לא מכבר, צעיר כלשהו קרא לי לפרוש. אז הרבצתי לו. ליתר דיוק, ניצלתי המולה סביב הכדור כדי להכניס לו קטנה בקרסול. "איי!” הוא צווח והתנפל עליי באצבע זקורה לאיום. "סליחה" אמרתי לו, "לא בכוונה". הוא התלבט עוד שנייה. "האלימות", הסברתי לו, "היא היצאנית של החלשים". הוא התעצבן: "קראת לי פרוצה?!” ושוב התקדם לעברי באצבע זקורה. "לאלימות", התרציתי, "לאלימות".
חובה להגיד, זה היה בכוונה. אחושילינג בכוונה. אף אחד לא יגיד לי לפרוש מכדורגל. בטח לא צעיר כלשהו, שעדיין לא קרע זוג נעליים. אף על פי שהוא כן קרע את הרשת יותר מפעם אחת.
אני מוכרח להודות: הצעיר שקרא לי לפרוש נגע בי בעצב חשוף. מאז שנות העשרים שלי הפכתי איטי בחצי צעד. נו, בחצי צעד ועוד שלושה. ואמנם איני מקפיד על הגנה, או על התקפה, או בכלל. אבל יש לי עדיין מה להציע. כלומר, חוץ מבקבוק מים שאני נושא איתי באופן קבוע. ניסיון, למשל. נכון, אני עומד רוב הזמן, אבל אני יודע בדיוק איפה. אלו הרגעים שבהם אני רץ, שגורמים לי לחשוב שאולי הגיע הרגע. לעמוד בשער. לעמוד בשער = המקבילה העצובה של לפרוש. כן, בימינו פורשים אפילו מכדורגל חובבני. כשהמהלך הכי מבריק שלך הוא קטנה בקרסול של מישהו, כדאי לך לשקול זאת ברצינות.
הווה אומר – אין מוצלח ממני להבין לליבה של שחר פאר. אני והיא – באותו מצב. היא בטניס שלה ואני בכדורגל החובבני שלי. אפשר לעמוד על ההבדלים, והם רבים כמובן, אבל השורה התחתונה זהה. בערך.
* * *
לפרוש או לא לפרוש? זאת השאלה. למען האמת, הפראפרזה לא ממש רחוקה מהמקור. פרישה עבור ספורטאי היא סוג של מוות. זה הרבה יותר קל, למשל, כשאומרים לך "תודה, אתה משוחרר" אבל אף אחד לא מפריש אותך מטניס, אתה צריך לפרוש, אתה לא סתם מת, זה לא נוחת עליך כגורל משמיים, אתה מתאבד, בוחר את היום והשעה, תולה לבד את החבל, וקופץ בעצמך מהכיסא. יש שנעשה עימם חסד מסויים, והרופא אומר להם שאין להם ברירה. אבל זה לא המקרה אצל שחר, זה לא המקרה אצל רובם.
הסימנים מרוחים על הקיר כמו גרפיטי שדהה בגשם. משנת 2005 היא דורגה ראשונה בישראל בקרב הטניסאיות, בשנה שעברה, 2014, היא איבדה את הבכורה לראשונה מזה תשע שנים, והשנה, 2015, מסתיימת, והיא שוב רואה לאחרת את הגב. לא פשוט להיות מספר שתיים בעיר כשאת מחזיקה בקייס לתואר הספורטאית הישראלית הגדולה בכל הזמנים. לא פשוט להסתכל בדירוג העולמי ולראות 174, ארבע שנים אחרי שהיית 11 בעולם.
היא כבר השיגה את כל מה שיכלה להשיג, מעל חמישה מיליון דולר מטניס, דירוג שיא בקנה מידה היסטורי, שישה תארי WTA, חמישה תארי ITF, שמונה פעמים אלופת ישראל, היא הייתה בין שמונה האחרונות בגראנד סלאמים במלבורן ובניו יורק, ובין שש עשרה האחרונות בווימבלדון ובפריז. והיא רק בת 28. או שהיא כבר בת 28?
אנה סמאשנובה פרשה בגיל 31, ציפי אובזילר פרשה בגיל 36. על פניו, יש לשחר עוד כמה שנים לפחות לשחק טניס. מצד שני, הן לא חוו את התסכול התהומי של מי שהעפילה לפסגות כל כך גבוהות, וכעת היא נאלצת להיאחז בזיכרון. חלק משמעותי מההנאה בספורט, הוא חדוות הניצחון. הנין פרשה בגיל 26, וחזרה כדי לגלות שהיא כבר לא מסוגלת להתמודד בטופ, אז היא פרשה שוב, אחרי שנה וקצת בלבד של קאמבק.
* * *
השנתיים האחרונות הן אמנם הגרועות ביותר בקריירה של שחר פאר, אבל הדעיכה החלה כבר לפני ארבע שנים. מאז 2011 היא צונחת בעקביות. השיא של שחר בהחלט מאחוריה. שש שנים מאחוריה וממשיך להתרחק. זה לא מקרה פדרר, שמצליח לשמור על רמה גבוהה גם בערוב ימיו הספורטיביים. שחקניות חדשות וחדורות אמביציה מצטרפות לסבב בכל שנה, הן משתמשות בה כמנוף לשדרוג הרזומה שלהן. אחר כך הן מספרות בבית איך הן גברו על מי שהייתה בעבר 11 בעולם. הסיבה שהן לא קוראות לה לפרוש, היא ככל הנראה כדי שהן ינצחו אותה שוב.
בראיון לא מכבר הכריזה שחר שהיא הולכת על הטניס בכל הכוח, שהיא נותנת לעצמה צ'אנס אמיתי להתחרות ברמות שהיא שואפת אליהן. העובדה שהיא לא מצליחה היא טרגדיה ספורטיבית שלה. כל הפסד מרפה את ידיה עוד קצת. בסוף, סביר להניח, היא תשחרר לגמרי. ואז זאת כבר תהיה טרגדיה ספורטיבית שלנו. בינתיים, כך החלטתי, אני לא פורש. אני אוהב לשחק. המצאתי את עצמי מחדש בתור ליברו. ליברו לא משהו, אבל זה מה יש. אני אוהב את המשחק. ואם שחר עדיין אוהבת את המשחק, היא לא צריכה לחשוב פעמיים.
אני כנראה יותר מדי מפחד, שאם היא תמשיך הלאה, גם אני אצטרך.
בתמונה: פאר. השיגה כבר את כל מה שיכלה (צילום ארכיון)
