מורה נשאל על ידי נזיר סקרן “מהי הדרך?”.

"היא ממש לנגד עיניך", ענה המורה.

"מדוע אני לא רואה אותה בעצמי?”.

"בגלל שאתה חושב על עצמך".

"ואתה: האם אתה רואה אותה?”.

"כל עוד אתה רואה כפול ואומר 'אני לא' ו'אתה כן', וכן הלאה, עיניך מעורפלות", אמר המורה.

"כשאין 'אני' ואין 'אתה', האם ניתן לראותה?”.

"כשאין 'אני' ואין 'אתה', מיהו זה אשר רוצה לראותה?”

(מתוך 'גדל', אשר באך: 'גביש בן אלמוות').

מי שיבין את הסיפור על המורה והנזיר, לבטח יבין מהר מאחרים מהו 'אייקידו' (בתרגום מיפנית: הדרך להרמוניה עם האנרגיה). בעיניים מסוימות, למשל העיניים של 'ויקיפדיה', אייקידו הוא 'אמנות לחימה יפנית אשר פותחה על ידי מוריהיי אואשיבה המכונה גם 'או סנסאי' – 'המורה הגדול'”. לעומת זאת, בעיני אואשיבה עצמו, אייקידו הוא "דרך להתפתחות גוף ונפש לשם יצירת חברה טובה יותר. ניצחון נכון הוא ניצחון על עצמך". מבחינה לוגית, ניצחון על עצמך חייב להיות בו בזמן גם הפסד מול עצמך. אכילס והצב מסתכלים על הפרדוקס ולא יודעים אם לצחוק או לבכות.

אם חשבתם שאואשיבה לא היה בהיר מספיק, חכו שתקראו את מקבץ התיאורים הבא, מפי מתאמנים ישראלים, שעושים ומתנסים באייקידו כבר שנים ארוכות, את הציטוטים אספתי במהלך שיטוטיי באינטרנט, והם רק הוסיפו על המסתורין:

?          "אייקידו היא אומנות של פיוס. מי שיש לו כוונה להילחם, שבר את הקשר שלו עם היקום. אם אתה מנסה לשלוט באנשים, הובסת מלכתחילה".

?          "כשאתה מותקף, האפשרויות הן להתכווץ ולברוח, או לתקוף חזרה, להגיב באגרסיה, כדרכן של רוב אמנויות הלחימה. באייקידו בוחרים בדרך שלישית – להיכנס לתוך ההתקפה ולהשתמש בה. להשתמש באנרגיה ובמסה של המתקיף. מישהו נותן לך אגרוף ואתה אמור להיכנס בתוך האגרוף…”.

?          "קל לגרום נזק. להיות מסוגל לא לפגוע ביריב מחייב רמת מיומנות גבוהה יותר".

?          "לוקח שנים ללמוד לבצע כהלכה טכניקת אייקידו, אבל להבין את הטכניקה לוקח הרבה יותר".

?          "אייקידו זה קובץ שיעורים לחיים. כשאתה בא לאימון אתה צריך לוותר על הרצון לנצח. אף אחד לא מתחרה בך, אז את מי תנצח?”.

אי אפשר לעצור את האמת

אכן, מילים קשות. בעיקר לפיצוח. למרבה השמחה יש למי לפנות. אחד המורים הבכירים בארץ לאייקידו, לבטח הוותיק שבהם, פועל כאן במודיעין. יוסי מגל, דאן חמש, התוודע לאייקידו בגיל 16, עלה לארץ והגניב את המיומנויות אפילו לקורסים של קרב מגע בצה"ל. היום הוא סוגר שלושים שנה בתחום ולא בכדי הוא נחשב לבר סמכא מהמעלה הראשונה, עד כדי כך שאפילו ביפן עושים לו כבוד מלכים. לא מכבר ניתנה לו הזכות הנדירה לקיים מבחני חגורות שחורות בעצמו, ללא נוכחות של מאסטר יפני. “הגעתי למעמד באמת מכובד ויוקרתי. בעיקר בזכות הוותק. יש פה הבעת אמון אדירה של המורה שלי" הוא מציין בגאווה אבל מייד מחליף נושא, כאילו קצת לא נעים לו שאחרים לא זכו למעמד דומה.

"הייתי רק בן 16 כשראיתי הופעה של סנסאי אישיטאמי שיקאנאי שהגיע לברזיל כדי לקדם את ענף האייקידו. נשאבתי לעולם. הוא כמו אבא שני שלי, איש לבבי. בדרך כלל יש המון דיסטאנס בין מורה לתלמיד, אצלנו זה שונה. הייתי החגורה השחורה הראשונה שלו. הוא בא לבקר בישראל לא מעט, היה ב'יד ושם', הכל, הוא מאוד אוהב את הארץ, היא מזכירה לו את יפן”.

אז לישראל הגיע יוסי מגל בגיל 21, אבל את עיר העתיד הוא גילה רק לפני חמש שנים. חיש מהר לקח את כספי הפנסיה, לווה ממי שרק אפשר, שם הכל, חומר ונפש, הוציא את הקרביים והציג אותם לראווה ב'ליגד סנטר'. דוג'ו כמו ביפן (דוג'ו: המקום בו מתורגלת הדרך. כלומר, דרך האייקידו). היום יוסי מפעיל קבוצה נאמנה של מתאמנים, שרק הולכת ומתרחבת. “אי אפשר לעצור את האמת" הוא מסביר בחיוך ברזילאי. כן, ברזילאי. וגם הוא יודע טוב מאוד מה הולכת להיות השאלה הבאה, ועונה: "לא כל ברזילאי עושה קפוארה, כמו שלא כל ישראלי רוקד ריקודי עם".

 תסביר לי מה זה אייקידו?

"אייקידו זה שיפור עצמי. אין תחרות, אין ניצחון או הפסד, אין מי יותר טוב. מי יותר טוב? אתה של היום לעומת אתה של אתמול".

עכשיו אני יותר מבולבל.

"אני אוהב להשתמש באנלוגיה לתזמורת: אם נגן מזייף, שומעים, כל התזמורת מזייפת. אז הוא לומד את התווים, אבל אחרי שהוא לומד את התווים, הוא כבר לא צריך אותם. אייקידו זה לנגן על הגוף שלנו, ולא לחינם המילה 'הרמוניה' מאוד דומיננטית כשמדברים על אייקידו".

אוף.

"ננסה הפוך. מה מבדיל את האייקידו מאמנויות לחימה אחרות? למשל ברוב אמנויות הלחימה אומרים 'לך, תנצח, תביא מדליה, מקום ראשון', האמנות הולכת לאיבוד. באייקידו לא. והרי באמנות יש הכל, הניצחון הוא העיסוק באמנות עצמה. עולם של דמיון ושמחה שעומד על ברכי השגרה".

שיתוף פעולה מהפכני בין תוקף למותקף

בקיצור ולעניין, בלי סירבולים פילוסופיים מיותרים, במילותיו של יוסי מגל אייקידו הוא "אמנות לחימה רכה, בלתי תחרותית, שמעלה על נס את ערך כבוד האדם, וזה בא לידי ביטוי באימונים שכוללים מאות תרגילים של הגנה עצמית, אך בהקפדה למניעת פציעות לצד הסופג את התרגיל. גישה מהפכנית של שיתוף פעולה בין תוקף ומותקף על מנת לאפשר למידה בתנאים אופטימאליים".

ערך מוסף? האווירה בשיעורים היא של פרגון ובנייה, ולא של תחרות. מלבד התובנות האישיות המדהימות לחיים, הקשרים המתפתחים בדוג'ו הם של ידידות לכל החיים ומתקיימת פעילות ענפה של מפגשים, טיולים והעשרה בין כל חברי המועדון וכל אחד יכול לקחת מהעולם את מה שמתאים לו.

"במסגרת תואר ראשון עשיתי מחקר על התרומה של אייקידו ליציבה, לא הצלחתי להוכיח קשר חד משמעי, בגלל מיעוט מבדקים בשטח, אבל אני בטוח בכך. הייתי בצעירותי גבוה ורזה, סבלתי מכאבי גב, אבל זה נעלם. האייקידו מספק גם פיתרונות לדברים הכי יומיומיים. התלמידים שלי לא מפסיקים להגיד שזה הדבר הכי טוב שקרה להם בחיים, שהאייקידו עוזר להם להתמודד – לומדים את הגוף, להפעיל אותו, וממש לא צריך להיות אקרובטים".

סטיבן סיגל – בלי רוח, עם 10 מיליון דולר

השבוע נפל דבר, כאשר שש תעודות דאן (חגורה שחורה) הוענקו לתלמידי המרכז במודיעין. ארבעה זכו בדאן אחד, אחד התקדם לדאן שתיים ואחד קפץ עד דאן שלוש. עבור השישה, הדרך להפוך לתלמיד שעולה על רבו (דאן חמש) מתקצרת. רגע, לא מדובר בתהליך פשוט, הם לא הצטרפו אתמול וכבר זכו בכבוד הגדול. מדובר בתלמידים שמתאמנים למעלה מעשור, על בסיס של שלוש פעמים בשבוע, בהתמדה, בנחישות וברצינות.

"בדרך כלל, מי שנכנס לעולם האייקידו, לא עוזב. הבחור שקיבל דאן שלוש התחיל להתאמן לפני אחת עשרה שנים, אפשר להגיד שהוא יד ימיני. ממש לא מזמן גם הבן שלו הצטרף. יש אצלי מהנדסים, רופאים, עורכי דין ואנשי היי טק בכירים, כשלובשים את החליפות כולם שווים. כולם חברים. אין שום דבר דומה לזה".

ואיך אפשר בלי סטיבן סיגל? כנראה האייקידוקה המפורסם בעולם?

"ראיתי סרטים שלו, הוא עושה תרגילים שאני יכול להגיד לך את השמות שלהם. אבל לא יודע, בסופו של דבר היריבים שלו, בסרט, מתים, בניגוד לרעיון הבסיסי שניצחון אמיתי הוא מינימום נזק לך וליריב שלך. קיבלתי את הרושם שהוא יודע אייקידו, אבל אין לו את הרוח של אייקידו. מצד שני, אולי אם היו משלמים לי עשרה מיליון דולר, גם אני הייתי מאבד את הרוח".