הרצל הדר עבד בחברת ההיי-טק 'אלישרא' יותר משלושים שנה, עד שלפני כשמונה שנים 'נשבר' לו מהמחשבים, והאמת שגם מחלת אשתו קצת דחפה אותו, והוא החליט לצאת לפנסיה. "לקחתי את הפיצויים, טיפלתי באשתי, וכשהיא הבריאה התחלתי לפסל", הוא מחייך.

"ככה סתם מתחילים לפסל? הרי זה לא בדיוק תהליך טבעי לעבור מההיי-טק הנקי, בתנאי מיזוג אוויר וישיבה נוחה מול צג המחשב, לתוך ענני האבק והעבודה הפיזית המאומצת בפיסול", אני אומר לו, "זה כיף גדול", הוא עונה לי וסוגר את השיחה באמירה הנחרצת: "להיי-טק לא אחזור עוד לעולם".

את הרצל פגשתי תחת סככת הצל באזור התעשייה ב'ליגד', עובד על הפסל שלו – משהו דמוי משולש אבן ענק עם חור גדול במרכזו. ל'ליגד' הגעתי השבוע לראות את הפסלים שנבחרו השנה ליצור את הפסלים שיוצבו באתרים מרכזיים בעיר מודיעין, במסגרת 'סימפוזיון הפיסול השלישי' שייחנך בשבוע הבא.

"טוב שהזכירו לי"

לאחר השלמתן יוצבו היצירות, כאמור, בכיכרות העיר ובאתרים נוספים, ובינתיים הרחוב הראשי ב'ליגד' הפך לסדנת יצירה ענקית והתכסה בענן אבק לבן וכבד. קולות צורמניים של דיסקי ברזל צרחו מכל כיוון והלמות איזמלים בקעה מהשטח. מי שלא ידע ולא הכיר לא ניחש מה קרה בצומת, שהפך לאתר בנייה מאולתר שבמרכזו גושי אבן ענקיים ואמנים שעובדים עליהם במרץ.

אם להודות על האמת, גם אני לא ידעתי, או יותר נכון שכחתי שהסימפוזיון מתחיל. לפני שבועיים סיפרה לי אתי ירמיהו, מורה למתמטיקה בפנסיה ופסלת בהווה, תושבת מודיעין, שבעוד כמה ימים תתחיל סדנת עבודה שבמהלכה יעבדו שמונה אמנים פסלים על גושי האבן הגדולים שמנוף מיוחד הוריד לשטח ויכינו שמונה פסלים עבור העיר. למותר לציין שאחרי עשר דקות שכחתי מהעניין.

עד שהשבוע צלצל הטלפון וידידי הטוב יואל סלפק, תושב מודיעין ושגריר רשמי של מדינת ישראל בעברו היה על הקו: "מה אתה עושה עכשיו?", תבע בתוקף לדעת, "כלום, אני יודע?", עניתי בהססנות. "אני אצלך עוד חמש דקות, נוסעים", "לאן?", שאלתי, "לסדנת הפסלים", השיב.

להכניע סלע

סלפק, צלם חובב שמחפש כל הזמן מקומות מעניינים לצילום, אסף אותי במכוניתו ואז ירד האסימון ונזכרתי שבעצם אתי ירמיהו הזמינה אותי לסדנא. הגענו ל'ליגד', בצד מול 'אופיס דיפו' התמקמו האמנים תחת רשתות צל גדולות – מאובקים ומכוסים כמו בדואים כך שבקושי ניתן לזהות את פניהם, מרביתם עם מסיכות אבק על הפה ועל האף, וכולם עסוקים, כל אחד תחת סככת הצל שלו – בהכנעת גושי סלע ענקיים.

אחד חותך את האבן בדיסק, השני עובד באיזמל ופטיש, השלישי מודד על הסנטימטר את החיתוכים וכמה עוד צריך, הרביעי סתם עומד מול הפסל, נועץ בו עיניים ומחכה למוזה, ועוד אחד סתם התעייף והתיישב לשתות קפה שחור.

ניגשתי לאתי ירמיהו, חגורה בחגורת-גב יפנית: "אתה יודע איזה כאבי גב יש לי מהעבודה הזאת?", היא אומרת לי, מניחה את הדיסק הכבד בצד ומותחת את אבריה הכואבים תוך שהיא מסירה את מסיכת האבק ואת הכובע הגדול. אחרי  שלגמה קצת מים קרים הסבירה ש"כבר כמה ימים שכל הגוף שלי תפוס, אתמול בלילה התעוררתי בכאבים ולא יכולתי להרים את הידיים, הכל היה רדום לגמרי מהדיסק הכבד".

נשים קשוחות

שכנתה לסככה, ריטה גייר, גם היא עוזבת את העבודה מצטרפת אלינו ומותחת שרירים כואבים: "אני כבר בת 67 ודי, אין לי יותר כוח, אני מקנאה בכמה פסלות שעדיין יכולות לעמוד על סולם ולהחזיק דיסק פועל ביד, לי אין כבר כוח לזה וזה גם מאד מסוכן ויכול לפצוע".

"את מספרת לי?", אומרת אתי ומראה בגאווה של שועל קרבות ותיק את הקרע בג'ינס המאובק שלה, "הנה, תראי מה קרה לי אתמול, הדיסק החליק ופגע במכנס. הייתי יכולה לפצוע את עצמי קשה", "מה את רוצה?", צוחקת ריטה, "ג'ינס קרוע זה באופנה, מי יחשוב שזה מתאונה".

האמת היא שהדיסקים שמשחיזים את הסלעים מסוכנים מאד, בעיקר הגדולים והכבדים שבהם, של ה-9 אינץ' קוטר, אפילו האמנים הגברים לא מחזיקים אותו יציב, חוץ אולי מרועי גבעתי – צעיר שרירי שהולם בעוז עם פטיש על איזמל ברזל ומעיף שבבי אבן חדים לכיווני: "כדאי שתיזהר, זה מסוכן לעמוד קרוב לשבבים שעפים", הוא מזהיר אותי, קצת באיחור. "לא קשה לך ככה לעבוד עם הפטיש?", אני שואל, ורועי דווקא מבסוט: "לא, מה פתאום, אני זורם עם מכת הפטיש, לא משקיע כמעט כוח במכה, חוץ מזה מתרגלים".

גבעתי למד ציור וצילום באקדמיה בפירנצה, אחר כך עבר לעיר קררה – מקור השיש הגדול באיטליה – שם עבד ולמד במשך תשע שנים, ומאז הוא בישראל, מפסל ויוצר. הוא הציג כבר בתערוכות רבות בעולם וחי על הקו רומא-תל אביב.

"קשה אבל תענוג"

אביבה ברגר היא עוד פסלת ותיקה ותושבת מודיעין, נעזרת ביוסי, עוזר פרטי שבא לעזור בעבודת האבן הקשה. בעבר הייתה מנהלת בית ספר במבשרת ירושלים, למדה אמנות באוניברסיטה העברית ובאיטליה, השתתפה ביותר משישים תערוכות קבוצתיות וקיימה 15 תערוכות יחיד שלה.

היום הפסלים של אביבה מוצבים ביפו, בקיסריה, ובאתרים נוספים, וגם במודיעין יש לה שלושה פסלים, כמו גם במדינות רבות בחו"ל: "זה קשה אבל תענוג", היא אומרת.

ורדה גבעולי, אוצרת הסימפוזיון ומפיקה ומנהלת אומנותית, הזמינה את תושבי העיר להגיע ולחזות באמנים העובדים על גושי האבן וציינה כי "סימפוזיון הפיסול מזמין את הציבור לחזות במעשה האמן. זאת הזדמנות לראות את התהוות הפסל באמצעות מפגש עם האמנים המקצועיים".

"בשנים האחרונות, עם התפתחות תחום אדריכלות הנוף והגינון העירוני, נוצרה דרישה לאמנות במרחב הציבורי, שמזמינה את הציבור למבט נוסף על הסביבה המוכרת", הוסיפה גבעולי.

'סימפזיון הפיסול באבן העולמי' נולד בשנת 1959 באוסטריה, כאשר האמן האוסטרי קרל פרנטל הציב אבן-גבול בין אוסטריה לשכנתה האויבת הונגריה. פרנטל רצה לומר כי באמנות אין גבולות. השלב הבא היה להביא פסלים אמנים מכל העולם לסנטה מרגריטה, שהייתה מחצבה נטושה ליד עיר הבירה וינה, ולייסד במחצבה מעין 'אולימפיאדה' לפיסול, אותה, אגב, ניצלו אמנים מעבר למסך הברזל כדי להימלט למערב.

במודיעין אין מסך ברזל, וכולם מוזמנים לחוויה מיוחדת במה שהוסב לכמה ימים לפירנצה של 'ליגד'. הנאה מובטחת. 

צילום פרטי