לפני עשרים שנה רותם ארליך קבר ג'אמפ שוטים מעל לבאן מרסר וערך תחרויות למי יש יותר קבוצתי עם עדי גורדון (“עדי התחיל כמה שנים לפניי, בעקבותינו גדל דור של רכזים נמוכים וזריזים”). הישגים? מחזיק גביע המדינה 1995 במדי בני הרצליה ותואר הגארד הישראלי הגרוע בכל הזמנים מהקו (על פי אתר “ספסל”). 

שבע קבוצות ברזומה, פרש בגלל קרסול עצבני. 1.80, גובה אידיאלי מנקודת מבטן של נשים רווקות, בכדורסל מסתכלים עליך מלמעלה וקוראים לך גמד.

אז הוא שמע, שתק, והחזיר בחטיפות.

"חמש עשר שנה שיחקתי בליגת העל, אני מאד גאה בקריירה שעשיתי. התפרנסתי מאהבה. זכיתי בגביע, חמש פעמים השתתפתי בפיינל פור. התגובות ברחוב היו מאד חיוביות, אנשים הזדהו עם הצורה שבה שיחקתי, קיבלתי המון פירגון”.

קראתי באתר ספסל שהיית קלע עונשין בינוני…

"מדברים שם על תקופה מסויימת… זה נכון, היו לי תקופות פחות מוצלחות במישור הזה, אבל השתפרתי… העיקר, הייתי חזק בראש, שלושה, ארבעה משחקים ניצחתי מהקו. יכול להיות שכשחקן צעיר לא קיבלתי את ההדרכה הנכונה. עכשיו, בתור מאמן אישי, אני יכול להפוך את הניסיון הזה ליתרון. אני פועל גם מתוך החוויה האישית שלי כשחקן".

כשאימנתי את עומרי כספי

עכשיו הוא כאן, בעוצמה מודיעין. קטן, קטן, אבל העולם יותר. אחרי א.ס רמת השרון, הפועל תל אביב, בני הרצליה, מכבי רעננה, הפועל אילת, מכבי ראשון לציון וגבעת שמואל הגיע הזמן. עשרים שנה איחור, אבל מי סופר. אולי, אפילו, עדיף ככה.

כבר לא זריז כמו פעם, מצד שני, הוא גם לא צריך את זה. כשעומדים על הקווים צריך בעיקר סבלנות. עם הידע שלו והרגליים של הנוער המקומי, השמיים הם הגבול. הניסיון שלו כמאמן אישי כולל את לימור מזרחי, יוני ניר, עומרי כספי ועוד רבים וטובים, אבל הגאווה הגדולה שלו היא שמונה ילדים שמתאמנים אצלו מגיל צעיר והיום הם בנבחרות ישראל השונות. אם אחד מהם ייצא רותם ארליך, אפשר להיות בטוחים שלכל הפחות הוא יקלע מהקו הרבה יותר טוב. 

"בעבר אימנתי את עמרי כספי וגם את ניב ברקוביץ', בן רייס, אפיק נסים ועמית בן דוד, אבל אני בעיקר גאה בעבודה שלי עם שחקני נוער.  יש הרבה שחקנים שאימנתי מגיל צעיר, כמו יונתן רבינוביץ' שהגיע לקדטים, עדו פליישר ואחרים. כשרונות צעירים שהבאתי לנבחרות. אלה הם הגאווה שלי, יותר מאשר הבוגרים הידועים. מבחינתי, לקחת ילד ולתת לו צ'אנס להיות שחקן זה סיפוק אדיר”.

למה לא הלכת לאמן קבוצת בוגרים?

"ליובין, גודס, קטש, הרבה הלכו לאמן קבוצה בוגרת. זה פחות מעניין אותי, הייתי עוזר מאמן בראשון לציון, אימנתי את קבוצת הנשים של הרצליה רעננה וקיבלתי הצעות מליגת העל ומהליגה הלאומית, אבל זה לא מדבר אלי. לאמן ארבעה אמריקאים זה יותר טוב מלאמן ילדים בכיתה חי"ת? עושה לי טוב לראות אותם מתקדמים, להשפיע עליהם, לכוון אותם, אין הרגשה יותר טובה מלהפוך שחקן שניים עשר לשותף מן המניין. לראות ילד צובר ביטחון, פורץ גבולות”.

למה עוצמה מודיעין?

"את שמעון אני מכיר מהימים ששיחקנו כדורסל. הוא היה שחקן מצויין ואני שומע שעדיין יש לו את זה (מפיק ניצוצות בליגת התושבים). הוא יצר איתי קשר, וגם כמה הורים של שחקנים מהעיר שמתאמנים אצלי. הסכמתי לבוא בשמחה. יש כדורסל מחוץ להרצליה, רעננה, תל אביב. אני גר בהרצליה והמסע למודיעין הוא לא פשוט בשבילי, אבל לקחתי החלטה. להיחשף לכדורסל ולחשוף כדורסל במקומות נוספים".

העולם שייך לצעירים

בספרו "מצויינים", מתאר מלקולם גולדוול את אחת הבעיות של המאמנים והמדריכים בני ימינו, שנוטים להתבלבל בין גיל לכישרון. בעולם שמחולק שרירותית לשנתונים, אלו שנולדו מוקדם יותר נהנים מיתרון אדיר, בעיקר בגילאים הצעירים, בהם לכל יום יש השפעה, לא כל שכן חודש, או רחמנא ליצלן, חצי שנה ושנה. באליפות העולם לנוער בכדורגל, שנערכה לא מכבר, התגלה כי 135 מהמשתתפים נולדו בשלושת החודשים הראשונים לשנתון, לעומת 22 שנולדו בשלושת החודשים האחרונים. בליגת ההוקי המקצוענית בקנדה התגלה כי ארבעים אחוז מהספורטאים הם ילידי שני החודשים הראשונים לשנתון, ואילו עשרה אחוזים בלבד הם ילידי החודשיים האחרונים. באמצע שנות התשעים נספרו 290 שחקני פרמייר ליג שנולדו בחצי השנה הראשונה לשנתון לעומת 136 בלבד שנולדו בחצי השנה השני. והדוגמאות לא נפסקות. מילא שאחר כך מבוגרים מתחילים להאמין באסטרולוגיה, זאת בעיה אחרת, אבל בגלל שטויות כאלה נוצר מצב שבו בן 11 מטפח שפם צרפתי, מחווה דיעה על המצב הפוליטי, ושותה ג'ין טוניק. מי שלוקח את הזמן שלו מושלך באכזריות לקבוצת ה"מוגבלים" והנבואה מגשימה את עצמה- פחות פיזי הופך לפחות טוב.

"כמה שילד לא יהיה מוכשר, יבוא לו אחד עם זקן ויהיה לו קשה מולו. בגילאים האלו הבדל של כמה חודשים זה שמיים וארץ. בגלל זה דבר ראשון אני מסתכל. שחקנים שפיספסו, אני זיהיתי. יש לי אחד, היה שחקן תשע עשר בקבוצה, היום הוא באקדמיה למצוינות בוינגייט. אני אוהב לחפש את החלשים פיזית, במיוחד כשאני עצמי באתי מהמקום הזה, הנחיתות הזאת יכולה להמריץ אותם לעבוד קשה ואחר כך, כשהם גדלים, הכל מתחבר. דווקא עם החזקים צריך להיזהר, לעבוד ממקום אחר, מי שנשען על על היתרון הפיזי שלו בלבד, כתוב לו כישלון על המצח".

מה יותר חשוב, הפן הטכני או הפן המנטאלי?

"זה פאזל. שחקן יכול להתאמן על קליעה כל הקיץ, לבוא עשר, פתאום הוא מחטיא זריקה אחת, המאמן זורק מילה והוא מוותר. יש המון מרכיבים. בגלל זה למדתי גם קואצ'ינג, מעבר לפן הטכני, יש את הפסיכולוגיה והם מתערבבים".

כמאמן, מי הכי השפיע עליך?

"הכרתי מאמנים גדולים, מליניאק, וויינקרץ, בירנבוים, קצורין, שיבק. מכל אחד מהם למדתי. מאפי, למשל, לקחתי את הגישה לבנאדם, הגישה ששחקנים הם לא רובוטים. מאד אהבתי אצלו שהוא מדבר בגובה העיניים. את הדרך שבה הוא מתייחס גם לשחקן השניים עשר ברוטציה”.

סוד הקסם של הכדורסל, בעיניך?

"ה כמו החיים, בצורה מרוכזת. תמצית ההתמודדות. בנאדם ממוצע מצליח ונכשל חמש, שבע פעמים בשנה. שחקן כדורסל חווה את את תחושות ההצלחה והכישלון עשרים פעמים, במשחק. אחרי הפסד, שבוע של דיכאון, אחרי ניצחון, להיפך. החוויה האינטנסיבית מספקת אינסוף כלים להתמודדות. המשחק הנהדר הזה מלמד המון".

(צילום פרטי)