אפילו גוצ'ה הגדול לא הצליח לשכנע את הישראלים להתאבק. מקום חמישי באטלנטה, מקום שישי בסידני, אלוף עולם ב-2003. ועדיין, כשאומרים גוצ'ה, אנשים מאמצים את הזיכרון והולכים לאיבוד.
אחד נבר בארכיון וחייך לעומתי באושר: "גוצ'ה וגבאנה!".
"לא!", התעצבנתי. "גוצ'ה וציציאשווילי!".
הוא שמע ציצי ופרץ בצחוק. התעצבתי. לפרידמן וזאבי זה לא היה קורה.
* * *
ואולי היאבקות זה פשוט גדול עלינו. במדינות חבר העמים לשעבר משרישים מוסר עבודה מינקות ובארצות הברית לומדים את זה בבתי הספר. הלוחמים הכי גדולים ב-MMA באים עם היסודות הללו מהבית ועושים מיליונים. אין מקום לקיצורי דרך. מי שרצה יהדות שרירים אמיתית היה צריך למנוע את הפיכת שיעורי חינוך גופני למזללת פטורים ממאמץ בגלל קצרת מומצאת. כאן ילדים מגיעים עם אישור מרופא שאסור להם לעשות כפיפות בטן כי הם רגישים ללקטוז.
אבל זה לא נגמר, זה לא יכול להיגמר. אפילו ההמנון מבטיח שעוד לא אבדה תקוותנו. חוג קטן ואופטימי קם במודיעין בניסיון לחולל שינוי. עשרים חברים אקסלוסיביים מתאבקים פעמיים בשבוע תחת מגבלות בירוקרטיות והם לא מתכוונים לוותר. זאת בדיוק המהות של היאבקות. השם של הספורט הזה לבדו יכול למכור כאן במיליון עותקים. ג'ודו? קראטה? קונג פו? מה לעזאזל לנו ולמנדרינית? תורת היד האמו וטקטיקת הנונצ'קו הגמיש, באמת? צריך פשוט להסתכל סביב, מה יותר יושב עלינו מ"היאבקות"? מה?
* * *
אדי (אדוארד) רסקין הגיע מבלארוס עם כל הידע שצריך. הוא הוציא תעודת מאמן והתחיל לעבוד. למרות שהפך תושב מודיעין כבר ב-997, הוא נאלץ להרחיק עד ללוד כדי לספק את תאוותו. אבל אחרי שהתעקש מספיק, לפני כשנתיים הוא הצליח להקים מעוז קטנטן בשכונת קייזר, המכונה גם שכונת "אבני חן". בין אמנויות לחימה פופולאריות למשחקי כדור הוא מפיץ את בשורת ההיאבקות וממתין בסבלנות שלכולנו ייפול האסימון.
"גם אני חשבתי שהפופולריות של הענף בירידה", הוא מספר. "לפני חמש עשרה שנה הגיעו הרבה עולים, עם בסיס סופר מקצועי מהארצות שבהם הם גדלו. לשמחתי, לא נותר ואקום. להפתעתי גיליתי, כשרשמתי את האגודה במודיעין, שמספר האגודות הרשומות קפץ מעשר ליותר מעשרים אגודות. זה כבר מזמן לא רק יוצאי ברית המועצות. אלה ילדים שגדלים כאן. את אליפות ישראל לקח בחור מאתיופיה. יש לנו מתאבק מערד, רק בן עשרים ושלוש, לקח מקום שני בגרנד פרי. מרחובות יצאו שלושה מתאבקים לארצות הברית לתחרות בינלאומית וחזרו עם מדליות".
אז יהיה לישראל נציג בריו 2016?
"יש סיכוי שכן".
ולמודיעין?
"זה ייקח קצת יותר זמן…"
* * *
היאבקות בסגנון יווני רומי, הספציאליטה של אדי, שונה מהיאבקות בסגנון חופשי. באחרונה מותר גם מתחת לחגורה. אם כי יש דוגמאות רבות למתאבקים שלא התקשו לעשות את המעבר בין השניים. עם ארבעה ילדים ועבודה בהייטק, פלא שאדי מצליח לשמור בחיים את המועדון שחצב מדם ליבו. אבל בכל פעם שצצה המילה "קושי" הוא מגיב במילת הקונטרה "מאבק". אם יש משהו שלמדתי ממנו הרי זה איך אפשר להטות את השורש א.ב.ק. עד בלי די. הבטחתי לו שאנסה לעזור למטרה באמצעות כתבה זאת שאולי תחשוף נוספים לעולם המוצנע, אבל קיוויתי שלא יתלה בי תקוות רבות.
הסברתי שאני רק טיפה. הוא ענה שטיפה ועוד טיפה, בסוף גם האבן תיכנע. נאלצתי להסכים, אף על פי שמעולם לא למדתי גיאולוגיה כראוי. ב"חומות של תקווה" טים רובינס השתמש בפטיש של סנדלר ולקח לו רק 19 שנים לחפור מנהרה ולברוח מהכלא. נראה לי שאם מישהו ישחק את אדי בסרט פעם, עדיף שזה יהיה טים רובינס. אם כולם בעולם ההיאבקות מתנהלים כמותו, תוך עשור או שניים סוגרים את איצטדיון סמי עופר ובונים פה קולוסיאום. בוודאות. ביוון העתיקה התחרו עירומים ומשחו את עצמם בשמן. למרבה המזל, הספורט המדובר עבר אבולוציה מספקת ואין לי בעיה להמליץ עליו לילדים שלכם.
אדי: "שואלים אותי למה היאבקות. כי זה מכין אותך לכל כך הרבה מצבים בחיים. ברמה הספורטיבית, מתאבק זה שילוב של הכל, צריך כוח מתפרץ של אצן, גמישות של מתעמל ומחשבה של שחקן שח. מי שיש לו יסודות של היאבקות, יוכל אחר כך לעסוק בכל ספורט שיבחר, מבחינה פיזית יהיו לו את כל הכלים. זה משהו שמאד חסר בחינוך הגופני בארץ. בראייה יותר רחבה, מתאבק זה אחד שיכול להתמודד עם הכל. הוא יודע להציב מטרה ולעמוד בה. הוא יודע מתי כדאי לוותר ובאיזה מלחמות להילחם. הוא יודע לנצח, אבל לא פחות חשוב – הוא יודע גם להפסיד. מתאבק זה אחד שיכול להרוג שני ארנבים במכה".
להרוג ארנבים? שניים??
"יש פתגם ברוסית שאומר שאי אפשר לתפוס שני ארנבים בו זמנית כי הם רצים בשני כיוונים מנוגדים".
* * *
לא היה קל להקים פה מועדון היאבקות, אפילו שמדובר בספורט אולימפי שישראל כבר השיגה בו דריסת רגל בינלאומית. הג'ודו והקראטה במודיעין כבר אוחזים אחיזה איתנה ומזרוני העיר מלאים עד אפס מקום. "מי שרוצה, מוצא אפשרויות. מי שלא רוצה, מוצא סיבות", כך אדי.
בזכות הנחישות של אדם אחד שמאד אוהב היאבקות, קמו שתי קבוצות ילדים, לגילאי 6 עד 9, ולגילאי 10 עד 13, ולא מזמן הצטרפה אליהם קבוצה חדשה, קבוצת מבוגרים. הורי הספורטאים הפעילים לוקחים אתנחתא משגרת העבודה כדי לגלות שאין אחד ללא השני. אבל המשימה: היאבקות, הרבה יותר מסובכת ממה שנדמה. כשמדובר בספורט תובעני יחסית, ומנגד מתייצב הישראלי המחפף, העבודה חייבת להיות יסודית.
"הגיע אלי ילד בן חמש עשרה, תשע שנים בג'ודו, שאלתי אותו, מה עשית עד עכשיו?!".
אצל אדי זה לא נגמר בשני אימונים בשבוע ויאללה לסמארטפון. הוא מחלק שיעורי בית ומצפה מהחניכים להשקעה.
"בריאות הגוף זה אל"ף בי"ת, אבל כאן מזלזלים בזה. שיעורי חינוך גופני הם ברמה ירודה. בעידן שלנו אנחנו חייבים לתת לילדים שלנו יותר. עם סכנות כמו השמנה וסוכרת, יש פה צורך אמיתי ולא שמים על זה מספיק דגש".
* * *
נפש בריאה בגוף בריא זאת לא סיסמה, ביוון הבינו את זה. אפשר שה"יווני" בסיגנון יווני רומי עומד כנגד העניין הזה בדיוק. את הפן הרומי אפשר לתקוף בקלות עם ויני, וידי, ויצ'י. באתי, ראיתי, ניצחתי. לאליפות ישראל האחרונה אדי התייצב עם קבוצה של שישה מתלמידיו, לראשונה אי פעם. למרות תנאי הפתיחה הקשים, התוצאות היו מדהימות. שני מתאבקים חזרו הביתה עם מדליות ארד. מול אגודות כמו ברחובות ותל אביב, שמתאמנות כל יום, ונהנות מתנאי פתיחה טובים בהרבה, מדובר כמעט בנס. צעד ראשון בדרך למטרה, לגדל אנשים שיודעים את יתרונות העשייה הגופנית, שמקדישים לה מזמנם, וגם כאלה שמנצחים בתחרויות ואוספים מדליות, שלומדים להעריך ניצחון שמושג בעבודה קשה. ככה בדיוק הורגים שני ארנבים במכה.
"יש הרבה קשיים", מסכם אדי. "המזרונים באולם זזים, לא מתאימים להיאבקות. יש לנו מעט מאד מקום. יש לנו מעט מאד זמן. אני רוצה להקים בית ספר להיאבקות כמו שצריך. אני מאמין שזה יגיע. אני עדיין נאבק. ככה למדתי, זה מה שאני עושה".
(צילום פרטי)
