באליפות המחוז הבית ספרית באתלטיקה קטף אלון מאירי, אוטוטו בן 15, את מדלית הזהב בהדיפת כדור ברזל, ולא בפעם הראשונה. כבר שלוש שנים ברציפות הוא הודף כדורים ועולה על ראש הפודיום. תנו לו תפוח ותראו איך הוא נופל רחוק מאד מהעץ. 

זה תחום שתוכל להתבלט בקלות, אולי אפילו לייצג את ישראל באולימפיאדה.
"אני מעדיף להיות שחקן כדורעף מאלוף אולימפי בהדיפת כדור ברזל. אתה הודף ואז מה?"
רץ לקהל.
"זה לא ענף מלהיב".

* * *

יכול להיות שישראל מפסידה אלוף אולימפי בהדיפת כדור ברזל, אבל גם כדורעף הוא ענף אולימפי. תוך זמן קצר אלון הפך מבור בתחום לשחקן במכבי תל אביב ולקפטן נבחרת ישראל. הילד שגדל בניל"י כבר הספיק לעבור לעירוני ה' במודיעין ולדחוף להקמת קבוצה. בינתיים היא במקום השני (מתוך 14), עם שני הפסדים בלבד ו-13 ניצחונות. אם באליפות המחוז היא תעפיל לחצי הגמר, יש כבר הבטחה מהמנהלת להוציא אוטובוסים. הילדים מחזיקים אצבעות, אם יהיה להם מזל האירוע ייפול על שיעור מתמטיקה.
"ניגשתי למנהלת ליאת אפלבוים ואמרתי לה 'אני משחק במכבי, בנבחרת. עשיתי קורס שופטים'. הצעתי לה להקים נבחרת כדורעף והיא התלהבה מהרעיון, אבל לא מצאו מאמן, ואני רציתי שנתחיל כבר. לחצתי ובינתיים אני מאמן. התנאים אפשר לשפר, אנחנו קושרים גומי בתור חבל ומשחקים עם כדור אחד, אבל יש הרבה מוטיבציה, הווי טוב, מגיעים לאימונים, מנצחים. המנהלת תומכת מאד. היא עוזרת בכל מה שצריך. אם זה משחק במודיעין ואנחנו יכולים ללכת ברגל היא אומרת 'לא, אתם צריכים לשמור על אנרגיות' ומסיעה אותנו באוטו שלה בנגלות".
אז אתה ההוגה, היזם, המאמן והקפטן? נשמע מסובך.
"לא כל כך. היה לי ברור שצריכה להיות פה נבחרת ולשמחתי המנהלת הסכימה איתי. לאסוף שחקנים היה פשוט. ילדים שהיו איתי בניל"י וידעתי שהם שיחקו כדורעף. אמרתי להם לבוא. שאלתי עוד ילדים ממודיעין. למיונים באו הרבה, עשינו ניפויים. היום יש שניים עשר שחקנים. תותחי על".

עושה הכל על המגרש וגם מחוצה לו. 

* * *

אלון נדבק בחיידק הכדורעף בשיעור התעמלות בכיתה ד'. המורה לספורט דאז פתחה נבחרת בית ספרית, אבל אלון לא היה מספיק טוב כדי להיכנס. ארבע שנים לאחר מכן הוא כבר היה מספיק טוב כדי לשחק בנבחרת ישראל, עם ילדים שגדולים ממנו בשנתיים. במכבי תל אביב התלהבו ושלחו לו הצעה. עם כל הכבוד לעירוני מודיעין, בשלב די מוקדם כבר היה ברור שמדובר רק בתחנה.
"כשהציעו לי לעבור למכבי אפשר להגיד שלא חשבתי פעמיים. היו דיסקוסים, המאמן שלי במודיעין לא רצה שאני אעזוב, היו מלחמות עלי, אפשר להגיד. אבל החלטתי שזה הצעד הנכון בשבילי. בדיעבד אני לא מתחרט, צדקתי. כבר עכשיו אני רואה תוצאות. אני רוצה להיות שחקן. אני רוצה שזה יהיה המקצוע שלי, רוצה לשחק בחו"ל, בליגות הבכירות, איטליה, גרמניה, רוסיה".
מודלים לחיקוי?
"זייצב, שחקן נבחרת איטליה. תותח. קופץ גבוה, מפציץ. בלי להגזים הוא יכול לפנצ'ר כדור בהנחתה. יש עוד אחד, כבר לא משחק, המנתר הכי גבוה בתולדות הכדורעף. ליאונל מרשל, קובני".

* * *

אלון, 1.90, משחק בתפקיד הקבלן. השחקן שתפקידו להשתלט על הכדור, לקבל אותו, ומיד לרוץ להנחית. הקבלן הוא ספק הנקודות העיקרי במשחק הכדורעף,  מעין מקבילה של תפקיד החלוץ בכדורגל. יש לו חלום והוא לא עוצר לנוח. עצל, אם לא ימצא נמלה, מוזמן להצטרף אליו ליום בחייו. לראיון הוא מתייצב מיד אחרי אימון. זה לא מפתיע, בכל זמן נתון, הוא נמצא רגע לפני אימון, או רגע לאחריו. ארבעה כאלה יש לו בשבוע, שני משחקים ופעמיים הוא סר לחדר כושר.
ובבית מה?
"בבית אני קופץ בחבל, שכיבות שמיכה, כל מיני כאלה, כשמשעמם".
מתי מכינים שיעורים לבית הספר?
"זה בעיה… אני עושה ברכבת, בדרך לאימונים".
מה ההורים חושבים?
"ההורים תומכים מאד. בלעדיהם כלום לא היה קורה. הם באים ומעודדים. הייתי צריך ללמד אותם את החוקים, בסוף הם הצליחו לקלוט. פחות או יותר. אני מעביר לאבא שלי את החדשות, כשיש משחק כדורעף, הוא לא מבין מה קורה. אולי ברגעים האלה הוא קצת פחות מרוצה".

* * *

האהבה של אלון לכדורעף שלחה אותו לשלושה ימי קורס שסידר לו תעודת שופט. רוצה לומר: גם אם אני לא משחק – אין מצב שאהיה ביציע. אין כזה דבר. הוא חייב להיות על המגרש. בכל מחיר. אפילו אם המחיר הוא לספוג, לפעמים, זעם של שחקנים שלא יכולים, קוגניטיבית, להאשים את עצמם. זאטוטים באים אליו בתלונות, ויש להם פה, אבל הוא מחייך לעצמו ונזכר שפעם הוא היה ככה בדיוק. אולי קצת יותר מנומס.
איך החיים נראים מבעד למשרוקית?
"האמת? לשפוט זה פחות כיף. אתה רוצה להצטרף למשחק. לקפוץ, להנחית".
בתור שחקן שהוא גם שופט אתה מתייחס ביותר הערכה לשופטים?
"כשאני שחקן אני שחקן, לא זוכר כלום. אני עדיין מתעצבן, כועס ומקלל בדיוק אותו דבר. כמובן, יש גבול ולא עוברים אותו".
קיבלת פעם כרטיס אדום?
"אדום לא, אבל פעמיים קיבלתי צהוב. לפני המון זמן. על כלום. צהוב אחד. היה ריב בין שחקנים ואני הפרדתי. השופט חשב שאני שהייתי חלק מזה. בגלל שאני הקפטן, גם בנבחרת ישראל וגם בנבחרת בית הספר, אני היחיד שמותר לו לדבר עם שופט. אני זה שמקשר. האחראי. אני לא נכנס לעימותים פיזיים, בדרך כלל התפקיד שלי הוא להרגיע".
אתה סופר כמה נקודות אתה עושה?
"נקודות פעם הייתי סופר, היום כבר לא. מה שכן, פעם היה לנו משחק, בבית ספר ניל"י עדיין, כיתה ח', היינו בירושלים, הובילו עלינו 20:4, עד 21. ניגשתי לעשות סרב, נגמר 22:20, מהסרבים שלי. משחק השיא שלי, אפשר לקרוא לזה ככה. אבל זה היה ליגה של ילדים".
בעולם של כדורגל וכדורסל, למה כדורעף?
"כדורעף זה אני. זה מתאים לאישיות שלי, לאופי שלי. יש בזה משהו מרגיע. ובנוסף, משהו מלהיב. מין זרימה מיוחדת. נוגע ברכות, ואז מפציץ".

בתמונה: אלון מאירי. מקום ראשון בהדיפת כדור ברזל. צילום פרטי