עירוני מודיעין הבועטת פותחת עונה. ביום שישי היא תפגוש את גבעת זאב לקרב גביע ואחר כך, אם אלוהים גדול, אולי הוא יעמוד בשער בפנדל הקרוב. כשהקימו את הקבוצה דיברו על ליגת העל, היום מבקשים להחזיר בנים אובדים כאילו נשאבנו לשיר של לאה גולדברג.
שתי נקודות מחברות את הקו, שסופו במינוי של דני רודיטי למאמן הקבוצה וראשיתו באביב הערבי. את טלטלות הקיץ האחרון יכתבו בברבור שחור המהדורה המורחבת. אם מישהו ראה את זה בא, הוא מוזמן לעבור אודישן למשרת האסטרולוג של העיתון. מילא דורון ממן, שנתיים הוא מצייץ ומקבל, אבל מוציא מהסלע מיץ פלפלים. העזיבה של עופר רוקח, לעומת זאת, יושב ראש הקבוצה מזה שש שנים, הכתה בתדהמה אפילו את הגרעין הקשה. היו ימים שנציג התקוטט עם חגי קול בגלל שהעז לשחרר את לי לוי, אבל עונה אחר כך הגרעין התפרק ושמועות גורסות שהוא הפך לקבוצת מחול. במקום לה פמיליה, קיבלנו לה גווארדיה. וכולם ירדו לכביש המהיר. דווקא לאחרונה נדמה שחלה תפנית, ויש התעוררות מחודשת, עובדה היא כי למרות שיש בנמצא קבוצת פייסבוק המתקראת "מועדון האוהדים של עירוני מודיעין" (שמונה 309 מלייקקים וניתן לכנותה, יותר או פחות, "שוקקת חיים") חזרה לפתע לפעול הקבוצה המתחרה, המתקראת "מועדון כדורגל עירוני מודיעין" (ומונה 132 מלייקקים, לאחר כמעט שלוש שנות שביתה). יש סיבה להאמין שברגעים אלה ממש מתארגנים שם על קונפטי ומתאמנים על קריאות כגון "מודיעין מלחמה!" ו"איפה הכבוד שלכם לסמל?!".
יותר מחוסר היכולת של עירוני מודיעין לעמוד במטרות שלה, הכישלון הגדול של הקבוצה הוא באובדן הקהל. רבבת אוהדים התייצבה לקרב העלייה לליגה ב' בעונה השנייה להקמת הקבוצה, בשנה שעברה. לקרב העליה לליגה א' התייצבו בקושי מאתיים וחמישים אוהדים. אין לי הוכחות אבל אני נוטה להאמין שהתקיים ניסיון לנפח את המספרים. כך, כששאלתי אוהד לכאורה, שלבש את החולצה הפוך, מי השחקן האהוב עליו בקבוצה, הוא אמר "אני אוהב את כולם".
אוהד קבוצה אמיתי לעולם לא יגיד דבר כזה. תמיד יהיה שחקן אחד לפחות שהוא מתעב (ואם להאמין לתיאוריות פסיכולוגיוסטיות עדכניות, עוד שחקן אחד לפחות שהוא רוצה לשכב איתו, ולכן הוא מתעב אותו יותר).
לא פלא שהתחושה היום היא כמעט כאילו הקימו את הקבוצה מעפר. מאמיר אורלי, היו"ר החדש, ועד למיקרובים שמלחכים את הדשא הסינטטי במגרש החדש, כולם מדקלמים את המנטרה לפיה המערכת החליטה לשנות את החשיבה. עד עכשיו החליפו בעירוני מודיעין חמישה מאמנים בשש שנים, וזה החלק הטוב. כדי לעקוב אחרי כל השחקנים שעברו כאן צריך להיות רשם אוכלוסין. אז איך משנים חשיבה? מחליפים מאמן. ושחקנים. כמובן. בין השאר, אגב, החליפו גם מנהל מקצועי, מנהל מחלקת נוער, ואולי גם אפסנאי ומאבטח. אם מישהו חושב שנחשוב שמשהו השתנה, אז באמת עדיף לו שיחשוב שוב. בשורה התחתונה, אפשר להירגע, כשנגיע למגרש בשעה הנקובה, לא יחשבו שם, ישחקו כדורגל. איזה כדורגל? זאת כבר שאלה שדורשת חשיבה.
למרבה הדאגה, כמה ימים לפני המשחק הרשמי הראשון ושבוע לפני שנפתחת הליגה, לא בטוח שיש סיבות לאופטימיות. שלושה משחקי אימון ערכה הקבוצה והתוצאות מבהילות. בשני המשחקים הראשונים עירוני מודיעין הפסידה, 3:1 לחבל מודיעין ו-3:1 לבית דגן, במשחק השלישי, מול עירוני אשדוד, היא רשמה שיפור מסויים והפסידה רק 2:1. כל שלושת ההפסדים, אגב, היו בבית. בשורה התחתונה: החזירו את הבנים, אבל שכחו שצריך גם אבא שיעיר אותם בזמן. באשדוד לא התעדכנו בתמורות האחרונות והאוהדים שם בטוחים שמדובר בהישג ענק. לא נעים לשבור להם את החלום, אבל חשוב שמישהו יבקש אותם לרדת לקרקע, אין לנו מסי, מקסימום מסימיליאנו. המועמד הטבעי לתואר מלך הבישולים.
מבחינה מקצועית, אפשר בהחלט לנסות את מה שעבד לא רע בעבר. הפונקציה של הקרחת של כפיר מלול היא לסנוור את השוער, ההחלטה לשחק בימי שישי בצהריים, לפיכך, אינה דתית, היא מקצועית גרידא. אם מוריניו חורש את הדשא לפני ברצלונה כדי למנוע ממנה משחק צירופים, רודיטי חייב להרטיב את הדגלים כדי שהקוונים יתקשו לסמן נבדלים. אם אמיר ציון, נבחרת בושידו של איש אחד, ישבור את שיא 13 הצהובים של אדי דדון, אולי יהיה לנו סיכוי.
יש קללה בכדורגל, עולם כפוי טובה. השחקנים מופרשים בגיל שלושים, 56 אחוז מהמאמנים לא מוצאים עבודה שנייה. מנהלים ויו"רים סופגים יותר אש מאסד, אפילו שחר, לא מזמן. קל לרדות בעוסקים במלאכה, להלין על חובבנות ולגחך בכישלונות. אבל צריך לזכור שבעסק הזה יש רק מקום ראשון אחד, והרבה יותר מקומות אחרים.
בתמונה: עירוני מודיעין במשחק האימון מול אשדוד. בשביל זה באנו? (צילום: אינגריד מולר)
