הדעות חלוקות באשר לשורשיה ההיסטוריים של המקפצה – יש הגורסים כי מדובר באמן טרפז בשם טרמפולין ששאב השראה מרשת הביטחון בקרקס, ואילו אחרים מספרים על קופץ למים ששאל את השם הספרדי של הקרש – טרמפולין – והפך אותו לסימן רשום. מאידך גיסא, ייתכן כי ממציא הטרמפולינה היה למעשה ילד בן שלוש שקפץ על בטן אביו בעודו ישן שנת ישרים, עשה סלטה, בורג ונפל על הרצפה.

שימו לב לאפקטים הקוליים בתיאוריה האלטרנטיבית:

הילד קופץ על בטן אביו: "טראח", האבא נושף אוויר בהפתעה: "פווו", הילד עף לתקרה ופוגע בשנדליר: "גלינננ", הילד ניתז לרצפה: "אההה".

מה נו? יוצא טראחפוווגלינאהההה. ובקיצור, טרמפולינה. ככה אמא שמעה.

העובדה שאביו של הילד צעק עליו לאחר המעשה לא מנעה בעדו מלעשות זאת שוב, כמובן תוך שהוא משכלל אלמנטים. אמא ישבה בצד ומחאה כפיים בהתלהבות. אם אותו ילד היה מודע לחוקי זכויות יוצרים לא מן הנמנע כי באותו הרגע ממש היה קופץ גם למשרד הפטנטים והופך לאגדה עוד בחיתוליו.

גושפנקה

באופן אנושי למדי, התחביב הילדותי השתכלל עם השנים והפך ממשחק מהנה לספורט תחרותי, בעיקר בגלל אנשים שרצו להוכיח שהם הכי טובים במשהו ולקבל על כך מדליה. בשנת 2000, באולימפיאדת סידני, הם קיבלו את הגושפנקה והקפיצה על הטרמפולינה מצאה לה מקום של כבוד בין שחייה צורנית לריצת 100 מטר.

כעת ניתן להניח כי לא ירחק היום בו זאטוטים זבי חוטם יגיעו לג'ימבורי כדי להתאמן והכניסה תותנה באישור רופא. "אמא! תראי אותי!”, אחד יצעק רגע לפני שהוא מבצע תרגיל דרגה 7 על הג'ירפה המתנפחת. אמא תניף שלט 10, אבל סבתא תניף 6 ותוריד לו ציון. אחר כך הילד ירוץ לחבר והם יחליפו קלפים של קוסטה מירשניקוב ורן מרקוביץ'.

מוסך

בוריס אפלבאום היה כנראה אחד מאותם אלה שדחפו להפוך את התחביב למקצוע, בישראל בוודאי. כי ככה זה היה ברוסיה: שיטת הטיפול בפחד גבהים הייתה לזרוק ילדים על טרמפולינה ואחרי חמש שנים הם כבר הפכו אלופי עולם עשויים ללא חת. בסוף במערב אירופה התעוררו, וכמובן שגם הסינים, אבל בימים ההם פודיומים התלבשו באדום והצופים ידעו לדקלם את ה'גימן סובייטסקובו סויוזה' בעיניים מכוסות קורי שינה. ב-1996 בוריס אפלבאום עלה לארץ עם מזוודות של מדליות וכמות ידע שהייתה אמורה להספיק להקמת אקדמיה בינלאומית, אבל בישראל כמו בישראל לא מצאו בו צורך והפנו אותו למוסך הקרוב. ענף הקפיצה על טרמפולינה אפילו לא היה בחיתוליו, הוא בכלל לא היה בתכנון, ובוריס מצא את עצמו בעולם שונה לחלוטין מזה שהכיר.

דחיפה

"כשהגעתי לכאן לא ידעו מה זה טרמפולינה. היו כאן טרמפולינות של משחקיות. באתי לפה עם ניסיון גדול אבל לא היה עם מי לחלוק אותו. התחלתי לעבוד במוסך ולפעמים, בערבים, עזרתי לקרוב משפחה עם קבוצה קטנה של ילדים שקפצו במסגרת של חוג, בשביל הכיף. לא היו אולמות, לא כסף, אפילו לא טרמפולינות. חשבתי שזה נגמר".

אבל אנשים חושבים והחיים עושים ההיפך. בדיעבד הסתבר שזה רק התחיל. קופץ מוכשר מאוקראינה, אחד בשם קוסטה מירישניקוב, יצר קשר עם אפלבאום, והשניים החלו לעבוד יחד. הם התרוצצו בין אולמות ורקמו חזון משותף, השיא היה מקום שלישי לנוער באליפות העולם בדרום אפריקה, ובלילות הם חלמו על בייג'ינג ולונדון. מירישניקוב ואפלבאום היו הלפיד שלפני המחנה. בסוף הטרמפולינות הגיעו גם לישראל והעובדה שהענף הפך אולימפי בהחלט תרמה לקידומו, אבל הנחלה המובטחת עדיין רחוקה.

"הטרמפולינות הגיעו לישראל וכשזה נכנס לאולימפיאדה זה נתן דחיפה, אבל דברים זזים מאד לאט. היו לי בעיות של ביטוחים, אמרו לי שזה ספורט מסוכן, אמרתי 'איזה ספורט לא מסוכן?', מסוכן לחיות כי מתים. לקחו לי כסף כמו ביטוח של רופא מנתח. אי אפשר להגיע לאולימפיאדה בצורה כזאת. קוסטה היה מצויין, גדול הקופצים של ישראל עד כה, אבל היה לו קשה, היום הוא בקרקס בלאס ווגאס, מרוויח כמו שצריך".

600

אז קוסטה נסע לארצות הברית, אבל לפחות בוריס חזר לעשות את מה שהוא הכי אוהב. לפני שבע שנים הוא שמע על הקבוצה המקפצת של ענבל מאיו במודיעין ואך היה טבעי שיצטרף לצוות המאמנים. 43 שנות ניסיון פוגשים סדר ושקט תעשייתי כמעט כמו ברוסיה ההיא. להוציא את הגולאגים, כמובן. השילוב קטלני כמו הרגע שבו הקפיצים נמתחים למקסימום, כורעים תחת משקל מדומה של 600 ק"ג, באותה השנייה בה הקופץ נשלח לשמיים כאילו היה קליע בדרך לראש של גוליית.

אולימפיאדה

התוצאה – באליפות ישראל האחרונה שלושה מקופצי המרכז התייצבו במקומות הראשונים. מתן שטיינבוך סיים שני, רן מרקוביץ' שלישי וירין כהן רביעי, ובשנים האחרונות הם מחליפים מקומות כמו במשחק 'פלונטר'. רן מרקוביץ' ייצג את ישראל באליפות העולם, בנובמבר 2011, והגיע למקום ה-66 מתוך 106 משתתפים. עילאי אמסלם קטף את המקום הראשון באליפות ישראל לדרגה 5. בגזרה הנשית קמה הבטחה מדהימה בשם דנה כהן, אלופת ישראל בדרגה 6, היחידה בארץ בדרגה זו. כדי לסבר את האוזן נספר כי בדרגה האולימפית לגברים, דרגה 8, מתחרים בודדים בלבד, למעשה 5 בלבד בכל הארץ, וכאמור – ארבעה מתוכם מתאמנים אצל בוריס אפלבאום. עדיין אין נשים בדרגות 7 או 8 (בסולם של 1 עד 8), אבל דנה כהן באופן מעורר השתאות, נראית כעושה את דרכה לשם בדיוק. עשרות קופצים מתאמנים במרכז מדי שנה, רובם לא מכוונים לעולם התחרותי, אבל מי שכן מקבל ארגז כלים כדי להסתכל לאולימפיאדה בלבן של העיניים.

אלמנטים

בגיל7 רן מרקוביץ' היה עורך בג'ימבורי מופעים לילדים. מי שניסה לחקות אותו נחת על הפרצוף, שבר שן חלב והלך לבכות לאומנת. בגיל 16 הוא כבר סימן לעצמו מטרה – האולימפיאדה. היום הוא משרת בתנאים משופרים של ספורטאי פעיל וכשהוא פושט את החאקי הוא עולה על מדים צמודים בהרבה. ריו 2016 זה החלום, אבל האם רן יצליח איפה שהגיבור שלו, קוסטה מירשניקוב, נכשל?

"רן היום, בגיל 21, עושה אלמנטים שקוסטה עשה בגיל 26. הוא כבר חזק יותר, יש לו פוטנציאל אדיר והוא בהחלט יכול לייצג את ישראל באולימפיאדה הקרובה", בוריס מפרגן.

הקו המחבר בין קוסטה לרן הוא איך לא, בוריס אפלבאום. כשרן הרגיש שהוא ממצה את עצמו בחולון, הוא הגיע עד למודיעין כדי לעבוד עם מי שנחשב לאחד המאמנים הבכירים בענף, אם לא הבכיר שבהם.

"אימונים של שעה ו-40 דקות הפכו ליותר משלוש שעות. זו הייתה עבודה גופנית סיזיפית ובמשך שלושה חודשים היה לי מאוד קשה, אבל לא התלוננתי. אמרתי לעצמי שאני לא שואל שאלות ועושה כל מה שבוריס אומר לי. הוא ידע איך לכוון אותי. עם בוריס התקדמתי מבחינת אלמנטים, למדתי דברים חדשים ברמה יותר גבוהה ממה שהכרתי. וגם בניקיון של הביצוע יש שיפור".

כסף

הבעיה, כמו תמיד כשמדובר בספורט הישראלי, היא כסף. כדי להשיג תקציבים דורשים הישגים, אבל כדי להביא הישגים, צריך לקבל תקציבים. אכילס והצב יושבים ומגרדים את הראש, וכדי להגיע לפיתרון צריך להשתמש בבניית עזר. באליפות העולם הקרובה רן לא ייקח חלק, ובזמן שהמתחרים צוברים ניסיון הוא יושב בבית ומחפש ספונסרים. בקצב הזה, אם אף אחד לא ירים את הכפפה, לא מן הנמנע שגם את רן נמצא עוד כמה שנים בווגאס, במקום על הבמה הספורטיבית הגדולה מכולן. 

"אנחנו אחת המדינות הנחשלות בענף הזה. אני לא מדבר על טיפולים פיזיותרפיים, למשל, שבאופן אידיאלי הייתי חולם לקבל, אלא על דברים בסיסיים אפילו יותר, כמו תקציבים להשתתף בתחרויות. אני קורע את התחת באימונים, אבל בלי ניסיון אני אוטומטית נמצא בפיגור. תחרות אחת בשנה זה רחוק מלהספיק. אם המצב יימשך, אני לא מאמין שאמשיך. אני אוהב את הספורט אבל בצורה הזאת זה בלתי אפשרי. אני רק מקווה שבסוף בסוף, הכול יסתדר".

מקפצה

לכאורה כל החלקים ישנם – מרכז גדול ויציב, מנהלת תומכת, מאמן מובחר, וספורטאים שמוכנים להקריב חיים. אבל לפעמים השמיים הם לא הגבול, לפעמים הגבול הוא רק התקרה של האולם שקופצים בו. אם בכל זאת יגיע היום בו קופץ כחול-לבן יצעד במשלחת הישראלית בטקס הפתיחה של אולימפיאדה כלשהי, היסטוריונים של הענף יוכלו להצביע כמעט בוודאות על האנשים שסיפקו לו את המקפצה. 

צילום יחצ