על מגרש הדשא המטופח בכפר הנוער בבן שמן מתרוצצת חבורת ילדים, במה שנראה כמו עוד קבוצת/חוג כדורגל סטנדרטית לחלוטין. התלבושות מתוקתקות, השוערים מצויידים בכל הציוד הנדרש, סט הכדורים ובקבוקי השתייה ממתין בצד והמאמן מנחית הוראות והערות בקשיחות מתונה. כמו בכל קבוצת כדורגל בגילאים האלו, כמה הורים עומדים בצד וצופים באימון, אולם פה לא תמצאו הורים שמעבירים הוראות בצעקות לילדיהם תוך כדי האימון. פה המטרה היא לא להפוך אותם למסי הבא ואין כאן הורים תאבי פרסום ובעלי עבר של כדורגלנים מתוסכלים שחולמים על בן שמשחק באירופה ומפרנס את כל המשפחה המורחבת.

תכירו את פ.צ בוכמן, קבוצת/חוג כדורגל לילדים שהתחילה כסתם פעילות גיבוש אקראית והפכה למשהו גדול הרבה יותר. הפכה למקום בו מחנכים לערכים ולהשקעה בלימודים ויותר מזה, הפכה לקהילה אמיתית. אה, ושכחתי לציין שמדובר על קבוצה בה ההורים והילדים משחקים יחד.

כדור אחד לא מספיק

מאחורי כל הסיפור הזה עומד אב אחד לילד מביה"ס אלונים שבשכונת בוכמן במודיעין. תומר כרמל (בן 38, נשוי+2) היה בעברו שחקן כדורגל בקבוצות נערים ונוער, עד שהגיע לגיל צבא ושם הסתיימה הקריירה שלו כשחקן. כנראה שחיידק הכדורגל נשאר בדם לתמיד, ועכשיו הוא נותן את נשמתו לקבוצה שהוא המנוע הפועל ומאחוריה ומפעיל את כל היוזמה הזאת.

כאמור, הסיפור החל די במקרה. "יום אחד, לפני יותר משנתיים, הגעתי לבית הספר של בני והמורה זרקה איזו הערה על כך שהילדים עצובים כי הפסידו בכדורגל ושהיא בעצמה נכנסה לשחק איתם", מספר כרמל כאשר אנחנו יושבים יחד לאחר סיום האימון בעוד הילדים אוכלים גלידה ומתארגנים לתזוזה. "אז קבענו לשבת בבוקר אני ועוד אבא ושני ילדים. ארבעה שחקנים. שבוע אחרי כבר היינו שישה ילדים ושלושה אבות ופתאום זה נהייה 15 אבות ו-18 ילדים שבאים בשבת בשמונה בבוקר לאימון ואחר כך משחק. מהר מאוד הבנו שכדור אחד כבר לא מספיק, אז קנינו עוד וגם בקבוקי שתייה ועוד ציוד. הרבה אבות וילדים היו מבלים את שבת בבוקר ברכיבה על אופניים או הטסת טיסנים והם החליפו ובאו אלינו".

איך המשחק מתנהל? איך משחקים ילדים ומבוגרים יחד?

"אנחנו מכניסים שלושה מבוגרים וארבעה ילדים ויש שלוש קבוצות. משחקים בעדינות, אתה יודע".

מלבד האבות והילדים, הצטרפו לחגיגה גם האימהות ושאר האחים. מדי שבת, לאחר המשחק, מגיעות המשפחות לפיקניק משותף בפארק ברעות, קרוב למגרש בו הכל החל. "אפילו יש כבר שלוש קבוצות בוואטסאפ", מספר תומר, "אחת לילדים, אחת לאבות ואחת לאימהות. כשנסענו לשחק מול קבוצה בנווה אילן, הגענו עם מאה צופים מהבית".

כמו באירופה

בניגוד לכל קבוצה או חוג, בפ.צ בוכמן לא גובים כסף. כל הורה תורם את חלקו, וגם זה לא נעשה בתרומה ישירה של כסף, אלא בקניית ציוד לכל הקבוצה. "אנחנו לא גובים שקל. ראית עכשיו את ההורה שבא לדבר איתי? אז אני לא מעוניין לגבות כספים. כל אחד קונה מה שצריך בהתאם ליכולת ולרצון שלו. אחד מביא מגנים ומישהו אחר מביא סט תלבושות. למה? הסיבה היא המודל האירופי. אני לפחות שלוש פעמים בשנה טס למינכן ויושב שם בכנסים. שם כאשר ילד מתחיל לשחק בקבוצה רצינית, לא חוג, הוא מפסיק לשלם כסף. זה לא חוג אז עכשיו לא חייבים לשתף אותו בגלל שההורים שלו שילמו. אז גם אצלנו זה ככה. הילדים יודעים שהם לא קנו את מקומם. אין פה שילמתי כסף אז בא לאימון. אני מצפה מהם להיות מספיק חזקים כדי לייצר משהו בכוחות עצמם. זה גורם להם להאמין בעצמם. הם מבינים שצריכים להשקיע כי נמדדים לא בכסף של ההורים, אלא במה שייתנו מעצמם. הייתי פעם באימון של קבוצה במודיעין. אין סדר, אין משמעת. טור זה לא טור. אצלנו אין דברים כאלה".

דבר נוסף המבדיל את פ.צ בוכמן מקבוצות אחרות, שבאורח מוזר ומפליא פה לא תשמעו ולא קללה אחת בין השחקנים. "כבר בהתחלה אמרנו שאנחנו לא מקבלים התנהגות כזאת. שחקן שמקלל ישר יוצא מהמשחק. בכלל, אצלנו מי שהתנהג הכי יפה הוא זה שמקבל בסיום את סרט הקפטן, שמתחלף בין השחקנים מדי שבוע".

דורון ומשה, שני אבות הצופים באימון ואלו שניידו את כל הקבוצה לכאן, מספרים על הדבר המיוחד הזה שנוצר כמעט בלי להתכוון. "מעבר לאירוע החברתי והספורט והתחרותיות שחשובה, זה האירוע החברתי", מספר משה, "היחס של כל שחקן לאחר, התמיכה ההדדית. לא תשמע כאן שחקן מקלל"

דורון: "היית צריך לראות מה קרה פה קודם. אחד השחקנים הבקיע שער עצמו וכל הקבוצה שלו באה לחבק אותו".

משה: "וזה זולג גם לחיים. רואים את השינוי גם בכיתה וביומיום. הם לא רבים, הם תומכים אחד בשני".

דורון: בכלל, מצטיין היום הוא לא מי שהבקיע הכי הרבה גולים, אלא מי שהתנהג הכי יפה. מי שפרגן לחברים שלו ותמך בהם".

תומר: זה נהיה לילדים כל כך חשוב, שאם הם ככה לא מאופסים באמצע השבוע ההורים אומרים להם שהם לא ישתתפו במשחק בשבת. וזה עובד".

זה מעבר לסתם חוג

אותו אירוע חברתי קטן הפך כאמור להרבה מעבר לסתם קבוצה. "כולנו עובדים בזה", מספר דורון, "זה מעבר לסתם חוג".

מלבד היותו המאמן והרוח החיה, תומר כרמל כבר הפך למשהו שמעבר. "זה הגיע למצב שאני הולך לאסיפות הורים של הילדים כדי לשמוע מה מצבם בלימודים ואיך הם מתנהגים. אני בעלים של חברת ניהול נכסים עם למעלה ממאתיים עובדים, אבל אני מפנה את הזמן ואצלי בחברה יודעים שבזמן הזה אני לא פנוי. הם לא יודעים מה עושה, אבל יודעים שאני לא זמין".

גם מחנכי הילדים בבתי הספר כבר הבינו שיש פה משהו עם ערך גדול מסתם כדורגל, והחלו להפנות אל כרמל ילדים עם בעיות וקשיים חברתיים. "אחת המורות הפנתה אלינו ילד שהיו לו קצת בעיות", מספר תומר, "ובאמת כשהוא הגיע ראית עליו שקשה לו להתחבר. ישר חילקתי את כולם לזוגות ולו הצמדתי את הילד הכי גדול שלו הוא צריך לעשות שק תפוחי אדמה. מאוד מהר כבר ראו עליו שהרבה יותר קל לו להתחבר ולהיפתח".

הדגש הגדול מכולם מופנה שוב ושוב אל נושא הלימודים. "הדגש פה שהכדורגל הוא לא במקום הלימודים" אומר משה, "אנחנו כל הזמן מעבירים להם שהלימודים זה הדבר הכי חשוב.

גם בשיחה בסיום האימון חוזר תומר ואומר לילדים שמי שההורים ישמעו שהוא לא משקיע בלימודים, לא יהיה חלק מהקבוצה. "אין כזה דבר שתהיו טובים בכדורגל ולא בלימודים".

דווקא במודיעין לא התלהבו

כאשר צופים בילדים ומשוחחים עם ההורים, ניכרת התחושה כמה הערכה הם חשים כלפי תומר.

דורון: "תומר מריץ את זה עם הרבה נשמה וצריך לפרגן לו על ההשקעה. כולנו עוזרים, אבל אפשר להגיד שתומר הוא 80% מהעניין. זה התחיל במטרה לייצר גיבוש של הילדים, פעילות קצת אחרת, ולאט לאט הם ביקשו עוד אימון גם באמצע השבוע. הוא נתן להם תחושה של יותר מסתם משחק בשבת. הילדים פיתחו סוג של הערצה כלפיו, זה נהיה הרבה יותר מסתם חוג כדורגל. בזכותו הם פיתחו אחריות ומשמעת עצמית. הם כבר יודעים לבד מתי הם אמורים ללכת לישון בלילה שלפני משחק ומה מותר להם לאכול ומה אסור. יש כמה ילדים שמתאמנים בקבוצה מקצועית ובכל זאת לא מוותרים ומגיעים לשחק גם פה".

כאשר אני שואל מדוע הם מתאמנים בכפר הנוער בן שמן ולא במודיעין, מסתבר שבעיר הבית לא ממש התלהבו מהרעיון. "האמת שרצינו לשכור מגרש בתשלום, אבל במ.ס מודיעין לא התלהבו", אומר תומר. "ברגע ששמעו שמשחקים גם ילדים ולא רק מבוגרים, הם לא הסכימו להשכיר לנו בטענה שהם לא משכירים לילדים. כנראה שהם רצו שהילדים יבואו לחוגים שלהם וישלמו להם. פה בבן שמן קיבלו אותנו בשמחה. הם ראו את ההתנהלות והתלהבו ורוצים שנהייה חלק מהקבוצה של חבל מודיעין".

איך אתה רואה את הקבוצה בעוד כמה שנים? מה החזון?

"קודם כל, שייצאו מפה אנשים עם ערכים של קבוצתיות וספורטיביות. אני תמיד שואף קדימה. התחלתי כאיש אחזקה והיום אני מנהל חברה גדולה, ככה שאי אפשר לדעת מה יהיה ואיפה זה ייגמר. כרגע אנחנו מנסים לארגן להם, יחד עם הארגון היהודי "מכבי מינכן", טיסה וכניסה לאימון של באיירן מינכן".

(צילום: אינגריד מולר)