השעה עוד לא שש וחצי בבוקר ואני מוצא את עצמי מחוץ למיטה, ועוד באמצע הרבעוש הנהדר שאלוהי החגים סידר לנו בחג הסוכות.  בכניסה ליער בן שמן המולת מכוניות והסדרן מנתב אותי אל נקודה עלומה כלשהי בסוף העולם. משם אצטרך ללכת ברגל. בשש וחצי בבוקר.

אני מזיע את דרכי במעלה הגבעה, שם ייצא לדרכו בעוד מספר דקות האירוע הראשון והחגיגי של מרוץ המכשולים "hero chalange" שעשה עלייה לארץ הקודש. מסביבי עולות במעלה הגבעה חבורות של טיפוסים אתלטיים מדי, חמושים בבגדי ספורט ונעליים ונראים עירניים בצורה מחשידה. בשש וחצי בבוקר..

בעוד הם עוקפים אותי בקלילות, אני מדדה לבסוף את דרכי ומגיע אל הפנינג ענק באמצע היער. כל העניין המוזר הזה שנקרא לו ספורטיביות, תפס בשנים האחרונות תאוצה אדירה. יחד עם זה הלכה והשתכללה גם טכנולוגיות בגדי והנעלת ספורט, וכעת עשרות ספונסרים ושאר יזמים מנסים לדחוף למבקרים תוסף מזון כלשהו שעושה קוביות בבטן, מדבקות מיוחדות להקלה על הפציעות (שברור שיגיעו! אמרתי לכם שספורט זה עסק לא בריא) או אפילו דגמים חדשים של מותג נעליים מפורסם. עוד ביער ניצבת שורה של דוכני אוכל, באסטת קעקועים, שתי בימות עליהן יופיעו להקות עלומות ודוכן בירה אימתני. אחרי הכל, הבטיחו לכל משתתף בירה בחינם. אני נעצר ליד דוכן שהקים המגזין "בלייזר" בהשראת הירידים האמריקאים המפורסמים. שתי חמודות בביקיני מתיישבות בתורן מעל מיכל מים קפואים, בעוד הקהל הנלהב שולח אותן לצלילה בזריקת כדור. נחמד, זה ספורט.

איפה הפרסיות?

בנקודת הזינוק מתגודדים משהו כמו מאתיים-שלוש מאות משוגעים עם קבלות. במרוץ הזה קוראים להם "גיבורים". נראה אותם גיבורים אחר כך במיון כשמשהו ייתפס להם. כמיטב המסורת במרוצים שכאלה המתרחשים מסביב לעולם, לא מעט מהמשתתפים השקיעו גם בתחפושות ותלבושות. שתי בלונדיניות ענוגות מחופשות לוונדר וומן, קבוצת חברים שהופיעו לבושים בתלבושות פוטבול וגולת הכותרת בדמות חמש נשים בגילאי החמישים שעיטרו את עצמן בשפם, טייץ ורוד וכנפי פיות. קלאסי.

על סולם קטן באמצע ההמון עומד  מנחה תוכנית הריאליטי "המרוץ למיליון" רון שחר (שהוא גם אחד המארגנים יחד עם האחים יעקבי) ומחזק את המורל כאילו היה ראש"גד בצופים. אין מה לעשות, בלי שתי עלמות הפרסיות שיצעקו "חיים שלי!" זה לא עובד. הקהל מצידו נרתם בסוף לעניין והתלהבות קלה נרשמת כשנשמעת הצפירה לזינוק.

ליצנית על קביים ממהרת לחמוק מדרכם של הרצים המזנקים, שתוך שניות נעלמים מעבר לעיקול. אני נאלץ לעשות את דרכי בין הקוצים עד למכשול הראשון. נחיל אדם מסתער על ערימת חציר אימתנית ומנסה לעבור אותה מבלי להתרסק. במקצה הראשון, אליו זינקו המקצוענים, לא נרשמו נפילות מיוחדות. למזלי, אחר כך הצטרפו גם המקצים העממים, כך שזכיתי לצחוק בקול רם למראה ערימת נשים מתחת לערימת חציר.

בעוד הכרוז מחזיר את הרצים אל נקודת הזינוק לאחר שהתברר כי קיצרו בטעות את דרכם אל ערימת החציר, אני עושה את דרכי (ברגל, כמובן..) אל נקודת תצפית טובה על שאר המכשולים. עשרת המכשולים בהירו צ'אלאנג' נפרשים על פני חמישה קילומטר של שטח לא מאתגר במיוחד. זה מתחיל בערימת החציר ונמשך עם טיפוס על רשת, זחילה בשדה בוץ, קפיצה לתעלות נגד טנקים בוציות, טיפוס על שלושה קירות עוקבים וכהנה וכהנה שיגעונות ושיגיונות.

השמש מתחילה לדפוק ואף אחד לא מציע לי מים. שערורייה. מולי שלט פרסומת למרוץ: "הירו צ'אלאנג' – כי לא נספר לאף אחד שבכית". מעולה, אני שוקל לבכות בעצמי כשאני חושב על הדרך שיש לי עד לאוטו.

אם כבר התקף לב, אז שיהיה ביחד

4,000 איש הגיעו לאירוע לדברי המארגנים (אלפיים מתוכם השתתפו), כאשר טווח הגילאים נע בין שמונה-עשרה לשישים. מסיבה שאינה ברורה לי, הצלחת המשתתפים באירוע נמדדת לא רק בצליחת כל המשימות או הזמן בו סיימו את המרוץ, אלא גם בעזרה הדדית, ערכים, עבודת צוות ושאר ירקות. מוזר.

רבים מהמשתתפים מתחרים במרוץ כחלק מקבוצה איתה הגיעו. כך למשל אפשר לראות כאן חבורת חבר'ה מהמילואים, עמיתים לעבודה, משוגעי ריצה למיניהם ואפילו משפחות. במכשול השישי, בו צריך לעבור מעל לשלושה קירות עוקבים שהאחרון שבהם בגובה שלושה מטרים, אני פוגש את משפחת רחמים מנס ציונה. האב והאם מגרדים את השישים מלמעלה, ואיתם הגיעו גם הבן והבת בני העשרים ומשהו. האב נראה כאילו הוא הולך לקבל התקף לב בכל רגע, כאשר הוא מנסה לעשות סולם גנבים לאשתו שנאבקת את דרכה על הקיר. בסדר, אם כבר התקף לב, לפחות שיהיה ביחד. אחר כך אני מדובב אותם בנקודת הסיום, כאשר הם נלחמים על כל טיפת חמצן. לכאן הם הגיעו בשביל הכיף בעיקר וגם בשביל האתגר. רצו חוויה משפחתית שתיזכר לתמיד. מוזר, אני יכול לחשוב על כמה חוויות אחרות שלא כוללות התקף לב או שברי מאמץ.

איכשהו משפחת רחמים מצליחה לעבור את הקיר השלישי וממשיכה את דרכה בריצה. לי נתקע קוץ ברגל. בשלב הבא מחכה להם עלייה תלולה שמזכירה את חברתה הידועה לשמצה במכון וינגייט, גבעה המוכרת היטב לכל מי שעשה יום גיבוש לסיירות הצה"ליות בשלושים השנים האחרונות. זחילה לאורך חמישים מטרים של בוץ סמיך מגיעה מיד לאחר העלייה ולקינוח מעבר דרך צמיגים תלויים והיישר אל כוס הבירה המובטחת. את המסלול, דרך אגב, סיימו משפחת רחמים משולבי ידיים לאחר 54 דקות. לדור הצעיר שלום. לגבי ההורים, לא הייתי מהמר שהם התייצבו לעבודה למחרת. או בכלל יצאו מהמיטה ביומיים-שלושה הקרובים. אכן חוויה.

אני מבין שכבר לא אזכה כאן לבירה חינם ומתחיל לאגור כוחות מנטאליים לצעדה לכיוון הרכב. יש אולי הסעות לחניון?

בעולם זה קצת אחרת

האבות הרוחניים של ה"הירו הצ'אלאנג', הם ה"death race" וה"tough mudder" שנערכים מסביב לעולם בשנים האחרונות. עם התאוצה ההיסטרית בכמות האנשים העוסקים בריצה וטרנד ההשתתפות במרתונים וטריאתלונים, התפתח הז'אנר לכיוון של מרוצים ארוכי טווח. בישראל נערכים מדי שנה מרוצים באורכים מופרעים של 90 ו-120 קילומטר, ובעולם נערכים מרוצים דומים במקומות קיצוניים כמו הג'ונגל באמזונס או הטונדרה הקפואה באנטרקטיקה.

לא עדיף לרבוץ על הספה עם כוס תה וקרקר?

השלב הבא של המופרעות האנושית הנ"ל, הוא כאמור מרוצי המכשולים, כאשר ה-"tough mudder" חגג השנה שישים אירועים ברחבי העולם והכנסות של 250 מיליון דולר. הסיפור של המרוץ י הזה, שאורכו בסביבות העשרים קילומטרים, החל כאשר שני חיילי יחידה מיוחדת בריטית נאלצו לחשוב על רעיון מקורי לעבודת גמר. באופן טבעי לגמרי השניים החליטו לתכנן את מרוץ המכשולים הקשה בעולם. והם גם הצליחו.

להפתעת המארגנים הגיעו לאירוע הראשון של ה"tough mudder" 500 משוגעים לעניין, שמצאו את עצמם עמוק בבוץ הבריטי המפורסם. לאורך המסלול מפוזרים 25 מכשולים שונים מתוך ארסנל של 50 מכשולים שפותחו על ידי כוחות האוויר המיוחדים של בריטניה. המהנדסים יושבים ימים ולילות לפתח עוד מכשולים יצירתיים וכמה שיותר קשים, כך שנוצר מצב שמדי מרוץ המכשולים משתנים בהתאם לתנאי השטח. אנחנו מדברים על מעבר קירות משומנים בגריז בגובה שלושה מטרים, טיפוס על חבלים, צלילה מתחת למים קפואים, זחילות בבוץ עמוק במיוחד, קפיצה מגובה שמונה מטרים למי קרח, וגולת הכותרת היא השדה החשמלי – ריצה לאורך עשרות מטרים בין חוטי חשמל חשופים בעוצמה של עשרת אלפי וולט. הגיוני לגמרי.

לפני קצת פחות משנה השתתפה לראשונה משלחת ישראלית באירוע. אחד מהם סיפר בזמנו כי הגיע לעניין מתוך שעמום מהאולטרה- מרתונים למיניהם. אכן, הגיוני. עוד סיפר כי התוצאה של כניסות ויציאות מרובות למי קרח בטמפרטורה של מינוס שתי מעלות, הייתה כמובן היפותרמיה אצל אחת הישראליות. בנוסף נרשמו עוד עשרות פציעות למיניהן כמו שריטות בקרנית העין, מאות מקרי היפותרמיה ושלל שברים בגפיים.

המכשולים במרוץ בוחנים לא רק את היכולת הפיזית, אלא גם את המנטלית. נראה שכל אחד ימצא במרוץ את הקטע המפחיד שלו, בין אם זה יהיה בדילוג בין משוכות בוערות, קפיצה מגובה רב או צלילה. במרוץ לא מודדים זמנים, כאשר עצם סיומו מהווה הצלחה. שיעור המסיימים הממוצע עומד על 78%, ונראה שהשיגעון רק הולך ומתעצם. יותר מחצי מיליון איש כבר השתתפו והמארגנים מבטיחים ללכת רחוק יותר בכל שנה.

עוד בעולם מתקיימים כמה מרוצים קטנים יותר, אבל מטורללים לא פחות. אם כי כל אחד בזווית הייחודית שלו. כך לדוגמא תאלצו לחצות את מסלול המרוץ כאשר צלב ענק כרוך על גבכם, אם החלטתם להשתתף ב"tough guy jesus warior". ואני שואל את עצמי (וגם אתכם הקוראים): אתם השתגעתם? לא עדיף לרבוץ על הספה עם כוס תה וקרקר?