מסופר על אדם שביום הולדתו הביע משאלה – לקבל קידום בעבודה. חלפה שנה וכלום, ביום הולדתו הביע שוב משאלה – לקבל קידום בעבודה. ושוב עברה שנה, ואין קידום ואין עבודה. הילד שלו כבר צחק עליו: "משאלות בימי הולדת זאת אגדה לילדים". בשנה השלישית נמאס לו והוא הביע משאלה – להגיע לשנה הבאה. הוא מת. מדובר כנראה במשל מאכזב, אבל עירוני מודיעין מאכזבת לא פחות. אחרי פיטוריו של דורון ממן ועזיבתו של היו"ר עופר רוקח החליטו הקברניטים שאם המטרה רחוקה מדי, הפיתרון המתבקש הוא פשוט לקרב אותה. דני רודיטי מונה למאמן הקבוצה הבוגרת ונראה שהאחריות הרובצת לפתחו מסובכת מתמיד – לדאוג שעירוני מודיעין תגיע לשנה הבאה בריאה ושלמה ובליגה ב'. זהו, אמרנו את זה.
"המשימה העיקרית היא קודם כל לחבר זהות, להחזיר את הבנים האובדים הביתה, לייצר שייכות, אופי, להתוות דרך ולבנות, לבנות לעתיד, לשנים הבאות. אנחנו רוצים שיהיה פה עומק, שתהיה פה תשתית, בעיקר שיהיה רצון של החבר'ה הצעירים להגיע לקבוצה הבוגרת ולהצליח איתה".
אתה מנמיך ציפיות?
"אני מאמן תחרותי. המועדון מועדון תחרותי, אליפות זאת לא מילה גסה אבל לא נצא בהצהרות. כרגע מול העיניים זה לבנות קבוצה שתרוץ להרבה שנים, לא לשנה אחת".
* * *
דני רודיטי נשאב לעולם הכדורגל כבר בגיל שבע, הוא לבש חולצה אדומה והתמכר לריח הדשא. מהקטקטים של הפועל תל אביב הוא התבגר והתקדם לקבוצת הנוער, עשה אליפויות, אסף גביעים, קיבל את סרט הקפטן, יוסי אבוקסיס החליף איתו דאבלים, שמות טובים אחרים נשאו אליו עיניים שיוביל אותם לניצחון. מדובר היה במחזור שכולם חשבו שיוביל את הבוגרים לצמרת., אבל במקום להגיע הכי רחוק שאפשר, דני רודיטי נעלם. למעשה, הוא כן הגיע הכי רחוק שאפשר, אבל מילולית, כלומר, הכי רחוק שאפשר מבחינה גיאוגרפית. שתיים עשרה שנים הוא בילה בניכר בטרם בחר להשתקע במודיעין. באחד הביקורים, אצל חבר, הוא התרשם מהעיר והחליט שהגיע הזמן לחזור. כדורגל זה כמו לרכב על אופניים, אז הוא חזר גם לרכב, הפעם מחוץ לקווים. במ.ס מודיעין הוא טיפח ניסיון ואג'נדה, עירוני מודיעין לקחה וסיפקה עוד במה. בינתיים הוא כבר הספיק לשמש כעוזר מאמן הבוגרים לתקופה ובשלוש השנים האחרונות הוא אימן את קבוצת הנוער.
עדיין לא היית מאמן ראשי של קבוצת בוגרים…
"אני שמח שבחרו בי. אני לפחות עשור כאן בכדורגל במודיעין. גילגלתי את כל הגילאים, את כל השנתונים, כולל בית ספר, כולל ליגה, כולל בוגרים, כולל עוזר מנהל מקצועי בחטיבה הבוגרת, מאמן נוער. אחרי כל התפקידים האלה, מן הסתם, יש עוד אחד, והעוד אחד הזה, לשמחתי הגדולה, הגיע השנה".
איך אתה רואה את ההבדלים בין לאמן נוער ובוגרים?
"שחקן בא לליגה, אתה רואה אותו פתאום עושה גול, בדיוק איך שביקשת באימונים. זה הפרס שלך בילדים. מאד מספק. מאד מחמם את הלב. בבוגרים זה מקבל טוויסט אחר. בנוסף לגול, שאתה רוצה לעשות אותו לפי הספר, צריך להיות ריאלי. לפעמים הולך, לא הולך, מה שחשוב, לא יודע אם התוצאה, המטרות, זאת בסופו של דבר השורה התחתונה, להשיג את המטרות".
אחרי ההצלחה כשחקן במחלקת הנוער, מה קרה?
"קרו הרבה דברים, זה לא דבר אחד. אולי היה חסר לי מזל, אולי יכולת. הכישרון היה, אבל להבדיל מיוסי אבוקסיס, למשל, חבר טוב, הוא היה מנהיג יותר, חריף יותר, סבלני יותר, כנראה אלה דברים חשובים לא פחות, זה לא רק הכישרון. לי פחות התחברו הדברים".
* * *
צריך להיזהר מדני רודיטי, הוא איש שיווק בדמו. למדתי זאת כי אחד הדברים שהוא אמר לי היה "אני איש שיווק בדמי". קצת אחר כך מצאתי את עצמי מתעניין בכדורגל אולמות בקנדה בעוד דני לבבי ומקסים. ואני בכלל לא ידעתי שיש עניין כזה "כדורגל אולמות" וממש לא ידעתי שיש מקום כזה "קנדה". דני אמר: "אחרי צבא נסעתי לשם, שיחקתי חצי מקצועי, קשה, כיף עולמי, אין דברים כאלה. דומה ולא דומה לכדורגל, חוויה. זה המון טכניקה, זריזות, מהירות. אין עצירות, משחקים עם הקירות, בלי אאוטים, בלי קרנות".
כמה זמן שיחקת שם?
"שבע שנים במונטריאול אימפקט. וקח גם סוג של סקופ: באותם ימים, חברה שלי ולימים אשתי היתה חיילת בודדה. היא השתחררה מהצבא ועזבה את הארץ, להורים שלה. כשהשתחררתי אני, נסעתי אחריה, כאילו לטיול, הגורל שלנו חיבר אותנו שם. עזבתי בשביל האהבה".
כאן קשה לתאר את עוצמת הקתרזיס שלי. רציתי לזרוק הכל ולרוץ לחבק את אשתי היקרה. כמה שעות אחר כך נזכרתי לפתע שהיו לי עוד המון שאלות לשאול על עירוני מודיעין. ככה זה איש מכירות. מוכר לך בדיוק את מה שחשבת שאתה רוצה ורק אחרי שהוא נעלם מתברר לך שטעית. כנראה שאת התשובות הטובות באמת אני אקבל על המגרש.
בתמונה: דני ארדיטי וחבר ותיק (צילום פרטי)
