מתחילת השנה אני דן עם אוהד הפועל רמת גן גבעתיים בכדורסל על מצב קבוצתו ואופן השתלבותו של נציג מודיעין הקולע, יוני ניר. סיפור אמיתי. חודשים ארוכים הוא הביע את חוסר שביעות רצונו מהשחקן ואני גוננתי, למען האובייקטיביות – בחוסר אובייקטיביות, וביקשתי אותו להתאזר בסבלנות. אחרי משחק בן עשרים נקודות אמרתי לו 'בבקשה!'. אחרי משחק של ארבע נקודות הוא ענה 'תודה'. כך התנצחנו מדי שבוע ללא הועיל. דווקא על אורי קוקיה, למשל, שחתם במהלך העונה, הוא הפליג תשבוחות. השבוע הוא התקשר אליי נסער לאחר שציטטתי אותו בכתבה.
"למה כתבת?", הוא התבלבל. "כי אמרת" עניתי. "אמרתי", הוא הודה, "אבל לא אמרתי תפרסם". "לא אמרת תפרסם", הסכמתי, "אבל לא אמרת אל תפרסם".
התפלאתי על שיחתו. בדרך כלל הקשר בינינו נעצר בשלב ה"ניפגש מתישהו". אולי הוא מבקש את קרבתי? הצעתי לו שיבוא אלי, לשחק יחד במחשב.
יש שתי מסקנות מהסיפור הזה. אחת: הכל מגיע בזמן למי שמחכה בסבלנות. השנייה, לא לדבר עם עיתונאים. באופן כללי מדובר במסקנות שכבר הוסקו לפני מאות שנים, ואולם, הן מסוג המסקנות הנשכחות בפיזור הדעת.
סבלנות זה בדיוק מה שהיה חסר ליוני ניר לכל אורך קריירת הבוגרים שלו. 12 קבוצות הוא נאלץ להחליף במהלכה. אפשר ללעוג לנתון הזה, אבל ברוב המקרים הוא פשוט ביקש לעצמו, בצדק, דקות משחק. כשקיבל אותן, למשל, בגבעת שמואל ובחולון, הוא גם סיפק את המספרים הנכונים. אבל את שלוש השנים החשובות, במעבר בין הנוער לבוגרים, אף אחד כבר לא יחזיר לו.
* * *
את מכשול המעבר מהנוער לבוגרים אפשר לדמות לבול עץ בסרט מצוייר. בכל מקרה, או שהגיבור נתקע בתוכו, או שהנבל נתקע בתוכו. כלומר, מישהו תמיד נתקע בתוך בול העץ הזה. אחרי כל כך הרבה שנים אפשר היה לצפות שהגיבור, או הנבל, ילמדו את הלקח, אבל נדמה שמי שלא לומדים את הלקח הם בעיקר אלו ששמים שם את בול העץ הזה. בכלל, אפשר לספור על כף יד של קואלה את מספר הפעמים שבהם נתקל אדם בבול עץ, אפילו אם הוא מסתובב באופן קבוע ביערות. לא כל שכן בבול עץ חלול שאפשר לעבור דרכו. הווה אומר, משהו לא טבעי בבול העץ הזה.
בכל ענפי הספורט זה קיים. הספורטאי הורגל מינקות במאבק מול הטובים ביותר. בשכבת הגיל שלו. לפתע הוא מתייצב בגיל הבוגרים, והתחרות שלו גדלה באחת באופן חסר פרופורציות. כולם גם מנוסים יותר. או גרוע מכך, כולם אמריקאים יותר.
ניכר הדבר בענף הכדורסל, בעיקר בכל הקשור לאמריקאים. שבגללם לרוב הבוגרים הישראלים ממילא אין את הניסיון האמור.
* * *
יוני ניר היה כוכב נבחרות ישראל. באליפות אירופה הוא הוביל את נבחרת הנוער בנקודות ובכדורים חוזרים. מול סרביה, למשל, יצאנית שחקנים מדופלמת, הוא קלע 27 נקודות. באליפות אירופה נוספת, הפעם כשחקן נבחרת העתודה, הוא היווה בורג מרכזי עם 14 נקודות וכמעט שמונה ריבאונדים למשחק. באוניברסיאדה הוא הוביל את הנבחרת האולימפית למקום הרביעי כשהוא קולע 7.5 נקודות למשחק וקוטף 5 קרשים.
אחרי כל זה, קשה להאמין שהישג השיא שלו בנבחרת הבוגרת היה שהוא נמנה על הסגל המורחב שלה.
קל יותר להאמין כשמתחילים לפרק לגורמים את התקופה הכי חשובה בקריירה של כדורסלן, הרגע שבו הוא נדרש לעבור בתוך בול עץ שהסבירות לקיומו אפסית, הוא קטן למידותיו, ולא בגלל שכדורסלנים הם גדולים מהממוצע, ושבכניסה אליו ממתין שוטר גבולות שמתעדף מבקרים עם דרכון זר.
כך, בשנתו הראשונה בבוגרים, והחשובה לעילא, יוני שיחק כשבע דקות בממוצע. בשנתו השנייה בבוגרים, והחשובה אף יותר, הוא שיחק תשע דקות בממוצע. ובשנתו השלישית, והחשובה לא פחות, ארבע דקות בממוצע. כלומר, את שלוש השנים הראשונות שלו בבוגרים, בילה יוני בעיקר על הספסל.
בארצות הברית יש ליגת מכללות. בכדורגל, בליגות רבות, יש ליגות מילואים. בישראל לא. את הבעיה הקריטית הזאת עדיין לא ניסו לפתור פה. בינתיים כולם מתלוננים שלא צומחים לנו שחקנים. אבל שחקנים כן צומחים פה, ולא משקים אותם כמו שצריך.
* * *
לא מכבר חגג יוני שלושים אביבים. כדי לקושש דקות הוא עזב את ליגת העל וחתם בהפועל רמת גן גבעתיים מהלאומית. 27 דקות בממוצע למשחק מוכיחים שהוא עשה נכון. להוציא את קבוצות הילדים והנוער וקמפיינים מסוימים בנבחרות ישראל הצעירות, הוא מעולם לא שיחק כל כך הרבה. תפוקת הנקודות שלו לא יציבה, לצד משחקים של 16, 18 ו-20 נקודות, יש לו גם משחקים של 5, 4 ו-2 נקודות בלבד. אבל למתן חרוש, מאמן הקבוצה, זה לא משנה. הוא ממשיך לתת לו לשחק. והרבה. בשני המשחקים האחרונים יוניר גם היה הטוב במגרש. פתאום האוהד שסנט בו אוכל את הכובע. האורדונים הצנועים, אגב, נמצאים במקום השלישי בליגה ואחרי הניצחון על נס ציונה הראשונה, בהחלט אפשר להכריז עליהם כמועמדים לאליפות. זאת למרות שאותו אוהד מדובר מתעקש שהקבוצה ממש לא מעוניינת למצוא את עצמה בליגת העל בשנה הבאה. אבל כמו שאפשר להבין, לא בטוח שהוא מבין. כשיוני הגיע הוא בהחלט רמז שזאת אחת המטרות שלו ושל הקבוצה העונה, גם אם לא הצהיר על כך באופן שאינו משתמע לשני פנים.
* * *
שנותיו היפות ביותר מאחוריו, אבל יוני בטח עוד לא אמר את המילה האחרונה. אם יש משהו שהוא למד בקריירה הארוכה שלו, זה להילחם על מקומו. בקדנציה הקודמת שלו בלאומית, הוא מצא הילוך נוסף להעלות בפלייאוף כדי לסחוף את קרית גת לליגת העל. עם הקרדיט שהוא מקבל, לא מן הנמנע שהוא יעשה את זה שוב. אוהדים אוכלים כובעים חדשות לבקרים, אבל מי שצריכים להעלות הילוך, אם לא עבור יוני ניר, אז לפחות עבור יוני ניר הבא, הם אלו שטוענים תחת כל עץ רענן שהכדורסל הישראלי חשוב להם. ועם כל הכבוד לסבלנות, יפה שעה אחת קודם לשעה האחת קודם מהביטוי יפה שעה אחת קודם.
צילום פרטי
