על השיניים, אליפות אוסטרליה לנוער בגיל 17, בלי הברזלים. היחידה להעפיל לרבע גמר טורניר גראנד סלאם, ולא פעם אחת, היחידה להעפיל לגמר טורניר גראנד סלאם לזוגות. שני משחקונים מחצי גמר ליחידות, ניצחון אחד מכניסה לעשירייה הראשונה בעולם. אותו ניצחון חסר, שבדיעבד סימן את תחילת ההתדרדרות שלה. היא קיבלה את הכבוד להדליק משואה ביום העצמאות, אבל לא מן הנמנע שהכבוד היה בכלל של המשואה.
שחר הספיקה לספר שהיא פורשת בחיוך, אז לא מופרך להניח שמי שייקח להם הרבה יותר זמן להתגבר עליה הם אנחנו. בין שחמורוב לפאר עוברות כמה עשרות שנים טובות, יעברו כנראה עוד כמה עשרות שנים רעות עד שתימצא מי שתיכנס לנעליה. אם בכלל. למעשה, לא מכבר התגלה שבמרחק של כ- 378 טריליון קילומטרים מתקיימים כשבעה כוכבי לכת שהתנאים בהם עשויים לאפשר חיים. נאמר שמרחק זה נחשב קטן יחסית. ככל הנראה הסיכוי לפגוש חייזרים גדול מהסיכוי שתהיה מי שתיכנס לנעליים של שחר פאר, ובטח אם אנחנו מבקשים שהמישהי הזאת תהיה בת העיר מודיעין. הגם שמודיעין חולשת בנוסף על מכבים ורעות.
מצד שני, אם להיכנס לנוסחאות מתמטיות שטחיות, אם בכל זאת תימצא מי שתיכנס לנעליה של שחר אי פעם, ייתכן והסיכוי שהיא דווקא כן תהיה בת העיר, גבוה יחסית בהשוואה לערים אחרות. לא אחת העיד דב פאר, אביה של שחר, שבטרם פיתחה קריירה של סטארית הושקעו בה כמיליון דולר. כלומר, בהנחה ונדרשים כמיליון דולר על מנת לגדל שחר נוספת, מן ההכרח שלמגדל יהיה את הסכום האמור. החדשות הטובות הן שהדולר בירידה. ועדיין, כנראה שהמגדל הפוטנציאלי צריך להיות מבוסס כלכלית, כלומר, ההיגיון גורס שהוא יגור באזור יוקרתי, ככל הנראה בוילה צמודת קרקע, כשמכבים, למשל, היא אופציה טובה. מצד שלישי, הדור המבוסס כלכלית באזור כבר גידל את ילדיו, וילדיו אלו, שיבקשו לגדל את ילדיהם, ייתכן ויידרשו למס ירושה בבוא העת.
אז אמנם דב החזיר את ההשקעה, כשעל כל דולר שחר אספה חמישה, אבל אין ערובה בעניינים מעין אלו. לפיכך, המסקנות עגומות. לא תקום בקרוב שחר פאר. לא בישראל, ובטח לא במודיעין. אלא אם לינה גלושקו מתכננת להפתיע את כולם. ישי עוליאל, למשל, עושה קולות של פוטנציאל גדול, אבל קיר המעבר לבוגרים עדיין לפניו. ולא יהיה לו פשוט לשבור את הקיר הזה. רבים מספור התרסקו עליו בדרך לארץ המובטחת. כך, אקדמיית הטניס המקומית נושאת את הסיסמה מאלפים יבואו אלופים. ככל הנראה, מדובר באלופי ישראל לכל היותר.
* * *
אבל לא בטוח שצריך שתקום בדיוק שחר. הנה, בג'ודו קמו ספורטאיות אדירות, וזה הרבה יותר זול מטניס. הכדורשת נמצא בפריחה וכל מה שצריך הוא חוצפה חיובית ומגני ברכיים. מי שתתפוס את הגל בזמן אולי תגיע בפיק בדיוק כשהספונסרים ייכנסו לעסק והאוהדות יתחילו למלא איצטדיונים.
זה היה סוד הקסם של שחר. בעוד אנחנו נותרנו סקפטיים וציניים, הטניסאית הזאת התעקשה להוכיח שהכל אפשרי. עד הרגע האחרון היא לא הבינה למה אנחנו כאלה, כי היא הייתה בדיוק הפוך. כשסרינה הניחה את כל כובד משקלה על הכדור ושלחה אותו בדיוק לחיבורי הקווים, אנחנו כבר ראינו את הסוף, אבל בשביל שחר זאת הייתה רק ההתחלה. היא לקחה את הכדור הזה, ואז היא לקחה כדור יותר קשה. כל ראלי נראה כמו קרב מאסף. כל נקודה הפכה למסע. על אחת כמה וכמה חמש עשרה נקודות. אז כן, זה הטניס, זה הטניס. וזר לא יבין זאת.
