ברוריה פסטרנק היא אמנית רב-תחומית בינלאומית, המשלבת אמנות חזותית כגון ציור, צילום, קולאז', מיצבים, וידאו ארט, פיסול ready made ואקו ארט עם נגינה, פרוזה ושירה. למודיעין הגיעה מירושלים, עיר רווית תרבות וכאן לדבריה גילתה תרבות מחתרתית. לכן החליטה לעשות מעשה ולתרום את חלקה לחיי התרבות העירוניים. היא פותחת את ביתה לקהל שוחרי האמנות, ובמפגשי תרבות על קפה ועוגה, היא מספרת את סיפורה האוטוביוגרפי, מלווה עצמה בגיטרה, בשילוב מצגת של עבודות אמנות וקטעי וידיאו, קטעי ספרות ושירה בצוותא.
המראה זה כרטיס ביקור
פסטרנק נשואה בשנית לפרופסור אורי שרביט, אתנומוסיקולוג, לשעבר ראש מחלקת מוסיקולוגיה בבר אילן ומרצה ידוע בתחום. יחד התגוררו בירושלים, נדדו לצפת ולבסוף השתקעו במודיעין "כי מאד נוח לנו בין ת''א לירושלים, ממש בסמוך לרכבת המובילה אותנו לכל הארץ, ולא רחוק ממרבית ילדיי ונכדיי", היא מסבירה. במפגשי התרבות היא מאפשרת הצצה נדירה לסיפור חייה של האמנית שהצמיחה כנפיים, עזבה את חצרות בני ברק, ויצאה למסע אישי- אמנותי, מהקהילה האורתודוכסית הסגורה, שבה המרחב האישי של האישה מצומצם, עד למקום בו היא נמצאת היום. בפעילותה האמנותית בארץ ובעולם, בולטים הגעגועים, השינוי וההשלמה שעברה במסע חייה.
"גדלתי בבני ברק." היא שוטחת את סיפורה, "נולדתי למשפחה משכילה ואינטיליגנטית. אבי היה רב עילוי מהאסכולה הליטאית, בין שבעת התלמידים הנבחרים בישיבת פונוביץ' בבני ברק, הישיבה הכי נחשקת בחברה הליטאית. הרכות בבית באה מצדה של אמא, חניכת בני עקיבא. לא סבלתי בבית אלא בחברה, בלימודיי בבית יעקב ובנישואיי הראשונים. אחד הדברים שעוזרים לאשה לצאת מבני ברק זה איך היא נראית. אשה שנראית לא טוב לא יכולה לצאת משם. המראה זה כרטיס הביקור שלך והוא עוזר מאד.
סבלתי מאוד כשהופנו נגדי חיצי רעל ממשמרות הצניעות. לא נתנו לי ללמוד בבצלאל, שלחו אותי למכללה לבנות וחותנתי צעירה מידיי בשידוך. הייתי בת 19, אמי נפטרה בגיל 16 והייתי הבכורה בין 3 אחיות. ואז נישאתי לבחור שחזר בתשובה. הסכמתי לקבל את מגבלות הלבוש, אבל עם פרשנות משלי. גרביים עד הברך ולא מעל וזרועות מכוסות אבל המרפקים נותרו בחוץ. תמיד אמרתי שאני רוצה להיות דתיה. אני אוהבת את היהדות אבל לא את הדת, אני מחפשת דרך אחרת. היהדות בעיניי זה עושר תרבותי, וזו גם הבסיס ליצירה שלי ולחיים שלי. אני מכבדת כל אדם באמונתו, אפילו את החרדים כל זמן שלא נוגעים בי או פוגעים בי. זה הבסיס של היחסים הנפלאים ביני לילדיי, חמישתם נותרו חרדים, שלמדו לכבד אותי ואני אותם. ארבעה גרים במודיעין עילית ואחד בבני ברק.
תערוכת יחיד לפני 25 שנים
כשרון הציור שלה התגלה כבר בגיל צעיר. "נהגתי לצייר מאז שהייתי ילדה. התערוכה הראשונה שלי היתה לפני כ- 25 שנה. חברים שלי הפצירו בי לנסות להתקבל ולהציג עבודות לתערוכה ברמת גן. הרגשתי שאני עדיין לא מוכנה. הם המשיכו ללחוץ ובסופו של דבר התקבלתי לתערוכת יחיד. האוצר הגיע לראות את הציורים שלי בבית בבני ברק והיה המום לראות אותם בסמוך לספרי הקודש.
בעקבות התערוכה הגיע אליי אספן האמנות הגדול יוסי חכמי, הבעלים של הפניקס ובעל אוסף אומנות ענק ויקר, וקנה ממני כמה צילומים. הוא עשה לי תערוכת ציורים וצילומים בגלרייה ידועה בת''א, ובעקבותיו נפתחה לי הדלת להציג את עבודותיי בכל העולם. הייתי ילדה טובה, הייתי מוכרחה לצאת מבני ברק באיזו שהיא צורה ובניתי לי חיי בוהמה, עם חברים מעולם התקשורת והאומנות". מאז דרך כוכבה של פסטרנק והיא הציגה בתערוכות יחיד בישראל, אירופה, ארה"ב, מכסיקו ויפן. עבודותיה כלולות באוספים ידועים והיא נחשבת אוצרת תערוכות מבוקשת, מדריכה בסדנאות אמנות, ומרצה על מגוון נושאים מתחומי התרבות והאקטואליה.
נגני גיטרה
כשרון נוסף שליווה את פסטרנק מגיל צעיר הוא כשרונה המוסיקלי. "החוויות המוסיקליות הראשונות שלי היו בישיבת פונוביץ בבני ברק, אלפי מתפללים עם אקוסטיקה מדהימה וחזן אגדי, עד היום אני יודעת להתפלל כשליחת ציבור את כל התפילות. כילדה ניגנתי באקורדיון וחלילית ולחתונתי ביקשתי גיטרה במתנה. כשכבר הייתי אם ל- 3 ילדים והרגשתי קושי בחיי, דודתי המליצה לי ללכת ללמוד באופן מסודר נגינה על גיטרה. הלכתי לחברה מורה לגיטרה ואז עברתי ללמוד אצל מישה אפלבוים, האדם שהכי השפיע על חיי. מישה היה הגורו הבלתי מעורער של כל הגיטריסטים בארץ. הוא לימד בסמינר לוינסקי וכתב את כל חוברות הלימוד לגיטרה. זמר רוסי בנערותו, איש אשכולות ואדם נערץ. מישה היה המורה שלי לגיטרה ולחיים, הייתי מגיעה אליו מבני ברק ללמוד ברמת גן עם תינוקת על הידיים. הוא לימד אותי על אומנויות ועל החיים. כשהיה בן 65, אני הילדה מבני ברק עשיתי לו "חיים שכאלה" וכך למדתי על הדמויות המובילות בתרבות.
נפגשתי עם אנשים מפורסמים שלא שמעתי לפני כן את שמם. אחרי שנה שלמדתי אצלו כבר לימדתי תלמידים שנה חמישית בקונסרבטוריון. במשך הזמן התאהבתי במוסיקת רנסנס ויצרתי תוכנית עם זמרת נוספת שהופיעה איתי. הופענו בלילות יפו ומאוחר יותר הופענו במוזיאון ישראל במשך שנתיים. היה לי חשוב לחבר את המוסיקה לאומנות פלסטית. הופענו עם תלבושות ומוסיקה אליזבתיאנית בין התמונות במוזיאון.
כמו כל יצירה המשכתי הלאה ועברתי למוסיקת כלייזמר עממית שתמיד היתה בי מהבית. עם כל הקשיים שעברתי בחיי, מעולם לא עבדתי במה שלא אהבתי. עבדתי במוזיאון ישראל 10 שנים בהדרכות וסדנאות, לימדתי גיטרה 20 שנה גם באופן פרטי וגם בקונסרבטוריונים, היו לי להקות נוער בנושא של כלייזמר, בפ''ת וירושלים והופענו בצפת 3 פעמים בפסטיבל הכליזמרים. בסופו של דבר אני רב תחומית ולא כל כך שייכת לקליקה מסוימת. אפשר לומר שאני די זאב בודד", היא מגדירה את ייחודיותה. את הגיטרה, אהבתה הגדולה, היא נוהגת לשלב עד היום בלא מעט מעבודות האומנות הפלסטית שלה.
מי יתן לילדה דתיה לצלם?
גם הרומן שלה עם המצלמה החל בגיל צעיר. "מאז ילדותי תמיד ציירתי, ניגנתי וגם צילמתי. לבת מצווה קיבלתי מצלמת סטילס. הצלם שהיה מפתח לי את התמונות אמר לי "את נורא מוכשרת אבל חבל שלא תוכלי לעבוד בזה", וכששאלתי "למה?" הוא ענה לי: " מי יתן לילדה דתיה לצלם ולפתח תמונות בחדר חושך עם גבר?" אבל גם זה הגיע וברוריה למדה צילום באופן מקצועי. בשנים האחרונות היא עוסקת גם בבימוי סרטים דוקומנטריים. בימים אלו היא עובדת בהילוך גבוה על שני סרטים. היא מצלמת וגם הבמאית והתחקירנית. פסטרנק מודה שאובססיית הצילום היא מחלה משפחתית. כל נכדיי מצלמים, הם יודעים שאני מצלמת וגם ילדיי מצלמים (בלי סמארטפונים). כל אחד מהנכדים שמקבל דמי כיס קונה מצלמה."
בין עשרות נכדיה ישנם גם כמה מוכשרים בצורה יוצאת דופן. "אחת הנכדות שלי בת 15 תושבת מודיעין עילית היא מוזיקלית בצורה מטורפת וסיימה לאחרונה לימודי ניהול אולפן הקלטות עם מבוגרות. אחותה הקטנה יותר בת 13 וכבר ביימה סרט. "יש לה חשיבה בימאית מעולה", מעבירה פסטרנק עין בוחנת, "היא מעולם לא ראתה סרט, ועכשיו אני עוזרת לה לערוך. עם כל זה, כל הבנות מנהלות בית, מטפלות באחים הקטנים שלהן, אופות ומבשלות. אני נורא גאה בהם בכולם", מפרגנת פסטרנק, "על פניו זה נשמע אבסורדי שיצאתי מהעולם החרדי, אני לא יותר ממסורתית וחיה חיים אחרים, ועדיין אני גאה בצאצאיי עם חייהם החרדים. בכל חברה את יכולה למצוא בני אדם חכמים וטיפשים. יש מהכל בכל מקום. אם מחפשים מוצאים את היופי בכל מקום".
בית כמו גלריה
"להיות אומן זה לא רק ליצור, זה גם לחיות כאומן" מסבירה פסטרנק את תפיסת עולמה. "אני אוהבת ליצור בבית וגם שהבית נראה כמו גלריה. בכל בוקר אני פורשת בחדר השינה את הכיסוי והכריות גם אם אין אורחים. אני רוצה להרגיש שאני חיה בסביבה תרבותית ואומנותית. רוצה לראות עיצוב, יופי ואסתטיקה. בין היתר למדתי לימודי עיצוב פנים. האג'נדה שלי: לעצב דירות בוטיק, שבבסיסן הן סטנדרטיות. באמצעים פשוטים ובעלויות נמוכות ליצור אווירה קסומה, תרבותית -אמנותית וייחודית".
בביתה המטופח, המלא כולו בעבודותיה המרהיבות, היא מקיימת ערבי תרבות ואומנות, שעתיים וחצי בלווי כיבוד. "אני מרצה על נושאים שונים מתחומי התרבות והאומנות, בהזמנת קבוצות בנות 10-20 איש. בהרצאה אני מקרינה שקופיות של עבודות אומנות, קטעי ספרות, שירה ומוסיקה, בהתייחס לנושאים ספציפיים. להרצאה הראשונה שלי קראתי "לו הייתי כאן וגם שם" ובה אני משלבת את סיפור חיי והיסודות האוטוביוגרפיים שלי. יש לי גם הרצאה על החיים של נשות חב''ד בניו יורק בעיקר על האומניות שבהן. חייתי ביניהן כמה חודשים וצילמתי אותן בתמונות שהוצגו מאוחר יותר בתערוכה בקראון-הייטס. הרצאה נוספת היא בעקבות שלושה ביקורים ביפן ותערוכות שהצגתי שם ונקראת "צוהר ליפן הקסומה". בסוף הערב אני שרה עם הגיטרה בליווי הקהל. אם יש אנשים שדוברים את השפה אני גם שרה ביידיש, שפה ששמעתי בבית. כל פעם אני שרה שיר שרלוונטי לנושא הנלמד, נעמי שמר, שיר יפני או יידיש". כך בדרך ייחודית ובאישיותה המהפנטת, שוזרת פסטנר בדרך חווייתית, מארג ססגוני של יצירות אמנות, במדיות שונות, מתובלות בסיפורים אישיים.
עושר תרבותי
המפגש עם פסטרנק הוא מפגש מרתק עם אשה ברוכת כשרונות, שהרחיבה את תחומי הידע שלה במסעותיה בעולם. היא נסעה בעקבות בעלה השני, פרופסור שרביט, להרצאותיו ברחבי העולם וספגה עושר תרבותי רב ערך. "היינו בשבתונים, שנה במקסיקו, בניויורק, לונדון ואדינבורו. תמיד הייתי קשורה למוסיקה וחלמתי להתחתן עם מוסיקאי שאוכל ללוותו עם המצלמה שלי בכל העולם. בסיבובינו בעולם הדבקתי את כל המידע שהחסרתי בילדותי בבני ברק. בכל הקונגרסים למדתי אומנות, הסתובבתי במוזיאונים, פגשתי אנשים מעניינים, השלמתי פערים של תרבות עולמית. לפני כן כמעט ולא יצאתי מבני ברק. היו ימים שמשאת נפשי היתה לנסוע לכנרת," היא לא שוכחת מאין הגיעה. וכשכשרונה התגלה כוכבה דרך והיא הציגה בתערוכות בכל העולם. "העבודות שלי נמצאות באוספים שונים. כעת אני מתכננת להציג חלק מהן גם פה במודיעין. אני רוצה להציג בקרוב תערוכה ביתית במגדלי דימרי. הגיע הזמן למכור את העבודות הישנות שיושבות אצלי ולפנות מקום ליצירות חדשות".
(צילום: אינגריד מולר)
