דנייל הראל לן (51), היא אישה צבעונית ומיוחדת במינה, בדיוק כמו שלל הפסלים הפזורים בחלל ובחצר ביתה שבכפר האורנים. המראה שלה מושך את העין. חיוך גדול, משקפים אדומים, תספורת קצוצה וסיכת כפכף על הראש. "כילדה הייתי ספורטאית, רקדתי גם בלט אך מאז ומתמיד אהבתי בעיקר לפסל", היא אומרת, "תמיד הייתי טיפוס אמנותי והיום זהו כל עולמי. אני מעצבת פנים בהכשרתי אך עסקתי ביצירה מכל הסוגים, הייתי שיפוצניקית, עסקתי בסטוקו, שיפצתי רהיטים. כיום אני נמצאת הרבה בסטודיו שבחצר ביתי, יוצרת את כל הדמויות הכי מוטרפות שעולות בראשי."
שלושה גברים לפסל
אני מסיירת בבית החמים שלה ושל ובן זוגה עמית ומכל עבר מביטים אליי פרצופים שונים ומשונים. על השולחן בסלון תרנגולי ענק, במסדרון דמויות נשיות בממדי ענק ובחצר פינות חמד עם פסלי חמר ובטון. אני נעצרת מול זוג פסלי חמר של אמא ובן מחוברים בחבל הטבור, האם גדולת מימדים מושיטה ידיה לילד שגופו השמנמן דורש צביטה בעכוז. בפינה אחרת אני פוגשת את בן וג'ורג'יה, שתי דמויות של בני נוער היושבים ומדברים על הדשא. בן מספר לג'ורג'יה בדיחה והיא צוחקת. שניהם כל כך חמודים שעושה חשק להתיישב לידם והצטרף לשיחתם.
"תמיד אהבתי הכל גדול, בוואו. קשה לי ליצור בקטן" מסבירה דנייל את חיבתה לדמויות הענק הרוקמות חיים תחת ידיה. "יש לי תנור בחצר לשריפה של כלים ופסלי ענק. כדי להכניס פסל לתנור אני צריכה את עזרתם של שלושה גברים. אני כל הזמן במלחמה על המילימטרים. לכן עברתי לעבוד גם בבטון," היא מצביעה על התנין הארוך השוכב לא הרחק מהמזרקה עליה תלויות דמויות נשיות הפוכות כשראשן תלוי למטה.
סיור בגינה מגלה עוד ועוד יצירות הזויות, כמו פסלים חלולים בצורת חצאי גוף נשיים תלויים מענפי העץ, ומתוכם מבצבצים עציצים פורחים. המון נשים צבעוניות ומלאות, עם חזה זקור ופטמות עומדות, כולן עבודת יד בחמר בשריפה בתנור שבחצר, "אני מפסלת מה שעולה לי בראש, לא תמיד עם נושא", היא מתוודה, "אני משתמשת בהמון צבע. הפיסול זה אני. אני מאד קשורה לדמויות שאני מפסלת ואוהבת להפיח בהן חיים על ידי כך שאני נותנת שם לכל אחת מהן. כל פסל שלי הוא עולם ומלואו. הנשמה שלי יצוקה בתוכו. הפיסול הוא עבורי ריפוי באמנות וגם דרך להביא לאנשים אחרים את הצבעוניות, השמחה והחוויה שאני עוברת. בשנים האחרונות אני גם מוכרת חלק מהפסלים. לקח לי הרבה זמן להיפרד מהפסלים שלי אבל כשאני רואה את ההתלהבות והשמחה שהם גורמים לאנשים אחרים זה עושה לי בעצמי וואו".
דור שני לשואה
דנייל היא בת לאם ניצולת שואה שגדלה במנזר עד גיל 12, "עד שסבתי הפרטיזנית הצילה אותה. סבתא שהיתה טיפוס לוחם וחזק נדדה עם אמי בכל אירופה, גרמניה, צרפת, שויץ. מאוחר יותר אמי נסעה לטיול בארה''ב ושם פגשה את אבי, שהיה חיפאי במקור. שניהם נפגשו אצל החברות של הסבתות. עד אז אמי לא ידעה מהי מדינת ישראל. אחיי ואני נולדנו בארה''ב. מעט לפני שהייתי בת 5 עשינו עלייה ארצה ואמי הגיעה בפעם הראשונה בחייה לישראל. התקופה היתה ימי מלחמת ששת הימים ועלינו ארצה לירושלים. אבי המהנדס תכנן את הדסה עין כרם ועוד מבני ציבור. כנראה שממנו קיבלה את הראש היצירתי."
"גדלתי בבית לא קל. בשנות הנדודים באירופה אמי התחנכה בפנימיה בשוויץ, וקיבלה חינוך מאד נוקשה. היא נהגה להתנהל על פי כללי נימוס קפדניים והיה לה מאד חשוב שגם אני אתנהג בהתאם. היא לימדה אותי לקוד קידה, אסור היה לשבת עם מרפקים על השולחן. כדור שני לשואה אסור היה לזרוק אוכל והבגדים של אחי עברו אליי. היתה לנו בבית המון משמעת. אני הייתי הילדה המורדת, זו שהיתה חייבת לנקות את הבית ומצד שני להצטיין בלימודים. למדנו 4 האחים בבתי ספר יוקרתיים, סיימתי את לימודיי בתיכון בויאר והיה מצופה שאלך לצבא. שירתתי רק חודש והשתחררתי על פרופיל רפואי. לאכזבת הוריי לא הסכמתי ללכת ללמוד באוניברסיטה. בגיל 18 עזבתי את הבית ולא חזרתי, מאז הייתי עצמאית. הוריי ראו אותי בתור הילדה הסוררת והמורדת, תמיד הולכת נגד הזרם והמוסכמות, אבל אם בודקים איפה אני נמצאת היום, למעשה יצאתי הכי במסגרת. במשך שנותיי למדתי להתאים את עצמי למערכת. הדוגמא הכי טובה היא שנות העבודה הרבות שלי במשרד ראש הממשלה, מתוכן 8 שנים הייתי בתפקיד ייחודי -מנהלת אדמיניסטרטיבית כח אדם ורכש בלשכת העיתונות. כיום הקשר עם הוריי ואחיי מעולה. אחי שתמיד היה המלאך הגואל שלי והשומר שלי מכל משמר, מתגורר היום במודיעין. אמי קרובה אליי מאד."
ילד בלי נישואין
בדירה שמתחת לביתה מתגורר לי בן ה- 26, בנה היחיד של דנייל, העומד להינשא בקרוב לבחירת ליבו ג'ניפר, "ספרית על שדואגת לפנק אותי בתספורות הכי מדהימות ומיוחדות בעולם", וכמובן הכי לא סטנדרטיות. "אני חד הורית מרצון" היא משתפת אותי בסיפור חייה, "בגיל 15 כבר אמרתי לאמי שאני לא מתכוונת להתחתן. יותר מאוחר היא ביקשה שרק אעשה לה נכד. הבן שלי היה מתוכנן לפרטי פרטים. רציתי להיות אמא צעירה. ידעתי שאגדל את הילד לבד ולא עם מי שהיה בן זוגי באותה תקופה. בצעירותי הייתי אשת לילה, באותם ימים היו לי ולבן זוגי דאז כמה פאבים בירושלים. נסעתי לפריז לחופשה, שם הייתה התקופה הכי קרה זה 50 שנה. שביתת מטרו ואוטובוסים ושבוע ימים לא יצאתי מהמלון. כשנחתתי בארץ הגעתי למסעדה והודעתי לבן זוגי שאני רוצה ילד. ידעתי שאיני מוכנה למחוייבות אליו אלא אך ורק לילד משלי. הוא לא האמין כשאמרתי לו שלא נתחתן."
כשהייתי בהריון ללא נישואין אבי נידה אותי וגרש אותי. למרות הכל סירבתי להינשא לאבי בני. היו לי ניסיונות נוספים להרות עם אביו של לי אך הפלתי באופן טבעי מספר פעמים. בכל הפעמים הוא היה בטוח שאנשא לו אך אני סרבתי. כשהוא הלך לאבי להתחנן שישכנע אותי להתחתן איתו, אבי ענה לו "דנייל ילדה גדולה והיא יודעת מה היא רוצה".
היה קשה להיות חד הורית?
"זה לא היה עול, זה היה הדבר הכי כיף בעולם. ילדתי בגיל 24, לי היה צמוד אליי בכל שלב בחיי. תמיד היינו הוא ואני נגד כל העולם. אביו סיבך אותי בצרות צרורות, השאיר אותי עם חובות, עבדתי ב- 3 עבודות אך לא נתתי לרוע להתקרב לבני. דאגתי שיקבל את הכי טוב. המוטו שלי – אין גבול לעולם. הבן שלי קיבל את הכי טוב בחייו אך בחיים לא עשה לי סצנות ברגעים שלא היה לי. הוא תמיד ידע שכשיהיה לי שקל הוא ימצא אותו מתחת לכרית שלו. אין על הילד שלי, הכי אוהבת אותו בעולם".
איך התייחסה אלייך הסביבה?
"באותה תקופה חד הורית היה משהו יוצא דופן. השכנה מלמטה עלתה אליי לראות איך נראית אם חד הורית. בפרוש רציתי לחוות את חווית ההורות בגיל צעיר".
היום כשאני מסתכלת על אנשים אני לא מבינה למה קשה להם? גם אם הדרישות הכלכליות קשות יותר עדיין נראה לי שאנשים קצת מתפנקים. אני עבדתי ב- 3 עבודות אך בשעות החשובות, לי בני לא היה לבד לרגע. עבדתי בבוקר במשרד של אבי, עבדתי בערב בבר, אך הייתי עם הילד מהרגע שחזר מהגן ועד שהלך לישון בערב. הבן שלי לא היה צריך לגדל את עצמו לבד. ידעתי לעשות את הבחירות שלי והעשייה שלי כדי שתתאים לילד. עשיתי עבודת כפיים, מראות ושעונים ומכרתי כדי שיהיה לנו כסף. כן היתה מלחמה יומיומית, לעמוד בצרכי הילד, לפרנס ולשלם חשבונות, אך אף פעם לא ראיתי זאת כקושי בלתי אפשרי. הכל עניין של איך מסתכלים על הדברים. אם בוכים ומתלוננים הכל יותר קשה, אם יודעים שאפשר להתמודד אז זה אפשרי. חשיבה חיובית גורמת למשוב חיובי".
"לאביו של בני היה גם מוסך, ואני עבדתי עמו עד שעזבתי. את לי גידלתי כאם חד הורית מבחירה. חיפשתי עבודה שיהיה לי נח לגדל ילד. בהמשך עבדתי 15 שנה במשרד ראש הממשלה למרות שלא ממש התאמתי לסקטור הציבורי. כך שבמקביל לעבודה במשרד ראש הממשלה יכולתי להתפרנס גם משיפוץ בתים. תמיד עבדתי פיזית, אשת כפיים. עבדתי 20 שעות ביממה ודאגתי שלבן שלי יהיה הכל. אין דבר כזה קשה לי, תעבדי. אין דבר שעומד בפני הרצון. זה אופי וגם מה שאתה רוצה. רציתי שלבני יהיה עולם ומלואו". לפני 14 שנים היא עברה עם בנה לכפר אורנים, כשלי היה בן 12.
הקור זה האויב שלי
פילוסופיית החיים של דנייל כוללת נאמנות לשני דברים: "לחיים ולחופש. אף פעם לא היה לי קשה, תמיד הבחירות היו שלי ולכן כיום האהבה שלי היא מתוך בחירה ואהבה. מעולם לא הסכמתי להינשא עד שפגשתי את עמית, ד''ר לפיזיקה שמשתף פעולה עם השיגעונות שלי. עמית הוא המעריץ מס' 1 שלי והשותף הכי טוב שיש. את כל הבית הצבעוני והמעוצב עשינו ביחד. הכול עבודת כפיים משותפת". הפטיש שלה הוא לבבות, "הכל אצלי לבבות, קעקועי לבבות על כל הגוף, טבעות הנישואין הן בצורת לבבות שאני עיצבתי. קערות עם חריטות לב ועוד ועוד".
אולם על שמחת החיים המתפרצת מעיבה המחלה הכרונית שפרצה לחייה לפני מספר שנים (השבוע היא "חוגגת" 11 שנים לאשפוז הראשון) ואשר גורמת לה לגרור את אחת מרגליה. על כן היא נעזרת במקל הליכה, גם הוא, אגב, מקושט כולו בלבבות. "אני סובלת ממחלת בירגר," היא אינה מסתירה דבר, "זוהי מחלת כלי דם כרונית קשה שכרוכה בסתימות כלי דם, נמקים וכריתות. אני נכה 100%. כרותת אצבע ברגל ימין וכעת לפני החלטה אם לכרות חלק מכף הרגל. יש לי המון פצעים ואין זרימת דם לקצות הגפיים. הקור זה האויב שלי. יש קטעי החמרה ורגרסיה.
במשך חצי שנה הלכתי לעבודה עם פצעי נמק ולא סיפרתי לאיש שאני חולה וסובלת, כולל להוריי. הייתי בולעת בקבוקי אדוויל מרוב כאבים אך לא הסכמתי להודות לעצמי שאני חולה. עד שביום הולדת 40 של חברה נסעתי אליה לירושלים עד הבוקר, באותה שבת הלכתי לחבר של הוריי מומחה לכלי דם שראה את רגליי ולא הבין איך אני מסתובבת בכלל ועוד בלי לחשוף את הכאבים. מאד פחדתי מהבושה. זה עלה לי בכריתת האצבע ברגל". האשפוז הראשון היה ב- 2003. מאז היא עברה עשרות טיפולים, בכל פעם שחזרו לה כוחותיה חזרה מלאת שקיקה לסדנת העבודה שבחצר ביתה. הילדים בבית הם שני הכלבים הגדולים בנץ ומומו (מו שרי) (קיצור של מוריס ג'וניור חי) ועשרות הדמויות המציצות מכל עבר. המנטור שמעודד ודוחף הוא האמן המפורסם קדישמן, חבר של אביו של עמית, שהתלהב מעבודותיה ולקח אותה תחת חסותו. בהמלצתו היא הוציאה לאור חוברת מהודרת עם תמונות כל פסליה. את עבודותיה היא מוכרת אם כי מודה בקושי להיפרד מכל אחת מהיצירות. האנרגיה המתפרצת והחיוך הרחב מאזנים את הקושי הגופני ומלבים את חדוות היצירה.
בסטודיו הרחב אני גם פוגשת אחת מחברותיה של דנייל ליצירה, דניאלה קסל כהן, חברה אומנית ומרפאה באומנות מכפר אורנים, שמוצאת את הסטודיו של דנייל כמקום המפלט האישי שלה. היא מספרת: "עם כל הקושי שדני עוברת, מה שהכי חשוב לומר עליה זה שהייסורים שלה, כולל הדילמה אם לכרות את הרגל או לא, אינם פוגמים בהנאה שביצירה לצידה. להגיע לפסל איתה זה כמו בגן עדן. פינה קטנה וחמה בעולם שאפשר לברוח אליה. דנייל מקבלת אותי עם חיוך וחיבוק. מלאת יכולת נתינה אינסופית. עם כל הסבל שעוטף אותה, כשנמצאים כאן בסטודיו לא פוגשים את הצד הזה. עם כל האומנות הצבעונית והמוטרפת שלה, בה לכל פסל יש שם, היא מצליחה למצוא את היופי והחיים בכל דבר. וכמובן אי אפשר שלא להתפעם מההפי אנד. הקשר הקסום שיש בחייה עם עמית, בתקופה הכי קשה בחייה, מעורר הערצה וקינאה."
"המחלה פוגמת בניידות הפיזית שלי אבל לא ברוח היצירה", דנייל מפגינה אופטימיות ורוח נחושה, "אני טיפוס לוחמני ולכן מסתפקת במקל ומקווה שלא אצטרך יותר מכך. יש לנו הומור שחור בבית. אנחנו צוחקים שאם יכרתו לי את הרגל אוכל להשתתף באולימפידת הנכים ואחזור אלופה. כמובן שיש את רגעי הפחד והמשבר אך אני מוקפת בכל כך הרבה עזרה ואהבה וזה עוזר ומעודד. אני חיה עם הכאב, חוסר השינה והכדורים אך משתדלת להיות ייצור מועיל בחברה. להיות נטל זה הדבר הכי נוראי בעיניי."
( צילום: אינגריד מולר)
