אחרי שמודיעין ניפקה את הטניסאית המצטיינת בדמות שחר פאר, שמתכבדת השבוע בהדלקת משואה, הגיעה תורה של יוליה גלושקו לרשת את הכתר. גלושקו הדיחה אותה מאליפות ישראל והיא כעת – באופן רשמי –  הטניסאית הבכירה שלנו. למרות שבדירוג העולמי היא ושחר צמודות למדי.

 גלושקו (24) עברה תהליכים רבים בספורט האתגרי הזה עד שהגיעה למעמדה הנוכחי כמחבט הראשון של ישראל בתחום. לדבריה, היתה לה גם תקופה שחורה שבה היא הפסיקה לחצי שנה להתאמן, כשבדיעבד פסק הזמן הזה ביגר אותו והביא אותה למעמדה הנוכחי בארץ ובעולם. "באותה תקופה לא רציתי יותר לשחק. היה לי רצף של הפסדים ונמאס לי להיות לבד. זו תחושה גדולה של בדידות. הייתי לבד, הפסדתי לבד, היה לי רע, לא נהניתי וגם לא הצלחתי להרוויח כסף מהתחום".

 שוחחנו עם גלושקו, אחת התושבות המפורסמות של מודיעין, לרגל סדרת הצלחותיה הרבות בעולם שכללו בשנה האחרונה בין השאר זכייה בטורניר איניסברוק במיאמי, עלייה לתחרות הראשית של טורניר גרנד סלאם הרולאן גארוס בפריס, ודירוג שיא שלה כטניסאית בעולם.

כמו אצל רבים מהכשרונות המפורסמים בספורט, מאחורי גלושקו עומדת משפחה תומכת שעוסקת כולה בענף. גלושקו: "נולדתי ב-1990 בעיר דונצק אוקראינה. הורי, סרגיי ואולגה, שניהם מאמני טניס, כך שאפשר לומר שתמיד הייתי מוקפת בטניס עוד מהתקופה בה חיינו באוקראינה". גלושקו מוסיפה כי גם אחיה ואחותה שחיקו טניס מילדות כשאחיה פרש מהמשחק עם התגייסותו לסיירת בצה"ל. אחותה עדיין משחקת עד היום. על עצמה מספרת גלושקו: "אני על מגרש הטניס מגיל ארבע. בגיל שש התחלתי להתאמן כל יום ובגיל שבע התחלתי להשתתף בתחרויות בארץ. כך גם יצא שמגיל עשר אני טסה בכל העולם ומשתתפת גם בתחרויות בחו"ל".

מתי עליתם לישראל? 

"עלינו ב-1999, הייתי אז בת תשע ובהתחלה התגוררתי בירושלים. בהמשך עברנו לרמת השרון כשבעצם אפשר לומר שהמשפחה נדדה בארץ לפי המיקום של מועדוני הטניס שהתאמנתי בהם".

קשה ללמוד ולהתאמן

הנדודים ברחבי המדינה בעקבות הבת הובילו את המשפחה להחליט לרשום את גלושקו בכיתה י', לפנימייה של הספורטאים המחוננים בבית הספר בשפיים של מכון וינגייט. בית הספר עוסק בפיתוח ספורטאים בעלי פוטנציאל גבוה ויוליה גרה בו עם עוד 60 ספורטאים מענפים שונים. "שם בפעם הראשונה מצאתי את עצמי עם קבוצת צעירים שהבינה מה עובר עלי. עם מה אני מתמודדת. ההבנה והקבלה הזו מאד חשובים בגיל הזה כשאתה צעיר, ונמצא בלחץ גדול לבד".

הצלחת ללמוד?

"לא הצלחתי ללמוד בגלל הטיסות הרבות שלי לחו"ל. הייתי חוזרת אחרי תחרות של חודש ולא מבינה בכלל מה שמדברים בכיתה. במצב הזה הייתי מפטפטת עם החברים והחברות שלי ובעיקר מפריעה להמשך השיעור".

איך הגיבו המורים?

"הם חשבו שיש לי הפרעת קשב וריכוז או שאני היפראקטיבית. אלא שבדיקות שעברתי פסלו את האפשרות הזו. אפשר לומר שיש לי המון אנרגיות, אבל אני לא מוגדרת כהיפראקטיבית".

הקושי בשמירה על רצף לימודי בבית הספר הוביל את יוליה והוריה להחליט להעביר אותה בסוף כיתה י' לבית ספר אקסטרני. "מכיתה י"א למדתי רק עם מורים פרטיים. ככה אחרי מאמצים לא קטנים הצלחתי להשלים תעודת בגרות מלאה". בתום לימודיה התגייסה גלושקו לצה"ל ושירתה כספורטאית מצטיינת בבסיס בגלילות ביחידת מודיעין. השירות בצבא היה גם הזמן בו גלושקו התמודדה עם המשבר הראשון שלה בקריירה, משבר שלדבריה חיזק אותה והפך אותה מספורטאית צעירה, אולי אפילו ילדה, לספורטאית מקצוענית. לדבריה, התקופה הקשה הזו, "השחורה", היא מה שהעלה אותה על המסלול וקידם אותה בסולם הדירוגים העולמי, עד שבשנת 2011 היא אף גברה על שחר פאר באליפות הארץ. "היתה לי בסוף הצבא תקופה שחורה של הפסדים וחוסר מוטיבציה. ההתגברות עליה שינתה אותי. עד אותו שלב לא אהבתי את האימונים, אהבתי להתחרות וגם באימונים חיפשתי להתחרות, לא היתה לי סבלנות להתאמן. הכול יחד הוביל לכך שלא יכולתי לראות מחבט. פשוט הפסקתי. לא עשיתי כלום. לא הייתי בדיכאון לפי ההגדרה קלינית שלו, אבל זו הייתה תקופה 'שחורה'. השתוללתי, צבעתי את השיער מבלונדיני לשחור פחם, עשיתי פירסינג, הייתי בים ובכל מיני מקומות, עשיתי קעקוע חדש. רציתי להרגיש שונה והייתי בדאון. זה נמשך כחודש וחצי".

איך יוצאים ממשבר כזה?

"מי שהוציא אותי מהמשבר היה אבא שלי. הוא קיים איתי שיחה ובה אמר לי שאם אני מחליטה לפרוש עליי לפנות את מקומי בצבא כספורטאית מצטיינת. הוא לא רצה שאשב בחוסר מעש. הוא אמר לי שמבחינתו שאלמד מקצוע אחר, שאלך לעבוד, רק שלא אשב בחיבוק ידיים. השיחה הזו היוותה בשבילי מראה ואז התברר לי שאני לא רוצה לעסוק בשום דבר אחר. הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות ולכן חזרתי לשחק במלוא העוצמה".

גלושקו מספרת שאחרי ההחלטה להמשיך לעסוק בטניס היא החלה להתאמן אצל אסף אינגבר במועדון הטניס במכבים, היכן שאביה מלמד טניס. שם היא חזרה לעצמה כשהפעם היא מוכנה יותר להשקיע. "אחרי המשבר התאהבתי מחדש במשחק. אפילו התחלתי לאהוב את האימונים המפרכים. לאהוב להתאמן קשה זה תחום שכל ספורטאי מקצוען חייב לרצות, זו חלק מהדרך להצלחה". בהמשך התחילה להשתתף בתחרויות קטנות ולנצח בהן, מציאות שהגבירה בה את החשק להמשיך את המסלול לצמרת. "בדיעבד ההפסקה מהמשחק הייתה פסק זמן חשוב שאפשר לי לבחור מחדש במקצוע. רק אחרי המשבר הבנתי שזו באמת הבחירה שלי. עד אז זו היתה סוג של אינרציה מהילדות". 

מה גרם לשינוי?

"אני לא יכולה לשים על זה את האצבע. אולי התבגרתי והבנתי שכדי להיות טובה ולנצח תחרויות אני חייבת להתאמן וזה חלק מהמשחק. היום הגעתי למצב שאני נהנית להיות עייפה. אני גמורה בערבים בשבועות של אימונים אינטנסיביים והגוף כואב, אבל אני נהנית מכל התהליך, הרבה יותר מאשר כשהייתי צעירה".

ברוכים הבאים למודיעין

בתום שירותה הצבאי עברה גלושקו עם משפחתה למודיעין. גם כאן המעבר התבצע בעקבות חזרתה להתאמן באקדמיית הטניס במכבים. כיום שוכרת גלושקו, דירה בעיר תל אביב שבה היא גרה עם חברתה הטובה ויקי.

כשאנו מדברים על ספורט מקצועי, במה בעצם מדובר? כמה זמן מתאמנים בשבוע?

"מדובר בדרך חיים אינטנסיבית שכוללת אימונים רבים. מגיל שש אני מתאמנת כל יום, למעט יום בשבוע שזה יום החופש שלי. צריך להבין שמדובר בהשקעה אדירה שהולכת וגדלה עם השנים. ככל שאתה גדל מספר השעות שאתה משקיע בכל יום הולך וגדל. אתן לך דוגמה לדרך החיים הזו: כשלמדתי בחטיבת הביניים אז בנוסף לאימונים כל יום אחר הצהריים שנמשכו כשלוש שעות, הייתי מתאמנת גם שלוש פעמים בשבוע באימוני בוקר לפני בית הספר בשעה שש בבוקר. הייתי מתעוררת בשעה חמש ומגיעה בשש למגרש, כשכל החברות שלי עוד ישנו. היום כספורטאית מבוגרת אני מתאמנת כל יום ונמצאת הרבה שעות על המגרש. אלו חיים של השקעה מתמדת של המון שעות והמון סבלנות".

למרות ששני הוריה של יוליה הם מאמני טניס, אף אחד מהם לא אימן אותה במהלך הקריירה הארוכה שלה. "זו הייתה בחירה מודעת, לא רצינו שהמקצוע שלי יזלוג לחיים הפרטיים בבית. העדפנו לעשות הפרדה ככל האפשר. מה גם שלי ולאבי יש אופי דומה אז זה לא היה הולך, שנינו מאד דומיננטיים. זה לא אומר שההורים שלי לא מעורבים. הם עקבו אחרי האימונים שלי מאז ומתמיד וכשהיה להם מה לומר הם אמרו זאת. אלא שיש הבדל בין להעיר לבין לאמן שאז אין הפרדה בין הבית לחיים המקצועיים, וזו לדעתי מציאות לא בריאה".

מה את הכי אוהבת בטניס?

"מאז ומתמיד אהבתי להתחרות גם אז וגם היום אני הכי נהנית מהתחרויות. כל האימונים הרבים שלנו מכוונים בסופו של דבר אל התחרות היא העיקר".

איך הלו"ז שלך נראה על פני השנה?

"לוח זמנים של ספורטאי מקצועי הוא לוח צפוף שבו הוא נמצא הרבה בחו"ל בתחרויות. אני נמצאת בחוץ לארץ בין 9-10 חודשים במהלך השנה. התחושה היא של לגור במזוודה. כל כמה ימים עוברים לארץ חדשה. יש כל שבוע תחרות במקום אחר. קשה להסביר במילים את המשמעות של המצב הנפשי והקיומי הזה. רק מי שמתמודד יכול להבין כמה זה קשה. מצד שני אני חושבת שיש לי מזל והזדמנות לחיות את החיים האלה. אני לא עושה הרבה ויתורים בנוגע לחולם שלי. יש גם מסביבי צוות גדול שמאמין בי ומארגן לי את החיים. לכן למרות הקושי, אני אוהבת את מה שאני עושה".

איך נראה יום שגרתי בתחרות?

"אם יש משחק ב-11 בבוקר, אני קמה בסביבות שבע וחצי, עושה אימון ואז במהלך רוב היום אני על המגרש וחוזרת בערב למלון".

את מספיקה לטייל במקומות שאת מגיעה אליהם?

"אם יש תחרות ששיחקתי טוב ברצף אני יכולה לקחת יום או יומיים חופש ולטייל".

החבר הוא השף בבית

כשגלושקו לא בתחרויות בחו"ל היא אוהבת לחיות כמו כל ישראלי ממוצע בן גילה. "אני מאד אוהבת ללכת לים בקיץ" היא אומרת. "כשיש לי יום חופש בארץ אז אני פוגשת חברות או יוצאת למסעדה. לפעמים אני גם סתם נחה". היא גם מציינת שצורת האכילה שלה רגילה והיא לא נמצאת במשטר דיאטות מיוחד. למרות שבשנה האחרונה היא הפסיקה לאכול בשר. "אני לא עושה דיאטות, אבל ברור שאני מקפידה על תזונה בריאה ואורח חיים בריא. אני מאמינה שכל דבר צריך לאכול במידה. אני מודה שכמו רבים יש לי חולשה למתוק, אבל אני מקפידה לא להפריז. הנקודה היחידה שבה עשיתי שינוי זה בתחום הבשר. לפני חודשיים הפסקתי עם זה". ביחס לאכילת בשר היא מספרת שהיא הושפעה מהתעמולה של הטבעונים נגד הבשר. "ראיתי סרטים דוקומנטריים על איך אכילת בשר משפיעה לרעה על הגוף. גם הסרטים על ההתעללות בחיות השפיעו עלי מאד. לכן הפכתי לצמחונית".

למרות צורת החיים האינטנסיבית והקשה שלה גלושקו מתחזקת חבר צמוד בשלוש השנים האחרונות. "אנחנו יחד שלוש וחצי שנים. הוא מניו זילנד, שחקן טניס שפרש לפני כחודשיים. הכרנו בתחרות באוסטרליה. היה לנו מזל שזה הסתדר, משך הזמן הארוך ביותר שלא התראינו היה חודשיים בלבד. בזמנו הוא התאמן באקדמיה לטניס בצרפת והמליץ לי להצטרף אליו לשם מבחינה מקצועית וכך הייתה לנו הזדמנות להיות יחד. בשנה שעברה הוא ליווה אותי לרוב התחרויות ובקרוב הוא עובר לגור בישראל".

את זו שמבשלת לשניכם או שאין זמן לזה?

"האמת היא שהחבר שלי הוא השף בבית. הוא מאד אוהב את זה. בכל מקרה כשאני בארץ והוא לא פה אז אני מבשלת בבית, אבל אני גרה בתל אביב וקשה שלא לאכול בחוץ ואני מתפתה לכך לא פעם".

קריירה של טניסאית מסתיימת פחות או יותר בגיל 32-34. חשבת כבר על היום שאחרי? מה תעשי בו? 

"אין לי מושג לאן החיים ייקחו אותי. אם אוכל, מבחינה כלכלית, לקחת פסק זמן אעשה זאת. אני חייה מגיל צעיר חיים מאד עמוסים. לכן אני מאחלת לעצמי לסיים את הקריירה מסודרת כלכלית ולקחת זמן להחליט מה אני רוצה לעשות הלאה. יתכן אפילו שאקח פסק זמן מהספורט. חוץ מזה יש לי עוד חלום שלא קשור לספורט אלא לאופנה. זה חלום שאני אגשים אם אסיים עם חמישה מיליון דולר בבנק. אז אני אפתח קו אופנה חדש. זה בהחלט חלום נוסף לזמן שאחרי הקריירה".  

המשפחה משלמת מחיר

למרות המחשבות על היום שאחרי הפרישה, כיום גלושקו מתמקדת בעיקר בטניס ובשאיפה להגיע גבוה ככל שניתן בדרוג העולמי. ביחס לכך היא אומרת ששאיפתה היא להגיע לצמרת הדרוג של הטניס הנשי המקצועני בעולם. "אני חושבת שאני יכולה להיות בין הטניסאיות הטובות בעולם. אני לא יכולה לומר כרגע מה בדיוק המספר המדויק מבחינת הדירוג העולמי אליו אני יכולה להגיע, אבל אני רואה עצמי במקומות הראשונים". בהקשר לכך היא מציינת כי שאיפה כזו מחייבת השקעה יוצאת דופן. "כדי להיות בטופ צריך להשקיע 150 אחוז. זה לא פשוט, במיוחד ברגעים שפחות הולך או שאני רוצה להיות יותר עם המשפחה והחברים בארץ. למשל רציתי בפסח להיות בארץ אבל בסוף טסתי לפני החג כדי להתאמן לתחרות. זו דוגמה קטנה למחיר ולהקרבה היום יומית שצריך לעשות כדי להגיע לטופ".

מהו המחיר האישי הכי גדול שאת משלמת כדי להצליח?

"הכי קשה לי כמובן התחום המשפחתי. קשה לי שאני לא מבלה מספיק זמן מבלה עם האחים שלי. הם הדבר הכי חשוב לי בעולם ואני בקושי רואה אותם. אחותי קטנה ממני בעשר שנים, אם הייתי ילדה 'רגילה' הייתי לצידה בכל התקופה שהיא גדלה והתפתחה. גם בצבא הייתי רוצה לעשות תפקיד יותר משמעותי וויתרתי על חלום כזה כדי לעסוק בספורט. בנוגע לדברים אחרים אני פחות מחשיבה אותם כוויתור. נכון שלא יכולתי לשמור על קשרים טובים עם אנשים, אבל עדיין יש לי מספר מצומצם של חברים טובים, זה בדיוק מה שאני צריכה ועם החברות הטובות אני בקשר טוב. בנוגע להתפתחות מבחינת השכלה מעבר לתעודת בגרות אז את זה אפשר לעשות בכל גיל, לכן זה לא וויתור מבחינתי".

 מה עם בילויים? היה חסר לך?

"האמת שלא. בגיל 18-19 יצאתי המון, כל סופ"ש בימי שישי כשביום למחרת אני לא מתאמנת, אז לא החסרתי את זה מעצמי".

עד שמרוויחים מטניס, כמה צריך להשקיע בכסף?

"רק כשנכנסים לדירוגים שאני נמצאת בהם עכשיו אז המאזן הופך לחיובי ואתה מכניס יותר מהכסף שאתה מוציא. רק כשאתה נכנס אל 100 הספורטאים הראשונים בעולם בתחום שלך, מה שקרה לי בספטמבר האחרון 2013, אז מתחילים לכסות הוצאות וקצת מעבר לזה, זה עדיין לא רווחי באופן משמעותי, הכסף הגדול הוא בדירוגים הגבוהים יותר. עד אז כל הכסף שהרווחתי הלך לטניס, הוצאות מחיה, טיסות, לינה, מאמנים ועוד".

אז איך הצלחת להתחרות עד אז? הרי מדובר בהוצאות ענק?

"איגוד הטניס עזר המון ובלעדיו כנראה לא הייתי שורדת את הספורט המטורף הזה וכל הכסף שהרווחתי הלך לטניס. היו כאלה שעזרו לעיתים, אבל לא באופן קבוע".

 את יודעת שראיון כזה לא יהיה שלם בלי לדון ביחסים עם שחר פאר. איזו מערכת יחסים יש לך איתה?

גלושקו צוחקת: "מאז ומתמיד היינו חברות טובות. כמובן שאם נשחק אחת נגד השנייה כל אחת תרצה לנצח במאה אחוז אבל בסוף המשחק נתחבק. יש ביני לבינה קנאה בריאה, או יותר נכון להגיד אני שואפת להגיע לאן שהיא הגיעה. אבל אני שמחה בשבילה ואף נעזרת בה. יש לי מזל שיש מישהי כזו בארץ שקרובה אלי. מה שכן – אני לא אוהבת שמשווים בינינו. אין מה להשוות, גם כשהייתי לפניה בדירוג, היא עדיין השחקנית הבכירה בארץ ועשתה משהו שאף טניסאית אחרת לא עשתה בחיים ואני צריכה עוד לעבור הרבה וללמוד עוד הרבה כדי להגיע לרמה שהיא נמצאת בה. לא משנה מה הדירוג שלנו השבוע למשל".

יש לך טיפים לטניסאיות צעירות?

"לעבוד קשה אבל לשמור על הגוף. אחד הדברים החשובים בעיניי זה לשמור על הגוף מפציעות מגיל צעיר מאד. אין לי פציעות גדולות, יש לי כאבים בברך ובכתף, פעמים רבות כל הגוף שלי כואב, זה עומס לגוף שלא ניתן לתיאור. כמות הספורט שאנחנו עושים לא בריאה לגוף וזה שוחק אותו, לכן מאד חשוב להכניס לאימונים תרגילים למניעת פציעות. מעבר לכך העצה היא לא לוותר. אחת הסיבות שהגעתי לאן שהגעתי היא כי אני פייטרית והמשכתי למרות הקשיים והמשברים הרבים, לא ויתרתי. והעיקר ליהנות ולשחק עם הלב".

היית רוצה שהילדים שלך יהיו טניסאים מקצועיים?
"עברתי דרך מאד ארוכה. אני רק באמצע הקריירה אבל כבר ספגתי משברים לא פשוטים, ההפסדים, הנסיעות לבד לחו"ל, המתנות רבות בשדה תעופה,  מצד שני הייתי בכל העולם והכרתי שם אנשים מדהימים. כל מי שאני מכירה בחיים זה בזכות הטניס. אם לא הייתי משחקת לא הייתי יושבת פה היום בכלל. לכן זו שאלה מכשילה, אבל בסופו של דבר אם הם ירצו לעסוק בזה הם יעסקו ואם לא אז לא". 

(צילום איילת לוי)