"כשאני מספרת לאנשים שאני בצבא ישר הם שואלים 'במי ירית?'. אני צריכה להסביר להם שצבא זה לא רק אקדחים ורובים. יש גם שולחנות ושדכנים" 

לא פשוטים הם חייה של שחקנית נבחרת באליפות אירופה. חוץ מההתמודדות מול היריבות, צריך להתמודד עם ערב רב של שאלות. תשאלו את שני – על קצה המזלג, החל מ"למה יש לכם מאבטחים?” מנומס, וכלה ב"מה אתם עושים פה?!” גזעני. ואחר כך עוד צריך להתמודד עם שאלות חשובות יותר, כמו "מי שומר את הרכזת של לטביה שתפסה יום משוגע מהשלוש?”.

מרוב שאלות נראה שדווקא האחרונה לא זכתה לתשובה ראויה. נבחרת העתודה סיימה את הטורניר במקום ה-6 מתוך 9, ובמאזן של חמישה הפסדים לעומת שלושה ניצחונות. כן, אפילו שני שלנו, שחקנית חמישייה, לא הצליחה להושיע: "הייתה אליפות לא משהו, לא לקבוצה ולא לי, הרגשנו שיכולנו להשיג יותר. אבל הייתה חוויה מדהימה. ללבוש את המדים הלאומיים זה כבוד אדיר, באליפות אירופה מרגישים את זה מאד חזק, אנחנו מייצגות את המדינה. לפני משחקים, כשהשמיעו את ההמנון, היו לי צמרמורות בגוף".

הפסידו שחקנית כדורגל מצויינת

את הקריירה הספורטיבית שלה התחילה בגיל 7, אבל לא מול סל – מול שער. הבנים היו רבים עליה. מהקפוארה היא הביאה גמישות לחטוף כדור בשפגט ולסיים עם גול במספרת. הסוף ידוע, ובסך הכל היא עשתה בשכל, לא בטוח שיש כדורגל נשים בארץ. אומרים שפעם יהיה. שתי חברות טובות שמלוות אותה עד היום משכו אותה לכדורסל, אמרו לה משהו בסגנון "אימון אחד, תנסי, מה אכפת לך?”. והאימון הזה שינה את חייה, ממש כך. סיפור התמכרות קלאסי לכדורים, במקרה דנן – כתומים. "וואוו, זה היה מזמן. אני זוכרת מהאימון הראשון. עשיתי דברים כאילו נולדתי לזה. ככה זה הרגיש", היא מספרת. פרידמן קלעה אצל שמעון סלל-רווה-רודריגז ב'מכבי מכבים-רעות' עד כיתה ו'. אז אפשר להגיד שאת היסודות היא קיבלה כאן. הכישרון שלה לכד את תשומת ליבו של בועז טייב, מאמן 'אס"א ירושלים' והמנהל המקצועי של המועדון, שהבחין בה מכדררת למופת באליפות בתי הספר. מכיתה ז' עד י"ב היא הייתה נוסעת באוטובוסים, איך שנגמרו הלימודים, דופקת ספרינט לתחנה ומחסלת כרטיסיות נוער. אפילו ה'רב-קו' קרס מעומס. "היה קשה. הרבה 'רגעי משבר' מה שנקרא, אבל הייתה לי מטרה, להיות הכי טובה שאני יכולה", היא נזכרת.

כישרון זה נחמד, אבל כישרון בלעבוד קשה זה קלף מנצח. עכשיו היא מתאמנת פעמיים ביום ב'הפועל ראשון לציון', מבלה בחדרי כושר, ואוכלת לפי תפריט של תזונאית. היא מגיעה שעה לפני אימון וזורקת לסל, ונשארת שעה אחרי האימון, וזורקת לסל. ובין לבין יש לה בסיס על הראש, ומפקד, שלא תמיד מתרשם מהתואר 'ספורטאית מצטיינת'.

"הייתה לי התלבטות אם ללכת לתפקיד משמעותי בצבא או להיות ספורטאית מצטיינת. אבל בסופו של דבר האהבה לכדורסל ניצחה ואחרי זמן קצר מצאתי את עצמי בליגת העל. אני מאמינה שדברים מסתדרים, אם עובדים קשה בשבילם".

"התגברתי. יש ברירה אחרת?”

ילדים לא אוהבים כשאומרים להם לנקות את החדר. להבדיל, הם עוד יותר לא אוהבים כשההורים שלהם מתגרשים. זה עניין לפסיכולוגים, אבל ממה שאפשר לנחש, מעז יצא מתוק והכדורסל הישראלי הרוויח, לאחר שהוריה של פרידמן התגרשו כשהייתה בכיתה ו'. לא מופרך להניח שהפרקט היווה עבורה מקום מפלט. “תשים את הכדור בסל", ג'ק ראמזי הסביר את פילוסופיית האימון שלו. “ומה עם ההגנה?”, רלף קליין שאל אותו, “אל תיתן לקבוצה האחרת לשים את הכדור בסל". ובתוך הבועה הזאת ילדה יכולה לעשות הכל ולא לחשוב על שאר הדברים.

שני פרידמן התקדמה, צעד וחצי אחר צעד וחצי, ב'אס"א ירושלים' היא הגיעה עד לקבוצת הנשים, שמשחקת בליגה הלאומית. במקביל היא הייתה חברה של קבע בנבחרות הלאומיות השונות, וכך הכירה את שירה העליון, שהמליצה לה לנסות את מזלה בליגת העל ואף נתנה לה את ההזדמנות לעשות זאת, כמאמנת 'הפועל ראשון לציון'.

קראו לי 'רוקי"'

"השנה הראשונה הייתה מורכבת. אני, בין שחקניות מקצועניות ושחקניות זרות, נזרקתי למים הקרים. קראו לי 'רוקי', זה כמו טירונות, עוזרת עם הציוד, מה שלאחרות מותר אני לא יכולה להרשות לעצמי. הייתי צריכה להוכיח את עצמי". ושני הוכיחה. עובדה – מנערת פוסטר בתחילת העונה, אחת שאוספת דקה פה דקה שם בגארבג' טיים, היא התקדמה בנחישות, הדקות עלו, ולקראת סוף העונה היא כבר הפכה לשחקנית לגיטימית, אחת שמקבלת 17– 20 דקות במשחק, בזכות ולא בחסד.

"לקחתי את מה שנתנו לי, בסך הכל הייתה לי עונה טובה ובגלל זה החלטתי גם להמשיך. זכיתי להתאמן תחת שירה (העליון.א.ש.), שבאמת מנסה לקדם את הדור הצעיר, היא נתנה לי הזדמנויות ואני ניסיתי להצדיק את האמון. אני חושבת שהצלחתי.  כולן התייחסו אליי כאל שחקנית מהשורה, אין לי רגשי נחיתות ואני מקווה להמשיך, להתקדם ולהשתפר".

השגרירה פרידמן

והנה היא סוגרת מעגל. מי שהתחילה לשחק כדורסל אצל שמעון סלל-רווה-רודריגז, עכשיו חוזרת אליו על תקן מאמנת. איך יש לה זמן בין אימונים וצבא? כשחשוב אז מוצאים. האם היא תקבל הרעלת כדורסל? לא סביר. לא בקרוב. היום אפשר למצוא אותה באולם הספורט של בית ספר 'חוט השני' מדי יום חמישי, אם אחת המלפפוניות תקום יום אחד להכות את הגננת, היא תשמח. בכובע החדש היא רק מקווה להראות לאחרות את הדרך: "שכולן ידעו שיש ספורט נשי בארץ, ובפרט ענף הכדורסל הנשי, שמאד התפתח. זה ספורט שמאד מתאים לבנות. מעבר לזה אני מאמינה שהשתייכות לקבוצת כדורסל בונה ערכים ואופי ואני מקווה שעוד יבואו בעקבותיי. יש לי זכות לבוא לאמן כאן, יכולת להשפיע ולהעביר הלאה את מה שלמדתי".

מי שתרצה להיכנס לנעליה של פרידמן תצטרך להמתין כמה שנים, או לקנות נעליים משלה. כי היא לא מתכוונת לעצור עכשיו, במילא היא בדיוק בגיל עליו אומרים “עדיין לא קרעה זוג נעליים”, וזאת רק ההתחלה. אחרי השנה הראשונה בליגת העל תגיע השנייה, ואחרי השנייה אולי גם השלישית, ואחר כך אולי אירופה, ואולי נבחרת בוגרת. היא עבדה כל כך קשה עד עכשיו והיא מוכנה לעבוד קשה עוד קצת. אחרי יוני ניר שעשה לביתנו בגזרה הגברית, באמת טוב שקמה מישהי לתת לו קונטרה נשית.

"השאיפה שלי תמיד הייתה להגיע לקצה גבול היכולת שלי. אני מקווה להיות שחקנית דומיננטית בליגת העל. נבחרת בוגרת זה חלום. והייתי שמחה להגיע גם לאירופה, קבוצה טובה בעיר יפה. בתור התחלה הונגריה, בולגריה, אחר כך צרפת או איטליה. זה לא פשוט, ובטוח ייקח קצת זמן".

בתמונה פרדימן. כישרון בלעבוד קשה זה קלף מנצח. צילום פרטי