זה החל בחיבור שנוצר בין הציירת מלפיד שירלי סיגל ואמנית איראנית בעת שהשתיים הציגו בתערוכת נשים בניו יורק בתחילת השנה. החיבור הפך לאחרונה לתערוכה משותפת לשתיהן באחת הגלריות ב"תפוח הגדול", המוצגת בימים אלה ותמשיך לנדוד כנראה הלאה גם לז'נבה ולונדון.

סגל היא ציירת, ארכיאולוגית ומרצה מזה שנים רבות על אמנות, ארכיאולוגיה ומגדר. בשנים האחרונות היא מרצה במסגרות פרטיות ובעבר לימדה קורס באוניברסיטה העברית במסגרתו לקחה מדי שנה קבוצת סטודנטים לרומא.

לתחרות הציורים הבין לאומית הנקראת show your world, הגיע לאחר שעקבה אחרי אתר אינטרנט המאגד אמנים ואוצרים מכל העולם ומעדכן לגבי תחרויות המתקיימות במשך השנה. בחודש ינואר השנה נערך גמר התחרות בו השתתפה גם שירלי שטסה לניו יורק והציגה את הציור שלה, שם גם פגשה את הדיה הפשאני האיראנית. "הציור שלי, שהיה הכי גדול פיזית, הוצג על קיר שלם ממש בכניסה לגלריה בה הוצגה התערוכה", היא מספרת. "צמוד לעבודה שלי תלו את העבודה של הדיה. הם לא עשו את זה בטעות. זה לא מקרה".

מתוקף ה"שכנות" לקיר נפגשו שירלי הישראלית והדיה האיראנית. סיגל מספרת כי החיבור היה מיידי: "היו שם אמנים מהרבה מדינות. צרפת, ספרד, אוקראינה, אבל מכולם החיבור איתה היה מיידי. יש משהו במנטליות המזרח תיכונית שאפשרה את החיבור הזה, משהו בחום המיידי, הכנסת האורחים והקבלה. זה היה מאוד טבעי, לא התאמצנו לדבר ואחר כך גם דיברנו על כמה היה לנו קל להתחבר, בלי מחסומים".

הדיה היא בת 33 שעזבה את איראן לפני כעשור. "למה עזבה? אני לא בדיוק יודעת, אבל הבנתי שכאמנית ואישה, איראן היא לא מקום שהיא יכולה לחיות בו", מספרת סיגל. לאחר שעזבה את מולדתה חייה הדיה במשך מספר שנים באוסטרליה וכיום היא חיה בארצות הברית יחד עם בן זוגה, אף הוא גולה מארצו. "היא לא יכולה לעבוד בינתיים בארצות הברית בגלל שאין לה גרין קארד, אז כרגע בן זוגה מפרנס אותם. יש לה תארים מתקדמים באמנות, היא לימדה באיראן ובאוסטרליה והיא בחרה שלא ללדת ילדים, שזה דבר מאוד חזק בעיני. אני מניחה שזה קשור לכל מה שהיא עוברת ולבחירה של אישה להישאר עצמאית וחופשייה".

איך הכרתן?

"ניגשתי אליה ואמרתי לה שישראלית ואיראנית יחד זה כוח ואנחנו צריכות לעבוד יחד. שתינו עוסקות בנושאים של העצמה נשית והגירה. אבא שלי הוא ניצול שואה ומהגר. הצגנו למארגני התחרות את הרעיון והם התלהבו. שאלנו אם יש משהו בניו יורק שיכול להתאים לנו ונטלי, הבחורה שבגלריה שלה הוצגה תערוכת הגמר, הציעה לנו לבוא ולהציג את התערוכה המשותפת שלנו אצלה בגלריה בנובמבר הקרוב".

* * *

מכאן התחילו השתיים לגלגל את הרעיון. המחשבה של שתיהן הייתה לעסוק בנושאים כמו שלום, תקווה ונשיות. סיגל: "רציתי לדבר על המשותף ולא על הקונפליקט, כמו שיש בינינו. המכנה המשותף הכי בסיסי הוא אוכל אז אמרנו 'בוא נציב שולחן אוכל. זה מסמל נשיות, משמח, משא ומתן ומסמל תקווה'. החלטנו שנעשה שולחן אוכל שיהיה היצירה שלנו. אני אצייר מפה אחת והיא את השנייה ונחבר אותן. נתלה צלחות מהתקרה ותהיה קערת מים שמסמלת מקור חיים".

במשך חצי שנה עבדו השתיים בנפרד, כל אחת על חלקה בתצוגה. בחודש נובמבר הושקה התערוכה בערב חגיגי בניו יורק. סיגל: "פנינו אל כל הקהילות הערביות בניו יורק והזמנו אותן להגיע לתערוכה, אבל קיבלנו תגובה מנומסת רק מהסעודים, שגם הם לא הגיעו בסוף. זה לא מייאש אותנו, אנחנו ממשיכות".

* * *

התערוכה המשותפת לשתיים, העוסקת בנשים פורצות דרך בהיסטוריה ומשכה עניין רב, הביאה לסיגל והדיה גם כמה מפגשים מעניינים. "עשינו פאנל רב משתתפים אליו הגיעו כמה נשים מאוד מעניינות. אחת מהן היא עיתונאית איראנית ופעילה פוליטית שפעלה במשך שנים רבות בטהרן עד שנעצרה בידי השלטונות. היא ישבה בכלא שנתיים וספגה שלושים מלקות, עד שהיגרה לניו יורק והיום היא חיה עם בת זוגה היהודייה. הגיעה גם סופרת בת 27 מהקהילה היהודית-סורית בניו יורק ומי שניהלה את הפאנל היא בת להורים מהודו ובנגלדש. הרעיון של הפאנל היה 'שאלות שהתביישת לשאול'. עלו שם המון שאלות מעניינות שאנשים לא שאלו בעבר והדיה הסבירה מה זה אומר להיות לסבית בטהרן ומקומות דומים. איראן מצטיירת אחרת ממה שאנחנו תופסים אותה. זה לא מקום חשוך, אלא מקום שיש בו יצירה וחיים".

עוד מפגש מעניין במיוחד היה עם לא אחרת מביתו של סגנו של האייתולה חומייני, האיש שהביא לאיראן ולעולם את המהפיכה האיסלמית. "קוראים לה מריה פאגהמני והיא בתו של אייתולה מאוד מוכר וידוע. היא החליטה לצאת נגד המשטר באיראן ונגד כל מה שאביה מאמין בו. בשלב מסויים היא עקרה לאוסלו והקימה שם ארגון המשלב דיפלומטיה ותרבות והיא מטיפה לשלום עם ישראל והייתה חברה קרובה של שמעון פרס. היא שמעה על הפרוייקט שלנו, הגיעה לתערוכה והזמינה אותנו להציג גם במוזיאון בז'נבה. התכנון שלה הוא להעביר אותנו לאחר מכן להציג גם בלונדון. זה פרוייקט שמוביל אותי לנשים מדהימות שבחיים לא חשבתי שאפגוש". 

בתמונה: סגל מימין והפשאני מכינות את המיצג בניו יורק (צילום פרטי)